פסגת הפחד

ייחודו של המירוץ לעננים (ובשמו הרשמי Pikes Peak International Hill Climb) הוא בגמישות: פרט ל"אסור להתרסק" כמעט שאין בו כללים. הנהגים אינם מתחרים ישירות, אלא נגד השעון: כל אחד מנסה לקבוע את הזמן המהיר ביותר בדרך לפסגה, טיפוס של 1,440 מ' בשיפוע ממוצע של 7% (כמו בקסטל). הזינוק מתבצע מגובה של 2,860 מטר, וקו הסיום מתנוסס ב־4,300 מטר, גובה שדלילות החמצן משפיעה ישירות על ביצועי המנועים - וגם על ביצועי הנהגים, המסוחררים מחוסר אוויר.

פורד פאלקון 1963 דוהרת לפסגת הפייקס פיק צילום: Michael Hill

התנאים הקשים הללו מכתיבים את האתגר, שמתחיל בעצם ההגעה לפסגה בחיים. כל המשתתפים חותמים על מסמך שקובע כי "קיימת הסתברות גבוהה לפציעה קשה או למוות". זו אינה אזהרה ריקה מתוכן: המירוץ לעננים, שייערך השנה זו הפעם ה־90, כבר גבה שורה ארוכה של קורבנות בנפש.

מתשע שעות לתשע דקות

למירוץ פייקס פיק יש היסטוריה עשירה, שכאילו נתפרה למידותיו של הפטריוט האמריקאי חובב המירוצים. ההר תועד לראשונה על ידי משלחת צבאית שיצאה לחקור את האזור ב־1806. בדו"ח הרשמי שלה קבעה המשלחת כי נוכח גובהו של ההר והיערות הצפופים, מדובר בפסגה שאינה ניתנת לכיבוש. זו היתה, כמובן, טעות: ב־1900 נסללה דרך לפסגת פייקס פיק, שיועדה בעיקר לשימוש כרכרות התיירים שנהרו אל המקום. באוגוסט 1901 כבר יצאו שני הרפתקנים לכבוש את הדרך לפסגה במכונית "לוקומוביל" מונעת קיטור; המסע ההוא ארך תשע שעות, שבחלקן נאלצו שני ההרפתקנים לדחוף את המכונית בכוחות עצמם.

הניסיונות הבאים לכבוש את הפסגה ברכב זכו לפרסום רב ולכדו את תשומת לבו של ספנסר פנרוז, יזם שהבין את הפוטנציאל שטמון בשילוב בין הנופים עוצרי הנשימה של קולורדו לבין רוח ההרפתקנות של נהגי המירוצים. ב־1915 הצליח פנרוז להרחיב את דרך הכרכרות שעלתה אל פסגת הפייקס פיק, ואפילו סלל מקטע מסוים שלה. שנה לאחר מכן, ב־10 באוגוסט 1916, הוא ערך את המירוץ הראשון. מאז חלפו 96 שנים, אבל המסלול לא השתנה משמעותית: הוא עדיין תובע מהנהגים להפגין את מיטב יכולותיהם.

כבר בשנתו הראשונה רשם המירוץ הרכב משתתפים צבעוני שכלל ידוענים, נהגי מירוץ מקצועיים וסתם הרפתקנים. הכוכב, במכונית דלאז', היה בארני אולדפילד, מנהגי המירוץ הראשונים שהפכו לסלבריטי. המתחרה העיקרי שלו היה אדי ריקנבאקר, טייס מעוטר ממלחמת העולם הראשונה, שהתחרה במכונית דוזנברג. אבל את הפרס הראשון, 2,000 דולר, קטף במפתיע ראה לנץ, בחור אלמוני בן 22, שטיפס לפסגה בתוך 20:56 דקות. לאחר שאסף את כספי הפרס לנץ חזר לאלמוניות מוחלטת. זה היה המירוץ היחיד שבו השתתף אי פעם.

דאצ'ה דאסטר מתוגברת בקטגוריית "הכל הולך" צילום: Michael Hill

בשנות מלחמת העולם הראשונה לא התקיים המירוץ, אך ב־1920 חודשה המסורת. ב־1929, עם התרבות סוגי המכוניות, התווספה למירוץ קטגוריית הרכבים החשובה ביותר: רכבים סטנדרטיים. קטגוריה זו אפשרה לכל אמריקאי לרכוש בסוכנות הקרובה למקום מגוריו מכונית, להוסיף לה את אביזרי הבטיחות הדרושים ולנסות לכבוש את פסגת הפייקס פיק. ב־1981 הוכנסה קטגוריית ראלי, שאפשרה גם לאמריקאים חובבי טנדרים להתחכך בנהגי מירוצים. כך, ב־1988 קבע נהג הראלי ארי ואטאנן שיא עולמי בטיפוס לפסגת פייקס פיק בפיז'ו 405 שיועדה למירוץ הפריז דקאר. בשנה שעברה נשבר השיא על ידי נוהוהירו "מונסטר" טאג'ימה, שטיפס לפסגה בתוך 9:51 דקות בסוזוקי SX4 משופרת.

"הבנתי שכאן אין כללים"

סיפורים וגיבורים, כמובן, לא חסר. "לפני קו הסיום ישנה פנייה נבזית שמסתירה נפילה של מאות מטרים, ללא כל גדר בטיחות", מסביר סקוט וויטני, שהתחרה ב־2001 באופנוע שלצדו חובר מושב נוסף ("סירה"). "בתדריך לפני המירוץ מבקשים שתסתכל היטב מה נמצא שם, כדי שתבין עד כמה חייך נמצאים בסכנה אפילו בקצה המסלול.

אופנוע סוזוקי GSX-R1000 צילום: PPIHC

"לפני כמה שנים באמת הבנו את גודל הבעיה: האופנוע שעבר שם לצדנו צלל בחדות לתוך הפנייה, כדי להימנע מהתהום. הבעיה היחידה היתה שאנחנו כבר היינו בתוך הפנייה. הרגשתי פגיעה חזקה באופנוע. אם לא הייתי מחזיק חזק בכידון, היינו עפים כמו פיטר פן. למזלנו, הניסיון שצברנו במירוצי מוטוקרוס לימד אותנו היטב איך להתמודד עם אופנוענים שנכנסים בנו: פשוט להילחם בחזרה. אחרי המכה הראשונית היה ברור שהבחור באופנוע השני עדיין נותן גז בכל הכוח, כדי לדחוף אותנו מהמסלול. הרגשתי את האופנוע שלהם נצמד אלינו וכמעט שובר את הרגל שלי. לא הרפיתי, נשענתי עמוק אל תוך הסיבוב - ואז שמתי את היד על הכידון שלהם ולחצתי על ידית הקלאץ'. הקלאץ' שלהם השתחרר, האופנוע איבד כוח בן רגע, והם נעלמו מאחורינו.

"כשהם נכנסו בי מאחור הבנתי שכאן אין כללים, והכל הולך. מבחינתי, התרגיל עם הקלאץ' היה הוגן. ועוד דבר חשוב: ניצחנו".

קאדילאק סדאנט 1949 צילום: Michael Hill

משפחה אחת, 38 ניצחונות

בהתאם למסורת האמריקאית, המירוץ זרוע בסיפורי "אב ובנו". רוד מילן הניו־זילנדי התחרה במירוץ פייקס פיק לראשונה ב־1970. מאז הוא חזר כמה פעמים במכוניות שונות. ב־2011, בגיל 60, הוא קבע שיא מסלול של 11:05 דקות למכוניות הנעה אחורית ביונדאי ג'נסיס קופה. המחזיק הקודם בשיא הוא בנו, ריס, שב־2009 קבע זמן של 12:09 דקות.

בשיא הניצחונות במירוץ מחזיקים שלושה דורות של משפחת אנסר (Unser). ב־1926 האחים לואי, ג'ו וג'רי אנסר התחרו לראשונה במירוץ, באופנועים. ב־1934 רשם לואי אנסר את הראשונה מתשע זכיות; הוא המשיך להתחרות עד גיל 70. אחייניו, בניו של ג'רי, רשמו זכייה כפולה ב־1956: בובי בקטגוריית הרכבים הפתוחים וג'רי ג'וניור בקטגוריית הרכבים הסטנדרטיים. ב־1979 זכה הדור השלישי של האנסרים לתהילה, כשאל ג'וניור בן ה־17 הפך לנהג הצעיר ביותר שאי פעם התחרה במירוץ. ב־1988 התחרתה האנסרית הראשונה, ג'רי, שהיתה ה־12 בשושלת שנרשמה למירוץ. בסך הכל השתתפו צאצאי המשפחה ב־113 מירוצי פייקס פיק שונים וזכו ב־38 מתוכם.

טרקטורון מבנייה עצמית צילום: Michael Hill

החובבים נגד המקצוענים

העובדה שהמירוץ פתוח ל"נהגי סוף שבוע" מרכזת בו תשומת לב אדירה, שרק הולכת וגדלה. באופן אירוני, תשומת הלב הזו צדה גם את עינם של יצרני הרכב, שזיהו את הפוטנציאל התקשורתי; לכן לצד חובבי כוח סוס מהשורה אפשר למצוא במירוץ גם קבוצות רשמיות של יצרניות הרכב שממומנות במיליוני דולרים.

השנה יהיה המירוץ צפוף במיוחד. בין המתחרים בקטגוריית הראלי נמצא דיוויד האקל האמריקאי באאודי קוואטרו 1983. מולו יתחרה ולנטין איבניצקי, שיגיע מרוסיה עם אאודי A4 4.2. נהג המירוצים האמריקאי ריס מילן יתחרה מולם ביונדאי ג'נסיס קופה.

בקטגוריה הפתוחה למכוניות כביש יתחרה וויל אורדרס מאוסטרליה בניסאן סילביה, מול רומיין דומאס השוויצרי בפורשה 911 GT3 ורנדי סנצ'ז האמריקאי ב־AC קוברה. בקטגוריית הרכב החשמלי יתחרה השיאן "מונסטר" טאג'ימה, שינהג הפעם במכונית ספורט מפיתוח האג'ימֵה מוטורס. מולו יתמודד הירושי מסואוקה, שינהג במכונית מירוץ חשמלית של מיצובישי המבוססת על מכלוליה של מיצובישי IMIEV, שנוסעת גם בכבישי ישראל.

בקטגוריה הבלתי מוגבלת ישתתפו השנה רכבים רבים, מטנדר שברולט קולורדו ועד מכונית ראלי פורד RS200 מ־1986, ומכונית הונדה NSX שמנועה שודרג ללא היכר. לצדם יתחרה השנה גם רכב רומני: דאצ'יה דאסטר, שמנועו, בנפח 1.5 ליטרים, הוחלף במנוע 3.8 ליטרים שמפיק 850 כוחות סוס.