הרסטורטור

כלומר, לא בדיוק זול. כי מול המבנה עומדת אוסטין 10, מכונית קטנה שיוצרה לאחרונה ב־1947, ונותרו רק 350 מסוגה בעולם. קשה לומר כמה בדיוק היא שווה, אבל מדובר בסכום נאה. כרגע היא צבועה בשחור מבהיק, נטולת חלונות ומנוע. בתוך הסדנה שוכנות שברולט קורבט משנות השישים המאוחרות לצד חיפושית ישנה בצבע כחול: הקורבט קיבלה מנוע חדש, עדיין עם המדבקות של היצרן. החיפושית מאחור היתה פעם כחולה. או אדומה. עכשיו היא מתפוררת. אבל היא עוד תחיה. כולן יחיו. זו בדיוק ההתמחות של נרוב, האיש שמאחורי כמה מהמכוניות העתיקות המרהיבות ביותר שבכבישי ישראל.

הסדנה של נרוב אינה סדנאות השחזור המבהיקות בגרמניה. אין כאן מכונאים בחלוק לבן שאוחזים חלקי ניקל בחרדת קודש; רק נרוב, עם סיגריה, קפה וכתמי שמן. ולמרות זאת, נרוב אינו סובל ממחסור בעבודה: כדי לשפץ מכונית אצלו צריך להזמין תור חצי שנה מראש. "הלקוחות שלנו מעריכים עבודה", הוא אומר. "יש לקוחות ששמים אצלי אוטו, ואז כל יום באים לבקר אותו. זה תחביב יקר, לפחות 100 אלף שקל. לפעמים אני פוגש אנשים שאין להם את הסבלנות והעצבים בשביל שיפוץ כזה. אז אני אומר להם יפה שאני לא רוצה. לא צריך שאנשים יתגרשו בגללי".

אלון נרוב מציל קורבט ישנה. "שיפוץ של רכב דורש מהלקוח סבלנות והקרבה. אני לא מוכן לעבוד עם לקוחות שרוצים לשפץ מהר ובזול" צילום: תומי הרפז

"אני צריך שהלקוח יכניס אותי הביתה"

לנרוב יש היסטוריה עם מוסכים. לאבא שלו היה מוסך למכוניות רגילות. "עד 1998 עבדתי אצלו, אבל אז הוא נהרג בתאונה ואני החלטתי לעזוב את המוסך הישן. התחלתי להתמחות בעבודות פחחות מיוחדות, עם פיברגלס. יום אחד מישהו הביא לי קורבט עשויה מפיברגלס. אמרו, 'זה מבין איך לתקן אותן'. ואני תיקנתי ונדבקתי בחיידק".

כדי לקבל את הטיפול של נרוב צריך לעבור ועדה שמורכבת מנרוב עצמו ומדפנה גור. "דפנה היא ידידה מגיל 13", הוא אומר. "היא באה למוסך של אבא שלי לתקן חיפושית ישנה, ואחרי יום איתנו החליטה שהיא רוצה לתקן את החיפושית בעצמה. אחר כך היא הלכה ללמוד ביולוגיה ימית, אבל חזרה לכאן. היום אני בן 41 והיא בת 42, ואנחנו עושים את מה שטוב לנו בחיים: משפצים מכוניות".

לפני שנרוב מקבל את הרכב לשיפוץ, הוא מראיין את הבעלים. "אני צריך שהלקוח קודם כל יכניס אותי הביתה. זה מראה על נכונות. רוב המכוניות האלה שוכבות אצל אנשים בבית, לא נוסעות, וצריך להעריך עם מה יש לנו לעבוד. אז אנחנו באים, מבינים מה הבן אדם רוצה".

"יש לנו הרבה סוגים, החל באספנים מפוצצים בכסף וכלה בבחור צעיר שעובד אצל אחת מיבואניות הרכב, שבא אלינו כדי שנצבע לו את הב.מ.וו כי אף אחד לא הצליח להגיע לרמת הצביעה שהוא דרש".

קורה שאתה אומר "תקשיבו, זה לא ילך"?

"יש הרבה אנשים שלא מתאים לנו לעבוד איתם. יש כאלה שרוצים לשפץ בזול, או שרוצים את האוטו אחרי שבוע. אנחנו מכניסים לסדנה רק שתי מכוניות בחודש, איך יהיה מוכן בשבוע? לפני כמה חודשים פנה אלינו בחור שביקש לשפץ קארמן ג'יה, מכונית ספורט של פולקסווגן משנות השישים. הוא רצה לעשות את הפחחות בעצמו. אני לא עובד בלתקן שגיאות של אנשים.

"אבל יש גם מקרים חריגים. הרובר שנמצאת כאן, למשל, מודל 1947, הגיעה ארצה עם קצין בריטי. אחת מ־300 בעולם עם הגה שמאלי. מישהו הבטיח לו שיפוץ והרס את האוטו. ריחמתי על הבן אדם, ריחמתי על האוטו. חבל שילך לפח".

"מכונית זה ברזל, וברזל אפשר לתקן"

הסדנה אינה עוסקת כלל במכניקה, כלומר מנועים ותיבות הילוכים. את העבודה הזאת נרוב משאיר לבעלי מקצוע אחרים. תנו לו לתקן דלתות, לבנות שלדות ומשקופים, והוא מאושר מהחיים. "אין לי מושג כמה מכוניות עשינו עד היום, אבל לכל אחת יש סיפור. באוסטין שבחוץ, לדוגמה, בנינו את הדלתות מחדש. מאפס. בלי אינטרנט, בלי חלקים מבריטניה: ישבנו, קיפלנו מתכת, ריתכנו, ועכשיו יש דלת. פעם שיפצנו למישהו אוטוביאנקי כי הוא חולה אוטוביאנקי. פעם אחרת בנינו מחדש טנדר שברולט משנות השישים: הגיע גרוטאה ויצא עם שישה מושבים וחגורות בשביל הבעלים, שרצה לקחת את הנכדים שלו לטייל. בדרך כלל את כל מה שהלקוח רוצה להתקין ברכב הוא מביא. יש לנו לקוחות שנוסעים לארצות הברית ליומיים וחוזרים עם מזוודה מלאה חלקים ובאים לכאן משדה התעופה".

העבודה על מכוניות אספנות אינה מדע מדויק. הרבה דברים יכולים להשתבש. "אנחנו צריכים להתחיל לעבוד לפי שעה. אתה מקלף צבע ממכונית שנראית בונבוניירה ומגלה ריקבון קשה, חלקים חסרים. קשה מאוד להעריך את זה בכסף. אבל אין מכונית שהולכת לפח. מכונית זה רק ברזל, וברזל אפשר לתקן.

"לכל חומר יש תהליך הזדקנות, במיוחד לפח. הוא מתיישן, נחלש, מחליד, מאבד עובי. תיקון של רכב ישן דורש סבלנות ומאמץ פיזי ונפשי. אתה חותך חתיכה מדלת ומייצר לבדך מחדש, עם פטיש ומלחם והרבה סבלנות. לפעמים האוטו הוא כמו חולה, הוא גוסס לך בידיים ואתה עושה הכל כדי שהוא יחיה. זה אתגר, וכל מכונית שונה לחלוטין. גם החומרים שאני משתמש בהם הם חומרים שאין במוסכים, וגם הטכניקה. אני עושה פחחות כמו שעשו לפני 50 שנה. אני משתמש בצבע שעולה 250 שקל לליטר, צבע מיוחד שמכיל אבץ. לא תמצא את זה במוסכים של מכוניות מודרניות, זה יקר מדי".

אוסטין 10 מחכה לשיפוץ מחוץ לסדנה של נרוב. "כשהייתי ילד היו מצילים מכוניות. היום אין כבר פחחים, אין כבר לחמם שלדה ולתקן" צילום: תומי הרפז

בכלל, אף על פי שהוא עצמו נוהג בלאנצ'יה קאפה מודרנית, נרוב אינו חסיד של מכוניות עכשוויות: "אנשים היום לא

מבינים כלום ברכב: מקבלים מהליסינג, עולים בגדרה, יורדים בתל אביב, ובאמצע אכפת להם רק שיש מזגן. האנשים שבאים לכאן הם זן שונה: או שהם נהנים מהאוטו, או שהם נהנים מההתעסקות. הם יודעים לזהות איכויות של צבע, לזהות קווים מוקפדים.

"היום לרכב אין עיצוב. כשהייתי ילד היו מצילים מכוניות. היום אין פחחים, זה כבר לא קיים. אין יותר לחמם שלדה ולתקן. ברכב חדש הולכת דלת, אז מזמינים דלת בטלפון, מפרקים בורג ושמים דלת. חלקים עולים גרוש וחצי. על כל שטות זורקים את האוטו לפח. אין איכות. אוטו יוצא מהמפעל עם צבע בגימור של זבל. זה חבל".