הקולקטור

ברטל בסדנה המתמחה בטיפול בפיברגלס צילום: תומי הרפז

כשברטל, מעצב תעשייתי בהכשרתו, התחיל את האוסף, הוא טיפל בכל רהיט באופן אישי - ניקה, שייף, הבריק וצבע. בשנים האחרונות, מפאת חוסר זמן, הוא מסתפק בטיפול השוטף - מריחת דונג דבורים מיוחד על הרהיטים, למשל - ומעביר את השיפוץ לטיפולם של אנשי מקצוע ותיקים שהוא בוחר בקפידה. "היום אני כבר מכיר את כל המקצוענים, ואת ההתמחויות של כל אחד", הוא מצהיר. "לבעלי המלאכה הוותיקים יש מגע שלי אף פעם לא יהיה. יש דברים שרק הם יודעים לעשות, וחלקם עושים את זה מאז שנות החמישים והשישים".

מגע יד ושחזור נכון חשובים במיוחד כדי להשיב לרהיטים, שחלקם לוקטו מכוסי אבק ולכלוך, את ימי תהילתם. ברטל מוצא את הפריטים בשוקי פשפשים בארץ ובעולם, בחנויות יד שנייה ואפילו ברחוב. המחירים, בחלק גדול מהמקרים, הם עשרות שקלים, אבל הרהיטים זוכים לטיפולים במאות שקלים. "הרעיון הוא לחשוף את היופי של הרהיטים, אבל לא להוסיף כלום משל עצמך", אומר ברטל, "להשתמש באותו אופן בחומרים של אותה תקופה, לצבוע בצבעים שהשתמשו בהם בפיפטיז, ולכבד את מי שעשה את הרהיטים במקור ואת המקום שלהם".

הכבוד הזה, לזהות של האומן ושל הפריט כאחד, הוא גם מה שעומד בבסיס האספנות שלו. "כולנו תמרורים של זהות, ואנחנו קונים ואוספים דברים לא בגלל הפונקציה שלהם, אלא בגלל הזיהוי שלהם", הוא אומר. "כל חפץ הוא סימן וכל פרט משקף משהו - ואנחנו מקיפים את עצמנו בדברים שמייצגים את האישיות שלנו". 

קישוט תוך אילוצים כלכליים"

השיגעון האספני של ברטל התחיל כששב לארץ מיפן, שם למד באמצע שנות התשעים. את העניין שלו במינימליזם, באסתטיקה יפנית ובעיצוב עכשווי משלימה המשיכה שלו לעיצוב של שנות החמישים - פריטי ריהוט ייחודיים של נגרים ובעלי מלאכה, כלי קרמיקה וסרוויסים בעלי עיטורים גיאומטריים עדינים של חברות כמו לפיד ונעמן. המשיכה הזאת נובעת מנוסטלגיה לבתים שבהם ברטל גדל והתבגר, אבל גם מהייחודיות של הסגנון על רקע אילוצי התקופה. "הרהיטים שאני אוסף מנסים לשחזר ישראליות שהיתה כאן", הוא מבאר, "אני מנסה למצוא, בתוך כל המיסוך של הרעש והאגרסיביות שיש היום, ז'אנר אסתטי מקומי נקי וצנוע, יופי ושיק ישראליים. בשנות החמישים הגיע למיצוי תהליך של עיצוב נכון, על־זמני ובינלאומי - בעצם מה שהבאוהאוס ניסו לעשות. נוצר עיצוב עם קו נקי, שמחזיק מעמד לשנים. הבום הכלכלי באמריקה של שנות החמישים והשישים הביא להתפשטות של עקרונות עיצוב דומים בכל העולם, אבל בישראל הסגנון הבינלאומי הזה קיבל פרשנות מיוחדת, כי אלה היו שנים של צנע. דווקא בגלל זה נוצרו דברים מעניינים, נקיים ומינימליסטיים".

מי שהעניקו את הפרשנות הזאת היו בעלי מלאכה מוכשרים שהגיעו מאירופה בשנות השלושים והארבעים. "היה כאן אוצר של טעם והבנה", הוא אומר בהערצה. "למשל, נגרים שייצרו עבור אנשים רהיטים יחידים במינם, והקפידו על הגימור של כל פרט. קחי את השידה הזאת", הוא מצביע על אחת השידות בסלון. "הקירות האלכסוניים של התא מחזיקים את מדפי הזכוכית שלה ללא תושבות, רק באמצעות הזווית. האלמנטים בצדדים נראים כמו כנפי מטוס. זה ממש כמו פיסול. הרצון להוסיף אלמנטים קישוטיים, בתוך אילוצים כלכליים, הביא לכך שההצטעצעות היא מינימלית ועדינה. זאת אסתטיקה שנוצרה מתוך הפונקציה, צורה שעוקבת אחרי תפקוד, וזה מה שיוצר מראה אלגנטי ומאופק".

ספה שניצלה מזריקה. "היה כאן אוצר של טעם והבנה. נגרים שייצרו רהיטים שהם יחידים במינם, והקפידו על הגימור של כל פרט" צילום: תומי הרפז

"סיפור אהבה לשידה של נגר יקה"

את הקשר לרהיטים ברטל מנסח במונחי התאהבות. "התאהבתי בקימור שלה", הוא מצביע על כורסת עץ מרופדת בבד תכול־ירקרק בעלת ידיות מעוגלות שנאספה מאחד הרחובות בשכונה הקודמת של בני הזוג. "אבל אני לא בטוח שצבעתי נכון. היום הייתי עושה את זה אחרת".

אוצר פיפטיז אחר שהתגלה בצד הדרך, מערכת הישיבה שעל הדק, נמצא בשכונה בשעת הטיול היומי עם הכלב. "עברתי ליד בית בשיפוץ והפועלים ישבו עליה ואכלו ארוחת צהריים" הוא נזכר. "היא יועדה לזריקה, והם נורא שמחו שרציתי אותה, כי אחרת הם היו צריכים לקרוא במיוחד למוביל". חלוקת הישיבה המיוחדת של הספה נשמרה, אבל הריפוד המקורי המהוה הוחלף בבד סקאי, ואת העץ צבעו ברטל וסמואל בלכה מיוחדת ליאכטות כדי שיוכל לעמוד בחוץ.

מנורות שנרכשו בשוק הפשפשים צילום: תומי הרפז

השידה שמפארת את הסלון של בני הזוג, שברטל מכנה בחיבה "הטוטם", גם היא נמצאה במקרה. "זה בעצם סיפור של אהבה ממבט ראשון. לא ראיתי רהיט כזה בחיים: שום דבר בו לא אופייני, לא קשור, הוא מוזר ולא צנוע - אבל הייתי חייב אותו", הוא מספר בהתלהבות. "מצאנו אותו בדירה עמוסה ומעופשת בבניין שבו הבת של קלוד שכרה

דירה. היו שם דברים שנערמו במשך שנים, והשידה מילאה את כל הסלון. התלהבנו ממנה נורא, ובעל הבית, שרק רצה לפנות את הדירה, הציע לנו לקחת אותה. הוא סיפר שנגר יקה בנה אותה במיוחד לסלון של הוריו, והסביר לנו בדיוק איך לפרק אותה כדי להעביר אותה בשלמותה".

גם בכיסאות הפיברגלס הצבעוניים בפינת האוכל, שמזכירים עיצובים של צ'רלס וריי איימס, נתקלו ברטל וסמואל במקרה, בבית הוריו של קלוד בפריז. "יום אחד ירדנו למרתף המאובק והם היו שם. אמא של קלוד סיפרה שהם היו במשרד של בן דוד שהיה מעצב פנים בשנות השישים. אני לא אוהב שמכניסים איקונים של עיצוב כמו כיסאות איימס לבית, אבל באלה התאהבתי. נגענו בהם בצורה מינימלית כדי לשמור כמה שיותר על האותנטיות - חומר שיבריק את הפיברגלס וקצת דבק אפוקסי לחיזוק הרגליים, וזהו. זה היה בלגן להביא אותם, קנינו בפריז גומיות מיוחדות שיתאימו לרגליים שלהם והיינו צריכים להשיט אותם במכולה במיוחד. אבל אני אוהב אותם, והם משמשים אותנו שנים".