לגעת ביוז'י
אחרי פריז, לונדון ופירנצה, גם מוזיאון העיצוב בחולון קופץ כיתה וזוכה להציג את עבודותיו של יוז'י ימאמוטו, ממעצבי האופנה החשובים והמשפיעים בעולם. כתבת כלכליסט קיבלה הצצה נדירה למוזיאון בשבועות שבהם הוקמה התערוכה הלוהטת של הקיץ, וראתה מקרוב איך מטשטשים את הגבולות בין אופנה, פילוסופיה ואמנות
מאז נפתח ב־2008 זכה המוזיאון בחולון לחשיפה עולמית ולהצלחה מקומית כאחד. ההצלחה הזאת נזקפת, קודם כל, לזכותה של גאון, אבל היא ממהרת להבהיר ש"זו לא עבודה של אדם אחד", ולחלוק בקרדיט עם העובדים ועם ראש העיר ומנכ"לית העירייה.
בכלל, היא מסתייגת, קשה למדוד הצלחה בטווח זמן כה קצר - "זה תהליך ארוך של לפחות חמש שנים. עיצוב זה מקצוע, ואני רוצה ללמד את הקהל לקרוא עיצוב, לדבר בשפה הנכונה, לדעת את הערכים. כך אנשים יהפכו למקצועיים יותר ויקנו טוב יותר. הרי אנשים כבר למדו לעשות את זה באוכל, ביין".
התערוכה של ימאמוטו, מהמעצבים הנחשבים בעולם, היא המשך ישיר לכך. חודש לפני הפתיחה, התכונה ניכרת ברחבי המוזיאון כולו. הבניין האיקוני והדומיננטי מושך תשומת לב רבה, ודרוש מאמץ מושכל כדי למנוע ממנו לגנוב את ההצגה מעיצוביו של ימאמוטו. באולם אחד מותקנים רצפת עץ משולבת אלומיניום וגוף תאורה מרשים, המתנשא לגובה 4.5 מטר וכולל 799 מנורות פלורוסנט, בהנחייתו של ניהיי מסאו, מעצב התערוכה והתאורה מטעמו של ימאמוטו. בחדר אחר הבגדים, שהגיעו מפריז ומטוקיו, נתלים על מתלים ניידים, מגוהצים בידי שתי בוגרות שנקר, ומותאמים לבובות התצוגה שהוזמנו במיוחד מחו"ל.
אף שימאמוטו פועל בתחום האופנה, גאון רואה ברטרוספקטיבה שלו תערוכת עיצוב במובן הרחב. "כאן לא עוסקים באופנה. אין קולקציות: יש חוויות שונות שיוצגו בשלושה חללים שונים". כך, הגלריה התחתונה מדמה את לבה של עיר סואנת, עם פסקול עירוני; בתוך הכרך המדומה הזה ימאמוטו מציב 38 דגמים עשירים בצבעים וטקסטורות.
הגלריה העליונה, לעומת זאת, מעוצבת כחלל רך ומדיטטיבי, שבמרכזו עץ רחב המורכב מגופי תאורה, וסביבו עשר שמלות ערב בצבעי אדום ושחור. החוויה כולה היא שקטה ומהורהרת, ונוצר מעין דו־שיח בין חוויה של צופה במוזיאון לבין החוויה של צופה בתצוגת אופנה של ימאמוטו. בחלל המעבדה לעיצוב מוצגות 20 דמויות גבריות המצויות בדיאלוג עם דמות לבנה בשמלת פינה באוש. נוסף על כל אלה מוצבות עוד 12 דמויות בפרוזדור ההיקפי של המוזיאון.
הרבה דובר באחרונה על הקשר בין אופנה לאמנות, בעיקר אחרי שמוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הציג תערוכה מעבודותיו של מעצב האופנה אלכסנדר מקווין, שזכתה להצלחה רבה. בימים אלה מוצגת שם תערוכה מעבודותיהן של מעצבות האופנה האיטלקיות מיוצ'ה פראדה ואלזה סקיאפרלי.
בדומה לפראדה, שאמרה פעם בראיון כי אינה רואה באופנה אמנות, גם גאון מבחינה בין עיצוב על נגזרותיו לבין אמנות. "עיצוב ואמנות הם לא תמיד אחד; המעצב מייצר אובייקט כאשר לנגד עיניו נמצא אדם אחר, אנשים, הסביבה האנושית בכללותה. כשבמרכז עומד הזולת, ולא היוצר, זה עיצוב; באמנות היוצר נמצא במרכז. וזה אולי ההבדל החשוב בין השניים".
הבגדים של ימאמוטו, היא מסבירה, מהנים כל כך כיוון שהם לא רק אופנה. ימאמוטו תופס את הבגד כמגונן, כקליפה עוטפת וכמרחב מתווך, ורוחש כבוד גדול לבני אדם ולמרווח הנשימה שלו הם זקוקים. "זה עיצוב במקומות הכי כנים שלו", מסבירה גאון. "הוא לא עוסק בקישוט, בשינוי, בתחלופה. הוא חדשני אבל לא חדש. שומר על מסורת של אריגה וטווייה, אבל מביא עמו חדשנות מבחינת הטיפול בבדים, כיווץ, שיוף.
"לימאמוטו יש מצד אחד יכולת להתכתב עם מקומות שהוא נמצא בהם, ומצד שני יש בו רגישות לפרטים, לדיוקים. הדברים שלו לא גמורים בצורה מושלמת. יש בהם את הקפדנות של התרבות היפנית, אבל גם את החופש שלו להיות מי שהוא, ואת העבודה שלו בפריז. דומה שהוא נהנה מהיפניוּת שלו בתרבות הצרפתית.
"יש משהו יותר פילוסופי באופנה שלו - משהו שמדבר עלינו כאנשים, על התרבות שלנו, על הצורך במתווכים, על הכוח הטמון בכך. אלו ערכים של עיצוב, ולכן המקום של ימאמוטו הוא במוזיאון עיצוב. הדברים המעניינים בו הם דחיקת הגבולות והמקום שבו שום דבר אינו מובן מאליו: בכל פעם לשכוח את מה שאתה יודע ולצאת למסע מחדש, מאבק מבראשית. בזה הוא דומה ליוצרים גדולים מסוגו".