ביקור בחנויות של פעם

אחים פרונט (תבלינים), תל אביב

הסיפור של חנות התבלינים הקטנה, אחים פרונט, מתחיל בוורשה ב־1879, כשמוישה־בר ומנדג'ה פרונט, זוג בורגנים ודתיים מתקדמים מהמעמד הגבוה, הקימו אותה. בוורשה של אותם ימים היא נחשבה למשוכללת בתחומה, עם מכונת הקפה החשמלית הראשונה בפולין, ושמה יצא למרחוק באירופה.

עם כניסת הנאצים לפולין, ולאחר תלאות וטלטלות מרובות, הגיעה המשפחה לארץ בשנת 1940. לקראת סוף אותה שנה פתחו בנם אברהם (אדם) ואשתו צ'סלבה את חנותם בכיכר מגן דוד בתל אביב - העתק מדויק כמעט, למעט הגודל, של החנות המקורית בפולין. כיום מנהלים את החנות בתם ובנם, אסתר פרונט ואחיה מרציאל פרונט.

החנות הזעירה, שכל שטחה כ־15 מ"ר, ממשיכה לפעול באותה מתכונת ובאותו העיצוב מ־1940. אלפי פריטים מאוחסנים באותן מגירות וארונות עץ, ואפילו המוכרות, גבירות יוצאות פולין ורוסיה, נראות תמיד כאילו נולדו בחנות. ריח התבלינים הארומטי מכה בעוז בכל מי שנכנס, בניגוד למחלקות התבלינים בחנויות חדשניות יותר.

עד היום, מספרת אסתר, מגיעים לחנות לקוחות קשישים, שמראה החנות הפולנית עדיין חי בזיכרונם. כאן הם יכולים לקנות את תערובות התבלינים המיוצרות על פי אותם מתכונים בדיוק - תערובת לתיבול דג מלוח, לתיבול אורז או לעוגת דבש, וכולן ללא מלח או תוספי טעם. זאת לצד קופסאות של כחל לאיפור העיניים, מסטיקה יוונית להבראת החניכיים, מסיכות חומר מפרובנס, קקאו מהולנד, עשרות סוגים של תה, אגוזים שנטחנים במקום וגם קפה טרי.

“אנחנו נלחמים בשיניים להחזיק את החנות. זה לא פשוט. ללקוחות קל יותר לגשת לסופרמרקט ולקנות תבלין מהמדף, אבל זו סחורה אחרת בטיב ובטריות", אומרת אסתר. "זו מלחמה אבודה, אבל כל עוד נוכל, נשמור על החנות הזאת. היא זיכרון לעולם הולך ונעלם".

גלי וולוצקי

מרציאל ואסתר פרונט. ריח התבלינים מכה בעוז צילום: אוראל כהן

מאורית, דיזנגוף 172 תל אביב

שנת הקמה: 1962. במיקומה הנוכחי מ־1972

בעלות: נפתחה ומנוהלת עד היום על ידי משה מאירוביץ'

50 שנה מלאו לחנות המנורות העתיקות של משה מאירוביץ', וב־40 השנה האחרונות היא עומדת באותו כוך קטן, צפוף ומלא קסם. "אנשים אומרים לי תסדר, תעיף חצי מהמנורות, אבל דבר אחד לא ישתנה כאן", מאירוביץ' מחייך וקורץ בתחושת ניצחון - "הברדק!".

החנות עמוסה מנורות, וכמעט לכל אחת מהן סיפור. אחת הותקנה מעל ראשו של אורי זוהר, ואחרת הותקנה בביתו של "פאפא בלטה", הלוא הוא אבא אבן. מנורה שהובאה במיוחד מדמשק והותקנה בבית הנשיא, מנורה כחולה עם מלאכים שמאירוביץ' תלה בחדר השינה של לאה רבין, מה שעדיין מעלה סומק בלחייו. מנורת קריסטל בת 150 שנה מווינה ששייכת לאשתו לשעבר, מנורת שאבס (שבת) בת 300 ומנורות גז ונפט יושבות בחושך בהרמוניה. הניים דרופינג חוגג ובמשפט אחד מוזכרים אורה הרצוג, יפה ירקוני, חנה רובינא ודן בן אמוץ. עבור המפקפקים ישנם צילומי צ'קים של אורה הרצוג ויצחק רבין. נחמד לגלות שהעסק הקטן הזה מספק מנורות למסעדות דיקסי, טאטי וקפה נואר, מלון מלכת שבא ומשרד עורכי הדין הרצוג־פוקס־נאמן.

מאירוביץ' (70) לא מדבר עם מי שמזכיר "הלוגן ו"פלורוסנט". "כאן יש רק מנורות עתיקות, בנות 100–300 שנה", הוא קובע. פעם, כשהעסקים היו בשיאם, היה נוסע פעמיים בשנה לשווקים באירופה ובורר שם את המנורות היפות ביותר. "היום הכל מסין", הוא נאנח ושולף דוגמה למנורת בנקאי מקורית מאירופה ומולה המנורה "הסינית" היחידה שהוא מחזיק.

מאירוביץ' במקצוע מגיל צעיר – בגיל 12 ליפשיץ מחנות המנורות בדיזנגוף קרא לו: "ילד, ילד, בוא רגע! רוצה לעבוד?". הוא למד מסגרות והתמחה במנורות אצל ליפשיץ, וכשאחיו פתח חנות לטלוויזיות, מכר שם מנורות שעיצב. לאחר כעשור עבר למיקום הנוכחי ואז, אף על פי שהיה הראשון שייבא מנורות מודרניות, החליט לזרוק את כולן ולדבוק רק בעתיקות.

אין לו טלפון נייד, הוא גר שלושה בתים מהחנות ולא מוותר על שלאפשטונדה. את המנורות הוא מאפשר לקחת לבדיקה ולהחזיר אם לא אוהבים, כי הוא רוצה שתאהבו אותן לפחות כמוהו.

רוני קציר

משה מאירוביץ'. לכל מנורה סיפור צילום: עמית שעל

פוטו שורץ, רחוב בן הילל 11 ירושלים

שנת הקמה: 1954

בעלות: משפחתית, דור שלישי: את החנות פתח יחזקאל שורץ, וכיום היא מנוהלת על ידי הבן שמוליק והנכד עמית

חנות הצילום נוסדה בשנת 1954 ומאז היא פועלת ברציפות, באותו מקום בדיוק: במרכז מדרחוב בן הילל. את החנות פתח יחזקאל שורץ, וכיום היא מנוהלת על ידי הדור השני והשלישי של המשפחה, הבן שמוליק והנכד עמית. בתחילת הדרך פעלה החנות בעיקר כסטודיו לצילום, ומאז התפתחה למרכז צילום מקצועי שעוסק במגוון פעילויות. "אנחנו ממשיכים להתפתח כל הזמן", אומר שמוליק, "היינו למשל בין הראשונים בארץ שנכנסו לתחום הצילום הדיגיטלי ועד היום אנחנו מספקים פתרונות בתחום הדיגיטלי לגופים ציבוריים כמו אוניברסיטאות, בתי חולים, המשטרה ומשרד הביטחון".

"בתחילת הדרך היו לנו שני חדרי חושך שבהם הדפסנו תמונות בשחור־לבן", הוא מספר על הדרך הארוכה שעברה החנות, "כל זה לא קיים כבר שנים, אבל אנחנו עדיין מפתחים פילמים, למרות שזה לא רווחי ואנחנו עושים את זה כדי לא לאכזב את חסידי הצילום של פעם. היחס, הייעוץ האישי והטאצ' הבלתי אמצעי של עסק משפחתי – לא ישתנו לעולם".

"ב־60 השנה שבהן החנות קיימת חששנו משינויים, אבל הכנסנו אותם, ובדיעבד כולם התגלו כמוצלחים, כמו ההחלטה להרחיב את הפעילות שלנו לכמה סניפים, וגם ההחלטה לסגור אותם ולהתמקד בחנות המקורית, כדי לחזור לניהול ולפיקוח האישי. אנחנו מדפיסים בחנות כל יום כ־6,000 תמונות", הוא מציין בגאווה, "ואנחנו נותנים עבודה של בעל מקצוע עם המחיר שמציעות חנויות הצילום האוטומטיות".

אמנון אטד

שמוליק שוורץ. 6,000 תמונות ביום צילום: מיקי אלון

קונדיטוריה גולדשטיין, הרצל חיפה

שנת הקמה: 1965

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתח שוני גולדשטיין, והיום מנהלים אותה בנו בני, אשתו בתיה והגיס מוטי מאירוביץ'

המוסד החיפאי הוותיק נפתח ב־1965 בידי שוני גולדשטיין, שעלה מהונגריה וביקש לפתוח בישראל קונדיטוריה שתישאר נאמנה לרזי האפייה האוסטרו־הונגרית, ותציע לחובבי הז'אנר דובוש, שטרודל וינאי, בוטר קראנצ', קרם שניט ועוד. ההצלחה לא איחרה לבוא: הקונדיטוריה צברה מוניטין וקהל של לקוחות נאמנים. במשך השנים עבר ניהול העסק לדור ההמשך — בני גולדשטיין, שלמד את סודות האפייה מאביו, אשתו בתיה (אמנית, שציוריה מעטרים את קירות הקונדיטוריה) וגיסו מוטי מאירוביץ'.

לפני 11 שנה השיקה הקונדיטוריה קו מוצרים חדש ושמו הראל, על שם הנכד, הכולל עוגיות, מאפים ומתוקים מרחבי העולם (בראוניז, אלפחורס, קנטוצ'יני ועוד), שנמכרים לצד העוגות הוותיקות. לפני שבע שנים עברה הקונדטוריה מתיחת פנים, בעזרת אדריכל צרפתי, שהתבקש לעצב בית קפה בסגנון אירופי. התפריט הורחב, וכיום הוא כולל גם ארוחות חלביות קלות (פסטות, כריכים, סלטים וכו').

גולדשטיין הבן מספר שלמרות השינויים לא נפגע התפריט המקורי. "סוס מנצח לא מחליפים. יש לנו לקוחות שחוזרים בגלל טעמים מוכרים, ואנחנו לא יכולים לאכזב. אנשים על ערש דווי שולחים לכאן קרובי משפחה, ומבקשים קסטניה פירה (מחית ערמונים מתוקה – ג"ו) לסעודה אחרונה. פעם הגיע לכאן גבר שאשתו היתה בחדר הלידה, וסיפר שהיא אמרה לו: 'עד שאתה לא מביא לי אננס שטריף, אני לא יולדת'. יש לקוחות שמגיעים לכאן בפעם הראשונה ומתרגשים עד דמעות לגלות טעמים נשכחים. לפני כמה שנים ננסי ברנדס ביקר כאן, ואחרי שטעם את הסברינה שלנו, הוא מיד הזמין עוד אחת, וקינח בשני ביבסקו (עוגת שוקולד רומנית)".

על הקונדיטוריות והמאפיות שנפתחו בשנים האחרונות אומר גולדשטיין: "אין לנו מתחרים. לא באיכות ולא בהיצע. מרבית הקונים שלנו הם לקוחות חוזרים, שאכלו כאן כילדים והיום מגיעים עם הנכדים ואפילו עם הנינים. ממש חיים שכאלה".

קרן צור

קונדיטוריה גולדשטיין צילום: גיל נחושתן

שלווה (הלבשה תחתונה), הרצל 36 חיפה

שנת הקמה: 1962

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתחה שלווה כהן פרידה והיום מנהלת אותה בתה, שמחה שניידר

מי שמחפשת את שלווה יכולה לפספס בקלות את השלט הקטן ברחוב הרצל, שמפנה לחנות המסתתרת מאחורי חזות אפרורית. אבל כל חיפאי, גם בקצה השני של העיר, יידע להסביר בדיוק איך להגיע לחנות, שנפתחה ב־1962, ועד היום מתחזקת קהל נאמן.

את החנות, שנקראת על שם המייסדת, שלווה כהן פרידה, מנהלת כיום בתה שמחה שניידר, שמספרת: "אנחנו מוקד עלייה לרגל לנשים מכל הסוגים: חרדיות, רוסיות וגם מוסלמיות עם רעלה מגיעות אלינו". את סוד ההצלחה של החנות תולה שניידר ביחס אישי ובייעוץ המקצועי: "עוד לפני שמישהי אומרת שלום אני כבר יודעת איזו חזייה להתאים לה. לנשים עם חזה קטן, או כאלה שעברו כריתת שד, היה לנו מה להציע לפני כולן. אנחנו הכנו חזיות לבעלות צרכים מיוחדים עוד לפני הפוש־אפ".

מהתחרות עם החנויות החדשות, ששניידר מכנה "פטריות" היא לא מתרגשת: "התאמה של חזיות היא המומחיות שלנו, ולא של הפטריות, אשר מתמחות בטרנדים חולפים ובחלונות ראווה", היא פוסקת, אבל מודה שהזמנים השתנו: "כאשר אמי פתחה את החנות, הרצל היה הרחוב הכי אריסטוקרטי בחיפה, אנשים הסתובבו כאן בחליפות. במהלך השנים הרחוב איבד ממעמדו, אבל אנחנו מעולם לא שקלנו לעזוב, גם אם זה טוב לפרנסה. ללקוחות שמפצירות בי לעלות לכרמל, אני אומרת שאין סיכוי. אם יש לקוחות שמגיעות אלינו במיוחד מחו"ל, אז הן יכולות לקחת מונית ב־20 שקל, עובדה שהלקוחות ממשיכות להגיע לחנות שלנו. יש סבתות שקנו כאן את החזייה הראשונה, והיום מגיעות בשביל הנכדה".

קרן צור

שמחה שניידר. עוד לפני הפוש אפ צילום: גיל נחושתן

שלמן שעונים, אלנבי 60 תל אביב

שנת הקמה: 1929

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתח אברהם משה שלמן, וכיום היא מנוהלת על ידי הבנים יעקב ודניאל

כל יום בין 8:00 ל־18:00 מתייצבים מאחורי הדלפק בחנות יעקב שלמן (77) ואחיו הצעיר דניאל (66). "אנחנו נולדנו שענים", מסביר יעקב. במשך היום כולו הם עומדים מאחורי הדלפק, מייעצים ללקוחות באיזה שעון לבחור, או מתיישבים בעמדת העבודה הזעירה כשהם חמושים בזכוכית מגדלת ומתקנים שעונים. את החנות ייסד אביהם ב־1921 ביפו, אך ב־1929, בעקבות הפרעות בעיר, העביר אותה לצומת המרכזי ביותר של העיר הצעירה. שם – בנקודת המפגש של אלנבי, קינג ג'ורג' ושינקין – היו אביהם ואמם מתייצבים מדי יום בחנות, מוכרים ומתקנים שעונים לסלתה ושמנה של העיר. בין הלקוחות הקבועים היו חיים נחמן ביאליק ("הוא עדיין חייב כסף", מעיר יעקב), פולה בן גוריון והצייר ראובן רובין. האב משה, שעבד גם כאופטיקאי, נהג לבדוק את הלקוחות בדרך היחידה שהיתה ידועה אז לבדיקת עיניים: "הן היו יושבות עם חוט ומחט ואומרות — או, הנה, עכשיו אני מצליחה להשחיל את החוט. המשקפיים בסדר".

העיצוב של החנות לא השתנה במאום מהיום שבו נפתחה. "זה משרה אמינות", מסביר דניאל, "לא כמו מוכרת בקניון שלא מבינה כלום". "אבל", הוא מודה, "טוב שאשתי ואשתו של אחי עובדות".

“אנחנו יודעים שאנחנו הדור האחרון של החנות", מסביר יעקב. "היא בדמי מפתח, וכבר עברה פעם אחת מאבא אלינו. פעם נוספת אי אפשר להעביר אותה, וגם אין בשביל מה. הילדים לא רוצים להיות שענים והם צודקים. היום זה כבר לא מקצוע". ובכל זאת, אומר יעקב, הוא נהנה מתיקון שעונים. "הייתי יכול כבר לצאת לפנסיה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את האנשים".

גלי וולוצקי

(מימין) דניאל ויעקוב שלמן. "נולדנו שענים" צילום: אוראל כהן

שרייבר (מוזיקה), אלנבי 63 תל אביב

שנת הקמה: 1959

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתח יואל שרייבר והיום מנהלות אותה בנותיו, פנינה וטובה

את החנות הקים יואל שרייבר בשנת 1959, והיום מנהלות אותה שתי בנותיו – פנינה וטובה שרייבר. נמכרים בה חוברות וספרי תווים ותיאוריה, כלי נגינה לילדים, דיסקים וכלים ייחודיים ממקומות שונים בעולם כמו המזרח הרחוק ודרום אמריקה. על לוח המודעות בחנות שמות של מורים למוזיקה.

"אבי פתח את החנות עם עוד שותף", מספרת פנינה. "עוד לפני כן, הם מכרו ציוד מוזיקה ואמנות בחדר המדרגות בבניין הסמוך. בהמשך היה המקום לחנות שעוסקת במוזיקה בלבד ונפרדה דרכם של אבי והשותף. כשאבי נפטר, ב־1988, עברה החנות לאמי, והיום אני ואחותי מנהלות אותה. אבי לא היה מוזיקאי, אבל אמי דווקא כן. הוריי הכירו כאן, בחנות. היא היתה פסנתרנית שחיפשה חוברת תווים, ומצאה חן בעיני אבי שהזמין אותה לקונצרט, ובעקבות זה אנחנו כאן. גדלנו בבית מאוד מוזיקלי. שתינו מנגנות בפסנתר, ואני גם בעלת תואר במוזיקולוגיה. לפני ניהול החנות לימדתי מוזיקה בבתי ספר".

"אבי הקים הוצאת תווים, 'נגן', שממשיכה לעבוד מכאן ולהוציא ספרי תווים חדשים כל הזמן", היא ממשיכה. "זה מה שמתחדש בחנות, החומר. יוצאות חוברות תווים חדשות, די.וי.די, כלי נגינה חדשים לגיל הרך. מבחינת המראה, החנות לא השתנתה הרבה. השולחן שינה מעט את המיקום כי העברתי פה חוג מוזיקה.

"את המקצועיות שלנו לא תמצא בכל חנות. אנחנו עובדות כמו אבא שלנו, ביושר, אמינות והבנה. לא פעם מגיעים לכאן אנשים שקנו כאן לפני עשרות שנים עם הילדים שלהם ועם הנכדים שלהם. יש חשיבות רבה לעובדה ששתינו מתמצאות במוזיקה באופן מקצועי, ואנחנו יכולות לתת ללקוחות בדיוק את מה שהם מחפשים, להדריך ולהסביר. לכן אנחנו לא מרגישות תחרות. אין הרבה חנויות שמציעות את מה שיש לנו".

רעות ברנע

(מימין) פנינה וטובה שרייבר. להדריך ולהסביר	צילום: עמית שעל

וידר תרמוסים, העלייה 34 פינת וולפסון תל אביב

שנת הקמה: 1952

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתח שלמה וידר והיום היא מנוהלת על ידי אשתו יהודית ובנו דני

חנות התרמוסים ושעוני האספנות הוקמה ב־1952 על ידי שלמה וידר, ומאז מותו ב־2003 מנוהלת על ידי אשתו יהודית ובנו דני, מוזיקאי ותסריטאי שגם היה בזכות החנות למעצב. החנות מוכרת מגוון רחב של תרמוסים, החל מתרמוסים פשוטים תוצרת סין וכלה בעיצובים מקוריים לאספנים מחומרים מקוריים שנקנו בשנות השישים. "באופן טבעי, לאוכלוסייה שמגיעה אלינו יש משיכה לווינטג'", מספר הבן דני, "וברוב המקרים מדובר דווקא באנשים צעירים".

במקום נמכרים גם חלקי חילוף לתרמוסים, ושעוני וינטג' משנות השישים לצד פיתוח מודרני: גופי תאורה שיוצר ומעצב דני מתרמוסים מקוריים.

"במקור היתה זו חנות לכלי בית", מספר דני, "ולאט לאט החליט אבי לשים פוקוס על התרמוסים והתחיל לייצר אותם בעצמו. הוא קנה כמות עצומה של חומרי גלם, שמחזיקה מעמד עד היום, ואני ממשיך לייצר אותם באותה צורה. אנחנו החנות היחידה מסוגה בארץ, ולא פעם אנשים מגיעים לכאן במיוחד. החנות היא סוג של יצור כלאיים, כי אנחנו מוכרים את התרמוסים אבל גם את השעונים. הרבה פעמים אנשים שהיו כאן כילדים מגיעים ביחד עם הילדים ועם הנכדים. דבר נוסף שלא הרבה יודעים הוא שתרמוסים אפשר לתקן – אצלנו קיימים כל חלקי החילוף, וזה אחד הדברים שמחזירים לכאן אנשים.

"משנות השבעים עד תחילת שנות התשעים אבי מכר כאן גם אמצעי נשק, ועיצוב החנות השתנה כי הכל היה חייב להיות משוריין, ממתכת. היום יש לה עיצוב תעשייתי שנחשב אופנתי. יש לנו תכנונים לשיפוץ, אבל גם אם הוא יקרה – הוא יתחשב במראה האותנטי".

רעות ברנע

יהודית ודני וידר. חלקי חילוף לתרמוסים צילום: עמית שעל

לודביג מאיר (ספרים), שלומציון המלכה 4 ירושלים

שנת הקמה: 1908. במיקומה הנוכחי מ־1935

בעלות: עסק משפחתי עד 1994, אז נמכרה למרסל מרקוס

את חנות הספרים הוותיקה ביותר בירושלים פתח לודביג מאיר בשנת 1908 ליד בניין הדואר האוסטרי, סמוך לשער יפו. ב־1914 הוא סגר וחזר לגרמניה, ללחום במלחמת העולם הראשונה. ב־1933 שב ופתח את החנות, הפעם ברחוב כורש, לא רחוק ממיקומה הנוכחי, בתחילת רחוב שלומציון המלכה, שבו היא פועלת מ־1935. במשך עשרות שנים ניהלו את העסק לודביג מאיר, ולאחר מכן שני בניו, וב־1994 מכרו האחים מאיר את החנות למרסל מרקוס, רב קהילתי מהעיר ברן בשוויץ, ששנתיים לאחר מכן עלה לארץ ומאז גם מנהל את החנות.

בחנות יש ספרי עיון ומחקר במגוון נושאים — חלק ניכר מהם באנגלית, והשאר בעברית ובגרמנית. את הקירות מעטרים מדפים עמוסי ספרים, עם ניחוח קל של ימים רחוקים, והעיצוב נותר כמעט ללא שינוי כבר עשרות שנים. השיפוץ האחרון נעשה כאן בשנות החמישים, ואז הותקנו המדרגות הלולייניות שמובילות לקומה העליונה.

"אנחנו לא מתחרים בחנויות ספרים אחרות בעיר", אומר מרקוס, "אנחנו לא מוכרים מה שהן מציעות, וכשני שלישים מהספרים שיש לנו אי אפשר למצוא אצלן. לנו יש גם קשרים עם הוצאות לאור ואוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, ובאמצעותן אנחנו מאתרים ספרים נדירים בכל העולם. הלקוחות ממשיכים לבוא פעם אחר פעם, כי הם יודעים שאנחנו טובים, וגם הנוסטלגיה כנראה משחקת תפקיד.

מרקוס מספר על לקוחה מקיימברידג', בריטניה, שביקשה לפני כמה שנים ספר שיצא לאור באוקספורד ואזל בינתיים מהשוק. אחרי חיפושים ממושכים, נמצא הספר המבוקש בריגנסבורג שבגרמניה. כאשר הספר הגיע לחנות נדהם מרקוס למצוא בכריכתו הפנימית מדבקה של חנות לודביג מאיר מירושלים.

אמנון אטד

מרסל מרקוס. בעבר רב קהילתי בברן שבשוויץ צילום: מיקי אלון

פינשטוק (סדקית), נחלת בנימין 29 תל אביב

שנת הקמה: 1937

בעלות: משפחתית, דור שני. את החנות פתח זלמן פינשטוק, וכיום מנהל אותה בנו ישראל

ב־10:00 מגיע ישראל פינשטוק לחנות ופותח באטיות את מנעולי הברזל על הדלת הישנה. על המדפים הישנים מונחים מיני בדים וארגזים, ובאוויר עומד ריח של פעם.

את פינשטוק ייסד בשנת 1937 זלמן, אביו של ישראל, והחנות מכרה אז צורכי חייטות להלבשת גברים. "הלבשת הגברים בתקופה ההיא היתה הרבה יותר מפותחת מהיום, והיו עוד חנויות כמו שלנו בסביבה", מספר פינשטוק הבן, שנכנס לעסק המשפחתי לפני כ־30 שנה.

"כל חייטי העילית נהגו לרכוש אצלנו, ומשה דיין היה שולח את הנהג שלו לקנות רוכסנים. אף פעם לא ידעתי למה", הוא אומר. עם כניסתו לעסק המשפחתי שינתה החנות כיוון והוסיפה גם צורכי תפירה להלבשת נשים: "זזנו עם שינויי התקופה", מסביר פינשטוק.

"דור שלישי כבר לא יהיה כאן", הוא מצהיר. "אני לא התעקשתי שהילדים שלי ימשיכו את העסק, ובדיעבד עשיתי נכון. היום אני מגיע לכאן בעיקר כדי לשמור על המקום ולשמור על החיים שלי. יש לי כאן מכרים ותיקים והווי, והם מקיימים אותי".

בין הקליינטים לקוחות קבועים שמגיעים במיוחד וגם עוברים ושבים. "הלקוחות מגיעים כי המוצרים שלי אינם מצויים בכל מקום, וגם בגלל היחס האנושי. אני מכיר את הילדים שלהם, יודע מה עובר עליהם בחיים", הוא מספר. "הקשרים בינינו הם מעבר למכירה היבשה. היו זמנים שעבדו כאן שבעה אנשים, ולי אפילו לא היה זמן בבוקר לצאת לשתות קפה.

"בזמן מלחמת העולם השנייה אבא החליט לסגור את החנות לכמה שנים, מפני שהסחורה שלנו הגיעה מחו"ל, ותהליך היבוא הצריך בימים ההם הליכים לא 'ישרים', כפי שסיפר לנו אבא. הוא שב ופתח את החנות עם תום המלחמה, כאשר הגיעו בני משפחה שלו מאירופה והיו זקוקים לפרנסה".

לרה רוטר

פינשטוק (סדקית) צילום: אוראל כהן

קנולר (יבוא, שיווק ויצוא אביזרי אופנה)

קנולר נוסדה ב־1949 ביפו. ב־1956 עברה לרחוב מונטיפיורי, ומאז היא שוכנת באותו המקום. בתחילת דרכה הציעה החנות, שהיתה אז בבעלות נחום קנולר, הדפס על תיקים. "סבא המציא פטנטים לייצור הדפסים, והיה בונה מכונות מיוחדות עבור העניין. הוא היה איש עסקים דגול, סוחר בכל רמ"ח איבריו. אז לא היו צ'קים, לא ויזה ולא מחשב, את הכל הוא עשה במזומן ובעזרת הראש", אומר הנכד, שגיא קנולר, שמנהל כיום את החנות.

לאט לאט התרחבה החנות והיום היא מכילה כ־5,000 אביזרים לתעשיית האופנה, חדשים לצד כאלה משנות החמישים והשישים שעדיין עטופים בניירות עיתון מהתקופה. מעצבי בגדים ואביזרים הם בני בית פה, כמו מעצבי התלבושות של התיאטרונים ואנשי תעשיית הפרסום, שרוכשים כאן לולאות ובדים לשלטי חוצות. בין אלפי קופסאות קרטון שמחביאות אבזמים, ניטים, סוגרים, לולאות ועוד, עומדים בכל יום ליד הדלפק שגיא ואביו אהרון, שמייעץ לסטודנטים ומעצבים צעירים. כשנכנסים לחנות, מתחשק להיות אמן, וזה מה שקרה לאחותו של שגיא, רעות פסטר. אמנותה, המבוססת על החומרים שבחנות, הוצגה במוזיאונים וגלריות ובשנה הבאה מתוכננת תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות.

עם השנים, הרחיבה המשפחה את חלל החנות ועלתה מחשבה על שיפוץ. כשהוזמנו מעצבי פנים להתייעצות "הם אמרו לנו שלא נעז לשנות את המקום, שזו תהיה טעות איומה. אפילו את הדלפק הם לא הסכימו שנשנה", אומר שגיא.

המודרניות הגיעה ב־1996, כששגיא הכניס מחשב לחנות ("לקח לי חצי שנה להזין את המלאי"). לפני שלוש שנים הוקם גם אתר אינטרנט.

הלקוחות ממשיכים להגיע ויודעים שכאן ימצאו מה שהם מחפשים. ואם קורה שמעצב לא מוצא מה שהוא צריך, שגיא ואהרון מוכנים לייצר עבורו את האלמנטים בסין בקנייה מראש.

לרה רוטר

קנולר צילום: אוראל כהן