משחק באש

הצרה היא שהמירוצים הגדולים, פסגת הספורט התחרותי, עדיין נתפסים כאן כספורט סגור. "אני מעריץ את הטור דה פראנס", אומר ידיד שלא מחמיץ משחק בבלומפילד. "ראיתי קטע מקסים על הפלזמה בתור לשיננית, ממש נדידת החסידות ב'נשיונל ג'אוגרפיק'", הוא מפרגן ואני לא נעלב בכלל. רק מזכיר לעצמי למחוק אותו מרשימת אנשי הקשר.

רבים מ־36 ענפי הספורט האולימפי לא נועדו לצפיית המונים, ולמרות הצילום המשוכלל הם בלתי מפוענחים. מנגד, כמה מענפי הספורט המקצועני, הממגנטים מאות מיליונים בשאר ימות השנה, מאבדים באור הזרקורים האולימפי את קסמם. ענפי הספורט הקבוצתי הטקטי המובהקים - הכדורגל והכדורסל - נראים הרבה יותר טוב במגרשיהם הטבעיים, באצטדיוני המועדונים של קבוצות החלומות, בקהל האוהדים הקנאי. כזה הוא גם ספורט האופניים.

סוד קסמם של המירוצים הגדולים הוא ה"פאנאש" — רוח קרב המתגלמת בגיבורים כמו תומא ווקלר הצרפתי הוותיק, שעמד לראשונה - ואולי לאחרונה — על הפודיום בפריז כ"מלך ההרים", אבל הישגיו הם חלק מהותי מחוויית הצפייה בעשור האחרון צילום: רויטרס

הצרה היא שהאופניים, הענף הפוטוגני מכולם, נכלל אצלנו בקטגוריית הבלתי נגישים. צופה הכדורגל או הכדורסל בקיא בטריוויה כזקן הפרשנים, מכיר את הכללים טוב מגדול השופטים וקרוב לגיבורים יותר מהפסיכיאטר שלהם. ואילו במירוצי אופניים הוא בוהה כבטפט, מתלהב מהחמניות שברקע.

מאות אלפי צופים נלהבים נפרסו לאורך כבישי דרום לונדון כדי להריע ל־37 המתחרים במירוץ אופני הכביש נגד השעון. זה היה אירוע החוצות המסעיר באולימפיאדה, ועדיין רחוק מהתלהבות צופי המירוץ הגדול ברחובות הערים ועל פסגות ההרים, על העשב הלח הצפוף מרבבות צליינים. אין חוויית צפייה המשתווה למראה חבורת גיבוריך המגיחים מן הענן הרובץ במעלה הפסגה ונבלעים כהרף עין בערפל המורדות.

החגיגה הלונדונית היתה לוהטת במיוחד, לנוכח העובדה ששתיים משלוש המדליות האולימפיות הוענקו לשניים משלושה מנצחי הטור דה פראנס עשרה ימים קודם: ברדלי וויגינס, הבריטי הראשון שניצח מאז נוסד הטור ב־1903, קטף בפריז את מדליית הזהב. כריס פרוּם המבטיח, בן קבוצתו (הבריטית) סקיי, שעמד שני על הפודיום בשאנז אליזה, אסף בלונדון את הארד. אין פלא שהבריטים באופוריה ופרשניהם מכריזים כי ספורט האופניים זוכה בארצם להתלהבות חסרת תקדים, המאיימת על כתר הכדור.

אני צופה בשידור ומרגיש שמשהו בו חסר, על אף שמחת החוצות הלונדונית וביצועיהם של גדולי הרוכבים. הספורט הקבוצתי המקצועי הזה, נטול המגרש, הפתוח לכל צופה, נראה כחתלתול רטוב בארמון האולימפי המפואר. דווקא יופייה, קסמה ועוצמתה של לונדון מוכיחים שעיר האולימפיאדה לעולם לא תהיה תחליף לשלושת מירוצי הכביש הגדולים - הג'ירו האיטלקי, הטור הצרפתי והווּאֶלטה הספרדי. מה יכול להתחרות באקסטזה של מאות האלפים הנאספים לאורך פיתולי כבישי ההרים כדי להריע ולגעת בגיבוריהם?

מירוצי האופניים הגדולים הם משחקי תפקידים וקבוצות הנעות, תוקפות ומתגוננות על פני אלפי הקילומטרים שהם מגרשן האמיתי. המירוץ נגד השעון הוא רק אחת מאינספור עלילות המשנה באפוס הכללי. בטור דה פראנס, שנוסד כמירוץ יחידים, נוצרו בריתות טקטיות וקבוצות אינטרסים, עד כדי כך שבמלאות לו שלושה עשורים הכריז מייסדו אנרי דגראנז' כי רק קבוצות לאומיות יוכלו להתחרות בו. ללאומיות יש בספורט משקל רב, אלא שהשאיפה לבנות קבוצה הישגית, מקצוענית, עם מיטב הכוחות שאפשר להשיג בשוק העולמי, ממשיכה להוכיח את יתרונותיה. מגבלות הנבחרת הלאומית התגלו מיד, אך רק לאחר המלחמה, בראשית שנות השישים, חתמו מנהלי הטור את עידן הלאומיות ופתחו את התחרות לקבוצות המקצוענים.

כשמקצוענים כמו קנצ'לארה, וויגינס, וינוקורוב, מוזנקים לתחרות האולימפית באופני כביש נגד השעון בשם מדינותיהם, שוויץ, בריטניה או קזחסטן, ולא כחלק מקבוצותיהם, סקיי או אסטנה, זה נראה מוזר. בלונדון כל אחד מהם הוא ספורטאי יחיד, מנותק מהקשר קבוצתי וללא המסגרת הדרמטית של מירוץ הקטעים הגדול. וויגינס החוצה ברכיבה אווירודינמית את גשר קינגסטון, כמוהו כשחקן שייקספירי המפליא לדקלם מן המונולוג של המלט במנותק מן המחזה כולו. לראות את הבריטי הממוקד, קר הרוח, מנצח בקטע ה־19, נגד השעון, בטור הצרפתי שבועיים קודם לכן, כשברגליו כ־3,300 ק"מ של רכיבה תחרותית רצופה, ומבסס עליונות בלתי מעורערת במאבק על הפודיום בשאנז אליזה, זה סרט אחר לגמרי.

ויגינס החוצה את גשר קינגסטון, כמוהו כשחקן המדקלם את המונולוג של המלט במנותק מהמחזה כולו. לראות את הבריטי קר הרוח מנצח בקטע ה־19 של הטור הצרפתי שבועיים קודם, זה סרט אחר צילום: אי פי אי

מה יש במירוצים הגדולים, מעבר לנחיל הצבעוני של רוכבי הדבוקה הנצפה ממעוף המסוק? במילה אחת, התשובה היא "פאנאש", מושג צרפתי המבטא את המיטב שברוח הספורטיבית: להט יוקד, כוח סיבולת קיצוני, רוח לחימה, תשוקת ניצחון. אם המירוץ הגדול הוא אופרת סבון טלוויזיונית וכל אחד מ־21 קטעיו הוא פרק בה, הרי רוכבי הפאנאש הם גיבורי עלילות הסבל, התקווה והגאולה, השזורות בסיפור העיקרי.

סיפורי המירוצים מתמקדים בטוענים לכתר, בחבורות וביחידים הבורחים מן הדבוקה בניסיון לגנוב ניצחון קטע, באלה שנכנעים ונבלעים בה לאחר שעות מרדף, במצליחים לחתוך ראשונים את קו הסיום, במתמודדים על חולצות אלוף המטפסים, המאיצים, הצעירים, המבטיחים, בוותיקים שלא נס לֵחם. את סיפורי הניצחון מלוות דרמות הפצועים, הנשמטים, המתרסקים, המתעשתים. מי שצופה במירוץ ממעוף השיננית לעולם לא יכיר את הלוחם ללא חת תומא ווקלר, צרפתי ותיק, אהוב הצופים, שעמד לראשונה - ואולי לאחרונה - על הפודיום בפריז כ"מלך ההרים", אבל הישגיו שנחצבו בתושייה ובעמל הם חלק מהותי מחוויית הצפייה בטור בעשור האחרון.

אופי המירוצים משתנה במהירות. הפאנאש הופך לגיבור נוסטלגי. הראוותנות הלטינית נסוגה בפני החדות הצוננת האנגלו־סקסית, שמביאה פחות מסורת ויותר חידושים באימון, בסגנון ובטקטיקה הקבוצתית. 2012 אופיינה בדומיננטיות אנגלופונית: ריידר הייז'דל הקנדי לקח את הג'ירו, וויגינס את הטור (והדיח את האוסטרלי אוואנס), קאוונדיש הפך לשיאן המאוצים ופרוּם לתקווה הגדולה הבאה. האם בין אלה יש פאנאש מובהק? לא בדיוק. אלה ספורטאים מחושבים, טקטיים, בעלי עצבי ברזל ומשמעת עצמית נוקשה. לאנס ארמסטרונג היה פאנאש, אלוף בלתי מעורער שמחץ במו רגליו את מתחריו, לתרועות התדהמה של שונאיו ומעריציו.

ואם עוסקים בלאומיות, ראוי לציין כי ביצועינו בלונדון לא אכזבו, פשוט כי לא היינו שם. במקצה הגמר רכבו טורקי, איראני וקזחי (זהב, במירוץ הכביש), אבל לא ישראלי. פעם אחת יוצגה ישראל במירוץ הכביש באולימפיאדת רומא 1960, בנסיבות אומללות, ומאז לא התאוששנו. שני רוכבינו, ז'ק בן דויד המנוח והנרי אוחיון (בן 78, עדיין רוכב), שנטשו את המירוץ בגלל תקלות מביכות, זכורים בעיקר כמדליסטים בספיגת גידופים מהעיתונות שבבית. קשה להבין איך זה שאחד מענפי הספורט הוותיקים בישראל, הזוכה בעשור האחרון להתמקצעות מרשימה, לא מוציא מתוכו לפחות נג"שניק אולימפי אחד.

לחושבים על ריו 2016, כדאי לסגור בינתיים על טור 2013. מדליפים שהוא יוזנק מקורסיקה, יטפס בהר וֶונטוּ ויפקוד את אַלפּ ד'וּאֶז. בינואר, כשיתפרסם המסלול הרשמי, מהרו להזמין מלונות, לשכור תיבות אופניים, לעלות להרים ולהכיר את הגיבורים ממרחק נגיעה. הצפייה חינם.