על מה אני רוכב כשאני מדבר על ריצה

שבת, רבע לשמונה בבוקר, מראר, ואני מתפרק. כביש 806 החוצה את מראר נכנע לטופוגרפיה ומטפס לאורך שלושה ק"מ בזוויות קיצוניות. באחד העיקולים מראה מחשבון האופניים זווית שיפוע של 17%. מבחינת מספר תושביו יכול הכפר מראר להיות עיר, אבל הכביש החוצה אותו ממשיך לשמש כרחוב הראשי וכמתברר, החיים במדרון אינם מונעים מן המרכז העירוני עומס ופקקים. רק לפני עשר דקות יצאנו מתחנת הדלק בצומת דיר חנא אל מה שמכונה בפי הקבוצה המארחת "סובב עִילָבּוּן", וכבר אני בדופק גבוה ומפתח חולשה מדאיגה. בעודי עסוק ברחמים עצמיים, משאית פורצת לכביש בנסיעה לאחור ואני נאלץ לבצע בלימת נימוסין ולנתק רגל מן הפדל. זו אמנם הזדמנות לדקת הפסקה, אבל המשאית ממהרת להשתלב ולטפס תוך הטחת אד לוהט בפניי, ואילו אני מתקשה לזנק מחדש. בשיפועים כאלה נהוג אצלנו להתחיל עם הפנים למורד ולחזור לטפס תוך סיבוב חד, אלא שכאן, בהמולת הבוקר, לא נותר מרחב תמרון והמכוניות שבגבי עצבניות. בשעות הקרובות מצפים לי 2,000 מטרים של טיפוסים לא ידועים, כמעט פי שניים מהכמות שאנו צוברים בסבב השבועי בהרי יהודה, ואין בי כוחות שיספיקו אפילו לזינוק בעלייה.

אני עומד להכריז על נטישה, לראשונה בשנות ה־2000, ולגלוש בחזרה לתחנת הדלק, אבל מתחלחל מהרעיון שתומי הצלם מחכה בקצה העלייה כדי להנציח אותי בתנועת טיפוס נמרצת. בסך הכל הצעתי לעורכת להשוות את חוויית הרכיבה לזו של הריצה, תוך תנועה במסלול אקזוטי, ועכשיו אין חרטה. שום מרתוניסט לא יכול להיות אומלל כמוני, כשהזיעה, אויב לא מוכר, קולחת מן המצח אל העיניים כבר בדקה העשירית ואינני מצליח אפילו להסתובב.

השניות חולפות ואני עומד חסר ישע, שוקל הרשמה לפילאטיס ומהרהר בעזאם עזאם, איש מראר, שבוודאי התענג בכלא המצרי על הפטור שנגזר עליו מהשיפוע הזה. כמחוות הוקרה, אני לוחץ את כף רגלי השמאלית בכל כוח הייאוש קדימה ובו בזמן נועץ את נעל ימין בדוושה הימנית. האופניים קופאים על עומדם ואט אט מתחילים לנוע. מכאן לא נותר אלא להתאזן ולטחון באומללות את המשך העלייה, שמתמתנת ומתייצבת על 12% בלבד, ואני גורר את עצמי אל קו פרשת המים שמסתמן אי שם למעלה ומוטרד לגלות שעשינו רק 6 ק"מ וכבר חבורת הרוכבים המונה 12 איש, רובם בני 50 ויותר, נעלמת באחד העיקולים.

המחבר (שני מהסוף) בעלייה לאמירים. רבע שעה אחרי שנתתי במצלמה מבט נחוש, אני שוב שקוע בתזמון רגע הפרישה צילום: תומי הרפז

"ויום אחד לפתע פתאום התחלתי לרוץ", מספר הרוקי מורקאמי על עצמו. זה קרה לו כשהיה בן 16 ומאז הוא רץ. הריצה הסעירה גם אותי בגיל 14. הוקסמתי מהרעיון שאדם בתוך נעליו, מאחורי משקפי השמש, מתחת כובע המצחייה, יכול לגלם את הצורה הטהורה ביותר של חופש התנועה. המינימליזם הצרוף - ללא מגרש, ללא ציוד, בכל מקום, זמן ואקלים, ללא צורך בחברת מעטים או רבבות - עורר בי הערצה לרצים למרחקים ארוכים, בספרות ובקולנוע, באליפויות, במרתונים, ולכל רצי שולי הכביש באשר הם. הייתי מאושר לו יכולתי לרוץ, להתגבר על הקצב המונוטוני שהריצה כופה ועל הזחילה שיכולה להטריף דעתו של אדם נטול עולם פנימי שכמותי. ברור לי כי רצי מרתון מסוגי היו מעדיפים להטיח ראשם בקיר כדי לגמור עם הסיוט, או להתבצר על גג בית ספר, או לכתוב רומן. את התיקון שלי אני מוצא בתנועה על כלי יפה ככינור שמצויד בשתי מתנות גאוניות - הילוך סרק שבזכותו הגעתי עד הלום ועוד חבילת הילוכים שמאפשרים צליחת כל שיפוע. המכניקה הפשוטה של הילוך הסרק, הפְר ַיילוֹף, היא המאפשרת לרוכב לפתח תאוצה ולהיעזר בה, וזאת עוד לפני השימוש בהילוכים בכל שינוי טופוגרפי או שינוי בכיוון ובעוצמת הרוח.

רכיבת הכביש מתאימה כנראה לחובב גיוון מסוגי. אחד שמתרכז במוּכָּר, בַּדְלָן שזקוק לחברה, פחדן ירידות המייחל לבואן, שונא משמעת אבל רוטן כשהדבוקה מבולגנת, מכחיש תחרות שמתחרה בכל קלנועית שנקרית בדרכי, חובב פחמימות פשוטות הטבולות בכל האושר האסור, אחד שמקפיד על כמות מספקת של דם באלכוהול הזורם בו, וכדי למרק את חטאיו מלקה עצמו בחטיפים שמנוניים ובקפה תפל בכל חנות נוחות שעל הדרך. וכך, כמו כל יצור בריא בנפשו, אני מאדה זיעה במורד שבין מראר לכפר חנניה בשמונה בבוקר בשבת חמה מהרגיל, כשבהזיותיי מרחפים סטים של מצעים במין גן עדן שמזכיר דווקא את מרכז העודפים של כיתן.

הרכיבה מגוש חלב לסאסא. התמרור "נתיב זחילה" מעליב אותי משל הייתי סמי טריילר צילום: תומי הרפז

בנקודת האיסוף על כביש עכו־צפת המובילים כבר מתייבשים בהמתנה, ואילו המשתרכים מסוגי מתגנבים בזה אחר זה ונבלעים בחבורה. מעט צבע חזר ללחיי בגלישה המהירה בנוף הטוסקני, אבל עוד לפני שהסתפקתי לסור לשוליים ולשחרר שלפוחית, מתחיל הטור לנוע. מובילי הדבוקה הרי הם בני הדודים של מורשי החתימה, מיישמי התפיסה הגורסת כי ככל שהביצועים שלך חלשים, תפסיד יותר הטבות. הנה אנחנו שוב בדרך, ימינה בצומת הראשון, שמאלה בשני ונפרסים מחדש לאורך העלייה המובילה למירון. תומי כבר שם ואני נותן במצלמה את המבט הנחוש המתבקש. עוד רבע שעה ואני שוב בזנב, שקוע שוב בתזמון רגע הפרישה. ביום רגיל, הנוף הנשקף מסיבוב אמירים היה זוכה מפי לשבחים, אבל כעת אני טרוד בשאלה מאיזה גשר כדאי לקפוץ. וזה עוד לפני שתמרור הנושא את הכתובת המעליבה "נתיב זחילה" מזדקר לעיניי כאילו הייתי סמי טריילר הנע לאטו במעלות צדיקים.

ארבעה אנחנו, ובאנו לעשות שבת עם חבורה מהוללת שגדולה עליי במספר או שניים. מעבר למתנה הגנטית, הקשישים הללו ממחישים בביצועיהם את מותר הנמלה. המניאק שטוחן את הפארק בכל בוקר זוגי, ועושה כל פסגה פעמיים בשאר הבקרים, יזכה באותם 5% של יתרון שיגרמו לו לשמוט צרצר שכמותי תוך קילומטרים ספורים. זה הרגע להזכיר את הרוח, אויבתו של הרוכב הבודד. אם נשמטת עד כדי 30 מטרים מגבו של הרוכב שלפניך, תתקשה לשוב ולהדביק אותו.

זהו, אם כן, הפלא השלישי: הדראפטינג, הרכיבה מאחורי גבו של חברך, היא שהופכת את רכיבת האופניים מעבדות של חמור־דיש עיוור הנע סביב הריחיים, לספורט טכני וטקטי שמחייב ריכוז גבוה ותמרון זריז במרחב שנוצר בחבורת הרוכבים, וזאת תוך תנועה במבנה יעיל במרחב הפתוח. הנוהַג במירוצי האופניים הוא לחסות בחיק הדבוקה, לתמרן בין האצה להאטה לשיוט, ובתזמון מתאים לפרוץ מתוכה, כיחיד או בקבוצת בריחה, בניסיון לחתוך ראשון את קו הסיום. אני מסתפק לרוב בתנועה בלב החבורה, ומשתדל לחלוק נטל עם המובילים, אבל היום שימשתי בעיקר כמקלען זנב: נטול הגנות, חשוף לרוח הקלה המוסיפה קיסם למדורת קושי הטיפוס.

זה הרגע לשלוף את שקית הג'ל הכסופה הראשונה ולנשוך את נצרתה. זה שנים שאני נקי מתוספי אנרגיה, אבל הפעם התפתיתי ותחבתי שתי פצצות לכיסי האחורי. הגריז הסמיך הלבנבן, שלטעמו המבחיל אין כל קשר למושג וניל המוטבע עליו, הצליח לעורר בי חנק, ותחושת הקבס ליוותה אותי גם לאחר שהדחתי אותו ברבע בקבוק מים פושרים. בקרוב אגלה שמעבר לתופעות האלה ולהתקף קללות קל, לא זכיתי ולו לוואט אחד של אנרגיה מתחדשת. אין מה לעשות, אני לא רוכב מספיק, לא עומד בחובות הטיפוס, ולמרות בוא הקיץ לא הצלחתי להיפטר משני ק"ג שהשפעתם מכרעת בעליות של 7% ויותר. בינתיים אנו חוצים במהירות את מגרשי החניה הדוממים שהוכשרו בשדות שסביב קבר בר יוחאי, ונראים כמי שמוכנים לדלג על תחיית המתים.

אחרי עצירת איסוף בגוש חלב, שנשאה מבחינתי אופי שיקומי, חזרה אליי ההרגשה הרגילה לעונה, של רעננות זהירה. הנה עוד אחד מפלאי הרכיבה, היכולת להתאושש מכל משבר תוך כדי תנועה. זו הסיבה האמיתית לכך שלעולם איננו נוטשים סיבוב באמצעו, ולא רק הטורח הלוגיסטי, כפי שנדמה. עכשיו אנו רוכבים במבנה מסודר יחסית על הרמה הסובבת את הר מירון, ואני קולט באיחור שקול הסקסופון ברקע אינו בוקע ממכונית שנעה מאחורינו, אלא עולה ממערכת הגברה המחוברת לאייפון המוצמד לצינור העילי של אחד הרוכבים. זה נחמד, אבל משונה, ואני מתקשה להכריע אם זו פעולה לתועלת הציבור או שיש בה כפייה דתית. כמי שנמנע מכל ממריץ מוזיקלי בשעת הרכיבה, ולא רק מטעמי בטיחות, אני מאמץ גישה שעל פיה עליי לקבל את מנהג המארחים ומאפשר לעצמי ליהנות ממנו לרגעים, כשבדומיית השבת האופפת את קיבוץ סאסא דבוקתנו מתנהלת לאורך גדרותיו כבָּטוֹק ָדָה ברזילאית במרתף ג'ז אפלולי. אבל ברור לי שאילו אחד מהחשודים הרגילים שאיתם אני טוחן את הררי השבת היה מאמץ סגנון רכיבה מוזיקלית שכזה, הייתי מקים תנועת מחאה.

ירידה לכפר חנניה. במורד אני מאדה זיעה, כשבהזיותיי מרחפים סטים של מצעים צילום: תומי הרפז

הר מירון, שאנו פונים אליו בכביש המוביל למתקן הצבאי, אמור להיות פסגת המסע, וממנו, כפי שהבטיח לי שלמה, מנהיג החבורה, נרד לכביש הראשי ונסגור את מסלול הטבעת בגלישה לנקודת המוצא (אם אפשר להגדיר כך תנועה במדרונות בני 20% שיפוע). בהמשך יתברר כי שלמה השרמנטי בסך הכל ממלא כך את תפקידו כמשכך הכאבים הדבוקתי, אבל בינתיים הכביש המשובש המתפתל אל פסגת ההר - שבה לא ביקרתי מאז חגגה בתנו החיילת יום הולדת שש - מתגלה כטיפוס נוח, קצר ויפהפה. זו גם הזדמנות לעמוד על ההבדל שבין צבירת הגובה בטופוגרפיות שונות. בשיפוע של 4% –7%, כמו בעלייה להר מירון, אפשר לפתח מהירות וליהנות מן התנופה הנוצרת (ובקטעים שבהם הגב מופנה לרוח המערבית, גם מן הדחף). הגובה הזה קל לצבירה בהשוואה לטיפוס בשיפועים התלולים, שבהם נדרשת השקעת כוח רציפה תוך מאבק מר בכוח הכבידה.

במובן הזה הטיפוסים שאנו נוהגים לטחון אל הפסגות הגבוהות בהרי אירופה הם מרתונים מובהקים. לא פעם נצברים 1,500 מטרים על פני שיפוע אלפיני תלול ורציף שאין ממנו מפלט, בדרך למעברי הרים שגובהם 2,000 מטרים ויותר. בטיפוס כזה הגיוון אפשרי רק ביציאה מהאוכף והפיכת המשקל לכוח בנענועי עכוז מתישים־כשלעצמם, המטילים אותך חזרה לאוכף, תוך הפעלת לחץ השרירים על הדוושות - וזה בהחלט משפר את איכות הטיפוס. המהירות במקרים כאלה יורדת עד לקצב ריצה, 10 קמ"ש ופחות. ובכל זאת אין להשוות בין פסיעת הרץ לסיבוב דוושה. בזמן שהרץ הסביר יסיים מעולף למחצה את המרתון, הרוכב הסביר יסיים שניים ורבע מרתונים ללא דופק מואץ או אגל זיעה (תודה לרוח שבנוסף לכל תפקידיה משמשת גם פֶן), דבר המשליש את מרחב המחיה ומבטיח גיוון.

הכביש העולה להר מסתיים בשער חשמלי כבד וירוק שעליו הכתובת "ברוכים הבאים". כולנו מורגלים באדנות הצה"לית, אבל בשכיית נוף כמו פסגת המירון מתבקש שהצבא יתאמץ יותר להצניע את נוכחותו ויפצה עליה. אנחנו מסתובבים על עקבותינו ובלי לנתק רגל גולשים בחזרה אל הצומת ומשם היישר לחורפיש, שהפכה מאז ימיי הגדולים באבטחת יישובי הצפון לעיירת קיט של ממש. עושים הפסקה קלה ברחוב הראשי תחת סככת תחנת דלק, על כריך טונה משולש מהמקרר, שמועד התפוגה שלו חל בעוד שלוש דקות, ועל פחית משקה מוגז.

העליות להר מירון. אני גורר את עצמי אל קו פרשת המים, ומוטרד לגלות שעשינו רק 6 ק"מ צילום: תומי הרפז

מסלול מוכר לא נועד רק לספק תחושת התמצאות והכרת מכשולים, אלא בעיקר לתכנון חלוקת המאמץ. כששלמה שלנו הזכיר כבדרך אגב את השיפוע התלול באזור פקיעין, התכוננתי לקראתו בדבקות. 10 ק"מ לפני שהופיע שחררתי את נִצרת הגריז בטעם פטל, התגברתי על רפלקס ההקאה ובחנתי כל שיפוע שהזדמן: הזהו המעלה המדובר? אבל הוא איחר להגיע, וכשצץ במפתיע התברר שהוא נעים עוד פחות מהשיפוע במראר, ואורכו לא ידוע. למעשה, רק כשהטיפוס הסתיים בצומת בית ג'אן הבנתי שהגרוע מכל כבר מאחוריי. מסלול מוכר הוא תנאי הכרחי לחלוקה נכונה של האנרגיות המדולדלות, לידיעה כמה להשקיע ומתי אפשר להתאושש. מספרים שלאנס ארמסטרונג לא השאיר מקום לספק, ואת קטעי ההרים הגבוהים במירוצים שבהם השתתף היה מתרגל במו רגליו, לא רק במכונית.

מבית ג'אן מוליכה ירידה ארוכה על שפת התהום אל הכפר ראמה. הליטוף המתגלגל של רפידות המעצור את החישוק האחורי גורם לו להתחמם ובאחד העיקולים בא בעקבותיו הפנצ'ר המתבקש. קולח זיעה, בעודי מחליף פנימית תחת עץ זית צעיר, אני מכין את החשבון. אז מה היה לנו? צעצוע אפוקסי וסיבי פחמן צבוע בלכה אופנתית, דוושות, גלגלים דקיקים, אוכף שאפשר לזנק ממנו ולנחות בו ושלושה פלאי עולם: הילוך סרק, מערכת הילוכים והדראפטינג שנגזר מהם. וישנה חוויית דרך עזה, מאתגרת, שכוללת עבודת הנעה מורכבת, יצירה תאוצה, ניצול תנופה, שיוט אינרטי והרפיות. וישנה הרוח הטופחת, השורקת, הקפריזית, העוינת, וגם העוטפת ודוחפת לפסגות אושר. רוח שאם לא תיפגש איתי לפחות פעמיים בשבוע, אמות מחֶנֶק. וישנם החברים לרכיבה ורוח הדבוקה ואחוות הרוכבים. לא, אני לא רואה את מורקאמי עושה איתנו סובב עילבון.

הפסקה בחורפיש. הרכיבה מאחורי גבו של חבר היא שהופכת את האופניים לספורט טקטי צילום: תומי הרפז

את המקטע האחרון אנו עושים מול משבים חזיתיים של רוח מערבית ערה. הלחיים צרובות, השמש קופחת, מתחיל להיות מאוחר. מעכשיו אנו נעולים על תחנת הדלק ששימשה לנו כחניון. באזור עראבה התנועה צפופה ובלתי מתחשבת. כמה מאיתנו נהדפים הצידה בצפירות. בפנייה לדיר חנא כמעט תאונה, כשמכונית מהודרת מדי לא נתנה זכות קדימה וכמעט נוגחת את הרוכב שלפניי.

שלושת הק"מ האחרונים מציעים ירידה מענגת אך מסוכנת. הנתיב המחודש, המוקף גדרות ביטחון משני צדדיו, לא מותיר מרחב מילוט, מה שלא גורם למכוניות הדוהרות להאט. הנה מופיע כביש 806, שבהיעדר סימון כמעט בלתי אפשרי לחצייה, וקילומטר אחריו, בנוף רך מתולתל בעצי זית, ממתינה בסבלנות המכונית. ארבע שעות ו־56 דקות רכיבה נטו. אפשר סופסוף להרפות. אני מרוצה ואפילו סלחן כלפי המסלול. עוד נתראה.

כשאני חושב על ריצה אני רוכב על טראק מדון 6.9 בצבעי רפליקה של אַסְטָנָה (קבוצת המקצוענים האוזבקית). יד ראשונה, שנתיים וחצי על הכביש, 18,300 ק"מ כחדשה. כלי שנכנס לכל מעלית, למושב אחורי בכל מכונית, והוא המבדיל המהותי בין עירום הריצה ללבוש הרכיבה. המעביר האחורי מעוקם קלות, ואפשר לגלות שריטות בלכה מנתזי החצץ שבדרכים, אבל השריטה העיקרית הלוא היא אצל הרוכב. כל היצורים, מהפומה בסוואנה ועד המקק שבמטבח, יודעים לרוץ. רק רכיבת אופניים, כמו נגינה בגיטרה, היא מותר האדם.