אמת צרופה

צילה פפג'ורג'יו

אספנית

שמה של צילה פפג'ורג'יו, מומחית לתכשיטים ואספנית שלהם, עובר מפה לאוזן. אין זה מפתיע: יש לה חוש אסתטי מפותח. המראה האירופי המעודן, השיק, סגנון הלבוש המשדר איכות בלתי מתפשרת - כל אלה ניכרים בה כבר במבט ראשון. בפגישה עמה היא לובשת סריג קשמיר משובח ומעיל צמר שחור, נועלת נעליים שטוחות בסגנון האנפילאות האופנתי, בידה תיק קלי קלאסי, שחור בעל מראה וינטג', שקיבלה במתנה מאביה עוד ב־1975. טבעת אר דקו גדולה, עשויה אבני רובי ויהלומים, מושכת את העין בהתפרצות קטנה של צבע. זהו התכשיט האהוב עליה, היא מגלה: "מצאתי אותה אחרי מות אמי. אני לא יודעת אם היא ענדה אותה ואיזה קשר היה לה אליה. אני אוהבת אותה כי היא גדולה ויש לה נוכחות. אני עונדת אותה הרבה שנים, היא כבר חלק מהיד שלי".

פפג'ורג'יו רואה בתכשיטים יצירת אמנות ולא אופנה חולפת. "כמו שהאסתטיקה של האמנות מביאה הרבה שמחה ועניין, כך גם תכשיטים: הרכישה שלהם אינה הכרח, אבל היא צורך הנובע מאהבה לפריט יפהפה". וכמו באמנות גם רכישת תכשיטים, היא אומרת, מונעת על ידי רגש. פעמים רבות הם נקשרים באירועים משמחים; במקרים אחרים הם ירושה בעלת ערך סנטימנטלי העוברת מדור לדור. בדיוק כמו הטבעת שלה.

צילה פפג'ורג'יו בפינת העבודה שלה. "רכישת תכשיטים אינה הכרח אבל היא צורך הנובע מאהבה לפריט יפהפה" צילום: רמי זרנגר

הרקע: אמנות לכל אורך הדרך

פפג'ורג'יו נולדה בתל אביב, גדלה בז'נבה שבשוויץ (אביה היה דיפלומט), למדה תולדות האמנות בפירנצה, המשיכה לתואר ראשון בתולדות האמנות ובספרות צרפתית בירושלים, ואז השלימה MBA יוקרתי בניו יורק. תקופה מסוימת עבדה עם מוטי עומר (שהיה מנהל מוזיאון תל אביב) במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בהכנת קטלוגים. "הוא חיפש מישהו שלמד תולדות האמנות ושולט בכמה שפות כדי שיעזור לו במחקר לקטלוגים ובהכנתם".

להוריה, לדבריה, היה חוש אסתטי מפותח. "אבא שלי היה בעל טעם מיוחד. הוא היה קונה אבנים טובות במזרח. פעם שמע מאחד החברים שלו על מישהו שמוכר ספירים מעולים. הוא קנה ספיר של 10 קראט ונתן לבולגרי שיעצבו לאמא שלי טבעת". אמה, היא מעידה, היתה אשה אלגנטית מאוד, מעודנת ותרבותית, "שידעה לצטט בגרמנית בעל־פה את גתה ושילר".

שרשרת זהב מפרס או מכורדיסטן מהמאה ה־19 צילום: עירית כרמון

הפייבוריט: אר דקו קפדני

אחד הפריטים הראשונים שרכשה היה סיכה עם אבני רובי ויהלומים בסגנון אר דקו - סגנון שנולד והתפתח בתחילת המאה ה־20 ואופיין בעיטורים גיאומטריים נועזים, בצורות זורמות, קווים ישרים וקומפוזיציה קפדנית. "רציתי דברים יוצאי דופן, ונהגתי לחפש מכירות פומביות של פריטי אר דקו וליצור קשר עם אספנים. התכשיטים האלה מקבלים חשיבות של יצירות אמנות, וגם היום, אחרי כמעט מאה שנה, הם מודרניים ויפים".

לדבריה, בצד השפעות הטכנולוגיה המודרנית וזרמים אוונגרדיים באמנות (ובהם הקוביזם, למשל), שאבו צורפי התקופה גם השראה מהמזרח האוריינטלי, ויחד יצרו תכשיטים ססגוניים ועשירים. "אר דקו היתה תקופה של פעילות ויצירתיות בלתי רגילות. החתירה לפשטות צורנית ולניקיון בתכשיטים, שלא ביקשו להיות ראוותניים, הביאה שילובים מתוחכמים של צורות וחומרי גלם. בתקופה הזאת רואים קשר בין פיסול לארכיטקטורה, ולמעשה בין האמנויות הדקורטיביות".

סיכת חתול של ואן קליף וארפל מאמצע שנות החמישים צילום: עירית כרמון

האתגר: לשחרר את האוסף

פפג'ורג'יו הפכה את התחביב המשפחתי שלה לעסק, ופתחה באחרונה עם בנה אלכסנדר אתר מכירות (theluxurycollection.biz) שבו הם מציעים למכירה תכשיטים יחידים במינם - חלקם עברו בירושה במשפחתה, אחרים רכשה באהבה ובתשומת לב בשווקים, במכירות של תכשיטים ומאספנים. כשהיא נשאלת אם לא קשה לה להיפרד מחלק מהתכשיטים, היא משיבה: "יש כל כך הרבה דברים יפים, ולא הכל יכול להיות שלי. היו לי תכשיטים שידעתי שלא אענוד לעולם והם אוחסנו בכספת במשך שנים. צריך לפנות מקום".

הפריטים, שמחיריהם מתחילים מאלפי שקלים לפריט, מוצגים באתר לפי התקופות השונות שבהם נוצרו: פרה אר דקו (פריטים אתניים ואירופיים מלפני 1920), אר דקו (1920–1930), רטרו (1940–1950) ותכשיטים עכשוויים (1960–1970). לכל פריט יש היסטוריה, סיפור, והוא חושף את הלקוח לתקופה שבה נוצר, למסורות, לעולם ומלואו. הלקוחות שלה, לדבריה, הם נשים עצמאיות, שיכולות להרשות לעצמן לרכוש שמלה באלפי יורו ותכשיט תואם.

הסגנון: בינלאומי אקלקטי

פפג'ורג'יו מחלקת את זמנה בין תל אביב לאתונה (בעלה יווני, איש עסקים בפנסיה), אבל גם במילאנו היא שוהה לא מעט בשנים האחרונות, שם היא מבקרת את בתה שעובדת כמעצבת גרפית ב"ווג" האיטלקי. היא גם מרבה בנסיעות, מבואנוס איירס וריו דה ז'נרו ועד הונג קונג וסינגפור, שבהן היא נחשפת למכירות פומביות רבות. היא עוקבת אחרי מכירות קטנות בבתי המכירות הגדולים כמו סותביס וכריסטיס, אבל גם אחרי מכירות מקומיות, למשל של Drouot בפריז.

בימים שלמדה באיטליה, היא מעידה, חידדה עוד יותר את החוש האסתטי. "כל האסתטיקה שלהם, הארכיטקטורה, האמנות, מעוררים השראה. ובכלל, האיטלקים הם צורפים נהדרים ומשתמשים באבנים מיוחדות, כמו קורלים, שלא רואים במקומות אחרים".

גם ביקוריה באתונה הם מקור השראה בלתי נדלה. מוזיאון האקרופוליס אהוב עליה במיוחד: "הם הצליחו למקם את הדברים העתיקים, ראשית הציביליזציה המערבית, במבנה סופר־מודרני. היופי שבו דברים מוצגים, עם התאורה והשימוש באלמנטים מודרניים, מדהים". כשהיא ביוון היא נוהגת גם לבקר במוזיאון הביזנטי ולהסתכל על תכשיטים עתיקים. "יש שם גם חנויות תכשיטים מדהימות ללאוניס, לינה פנוראקי. מלאכת הצורפות שם מושפעת מן המסורת, והיא מרתקת".

סמדר עזריאל

מעצבת

"תחליטי מה את רוצה להיות, איפה ואיך - ולכי לשם", אמרה פעם סבתה של סמדר פולה עזריאל לנכדתה היחידה, ומאז מילותיה עוזרות לה למצוא את ייעודה. "סבתא פולה נמצאת שם כל הזמן", היא אומרת בהתרגשות ניכרת, "לאו דווקא באסתטיקה האלגנטית שלה או בתשומת הלב לפרטים, אלא דווקא בתכונות אופי ובאצילות הנפש. היא היתה אשה אנרגטית וחיובית, רוקחת וסייפת, בעלת תשוקה גדולה לחיים. כי זה מה שקובע בסופו של דבר כמה נחוש והחלטי תהיה, כמה רחוק תלך".

עזריאל עצמה הלכה רחוק מאז החלה לעצב תכשיטים. לפני כן למדה עיצוב פנים, אבל חשה מתוסכלת. "הרגשתי שאני לא אוהבת את מה שאני עושה. רציתי ללכת לאן שטוב לי, שאלתי איפה אני רוצה למצוא את עצמי".

זה שבע שנים היא מעצבת תכשיטים יוצאי דופן למותג שלה, "פאולה ביאנקו", ששאב את שמו מסבתא פולה (paulabianco.com).

"כבר בגיל 21 הוספתי את השם פולה לתעודת הזהות שלי. כדי לקרוא למותג על שמה בלי שיישמע ארכאי ושמרני, החלטתי על הטוויסט לפאולה. ביאנקו הוא מושג מתחום עיצוב הפנים - קארה בלנק (Carré Blanc), קובייה לבנה, שמשמעו ליצור יש מאין, לבנות את הדבר עצמו מתוך הגלם".

סמדר עזריאל בעבודה. "כמו לגדל ילד" צילום: רמי זרנגר

האופק: מפריז ועד דובאי

עיצובים שלה נמכרים בחנויות אופנה נחשבות ברחבי תבל, מבירות האופנה ניו יורק (בחנויות כמו אופנינג סרמוני, הנרי בנדל), לונדון, פריז (קולט), מילאנו (קורסו קומו 10) ופירנצה (לואיזה ויה רומא), ועד נסיכויות כמו קטאר, דובאי וכווית. לפני חודש היא כבר הציגה בפריז את קולקציית חורף 2013 שלה, מלאכת מחשבת של שיבוץ אבנים.

"כשנכנסים לזירה הבינלאומית יש חשיבות גדולה לייחודיות שלך כמעצבת, לשפה שלך, למה שאת מביאה", היא מסבירה. "זה כמו לגדל ילד. אני חיה את הדופק של חו"ל יותר מאשר את הארץ. שם אין ברירה, אין כזה דבר אני עסוקה, מרגישה לא טוב, חולה. יש תאריך של שבוע האופנה, טיסה, או שאת שם או שלא.

"יש כל כך הרבה דברים שאני לא מספיקה לעשות. הראש שלי רץ מהר יותר מהידיים. אני מדמה את פאולה ביאנקו לרכבת ששועטת קדימה במהירות. הכל כל כך אינטנסיבי, ולפעמים התחושה היא שאני לא מספיקה לבנות את המסילה לפני הרכבת. אבל כל קושי שאני מתמודדת איתו הוא עליית מדרגה בשבילי".

תכשיט מקולקציית הקיץ צילום: אלכס פרגמנט

במקביל לקריירה בחו"ל היא מתכננת לפתוח חנות וסטודיו. קולקציית הקיץ שלה כבר הוצגה בספטמבר 2011, גם היא בפריז, ובימים אלה ההזמנות מסופקות לחנויות. הקטלוג המרשים שצילם רון קדמי מדויק, מוקפד עד הפרט האחרון.

התהליך: צבע, חומר, שפה

החומרים שהיא משתמשת בהם מגוונים. פעם היו אלה כפתורים ישנים שמצאה בניו יורק, פעם אותיות עץ שנמצאו בשווקים באירופה, פעם שברי פורצלן ופעם קריסטלים משנות השלושים. לקולקציית הקיץ השתמשה באבני סוורובסקי, פניני מיורקה, אבנים צ'כיות, שרשרות מתכת ובדי שיפון, משי וסאטן, בצבעים של הקיץ - בין השאר צהוב, כחול רויאל, טורקיז וקורל. "לפני כל קולקציה אני עושה סיבוב בחנויות בדים ולוקחת דוגמאות לפי תחזית של צבעי העונה. את שילובי הצבעים אני בוחרת בהתייעצות עם הסוכנת שלי בחו"ל, ובתהליך העבודה אני חותכת את הבדים לסרטים.

"העיניים שלי צדות כל הזמן, בכל פעם אלמנטים חדשים. הכיף הכי גדול שלי הוא להרכיב מהם שפה. ההשראה שלי משקפת הלך רוח; יש המון מעורבות רגשית בתהליך הזה. יש פה אותי בכל דבר".

בביתה ניצבים שני שולחנות עבודה: האחד בחדר העבודה האינטימי, האחר הוא שולחן המטבח המשמש אותה גם הוא, לעבודות ההלחמה "המלוכלכות". שומר המסך של המחשב בחדר העבודה הוא תמונה שצילמה לא מכבר ביום חורף סוער בחוף העלייה ביפו. הצבעוניות של השמים והים מהפנטת ומושכת את המתבונן אל החוף הנטוש מאדם.

בסוף השבוע תיערך מכירה של תכשיטים בעיצובה של סמדר עזריאל בבית קסטיאל רחוב אלפסי 36 תל-אביב

נטעלי עמרני

מעצבת

היא משחקת, מחפשת, מעבדת, מאבדת, שוב מחפשת, מתלהבת, משלבת, שוברת מוסכמות. היא מקטינה ומגדילה, בוחנת שוב מזוויות שונות, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, כלשונו של אחד המבקרים של עבודותיה: "זה נראה כמו

תערוכה של 30 אנשים שונים". במבט ראשון כמעט נדמה שאין קו מחבר בין עיצוביה של נטעלי עמרני למותג Netalie Amrani. קו נקי לעומת קיטשי, תכשיטים גדולים מול קטנים, דחוסים או אווריריים, חומרים זולים לעומת יקרים, ילדות מול בגרות, צורפות קלאסית מזה וחתרנות מזה. בכל זאת, אצל עמרני דומה שהכל קשור. "פרויקט אחד מוביל לאחר, גם אם הם שונים", היא אומרת, "כי בעצם הכל תלוי תוכן, ולא בהכרח אופנה".

עמרני סיימה בהצטיינות את המגמה לעיצוב תכשיטים בשנקר לפני שלוש שנים. פרויקט הגמר שלה "קו אחד" (שהוצג אחר כך במוזיאון תל אביב) החל לאחר ביקור בגן אנתרופוסופי. "יש בי משהו שגונב ילדוּת", היא אומרת. "אני אוהבת ילדים, אוהבת לשחק, ולמעשה אני מתחברת למקום הזה שבו הכל אפשרי".

היא אינה נחה לרגע. דומה שהכל מעניין אותה. מאז השלימה את לימודיה הספיקה להתקבל ללימודי תואר שני בחו"ל בחסות קרטייה ולסרב להצעה: "בחרתי להוציא משהו מפה, מההוויה שלי, מהמקום השורשי שלי", היא אומרת. למדה עיצוב נעליים, קליגרפיה ורישום יפני, וכיום היא לומדת לימודי יפן. היא גם חובבת שירה וספרות. "אני משתדלת תמיד ללמוד קצת, שיהיה עוד משהו מהצד שמעשיר אותי. זה אולי מסביר למה אני מפוזרת בעבודה שלי: הראש שלי נמצא בכל מיני מקומות".

נטעלי עמרני בסטודיו שלה. עליסה בארץ הפלאות צילום: רמי זרנגר

הקולקציה: בדיקת גבולות

בקולקציה החדשה שלה היא משחקת בין חשוף לעטוף, בין אור לצל, בין ריק למלא ("האין יש לו תפקיד, הריק הוא בעל צורה", היא מצטטת מספר הטאו). כך, מהחומרים הקלאסיים ביקשה לייצר היפוך, לשלב בין יקר וזול ולהעניק משמעות חדשה לתכשיט. התעסקותה בשרשרת הפנינים הובילה אותה לפירוקה, להפרדת הפנינים זו מזו ולשילובן בחומר תעשייתי המשווה להן מראה צעיר יותר ואוורירי. גם הזהב הפך אצלה מחומר שמשבצים בו לחומר משובץ, דווקא קל ולא בעל משקל. בלא תחושת הכובד הוא מאבד את מה שמשווה לו מראה יוקרתי. היא מרדדת אותו כמעט עד שנהפך לאבק, עד שנעלם, ואת הפתיתים שנוצרים היא כולאת ברשת תעשייתית דקיקה. את המשחק הזה היא מבצעת גם ב־20 דגמים, יחידים במינם, המשלבים משחק צבעים, צבע אחד לכל תכשיט, ועשויים עבודת יד בטכניקה מעורבת. עוד באתר www.netalieamrani.com. זו הפעם הראשונה שהיא משתמשת באבנים חצי יקרות (עד כה עבדה בעיקר עם פנינים), אבל גם בדגמים אלה האבנים, כמו הזהב בקולקציית הרשתות, מאבדות משהו מה"קדושה" שלהן ומשולבות עם חומרים זולים. בין האבנים ששימשו אותה בקולקציה אפשר למצוא סמוקי קוורץ, אוניקס, טורמלינים, כסף מושחר, אבל גם זכוכית ופלסטיק.

הבית: המסגרייה של סבא

הסטודיו של עמרני שוכן בשכונת כרם התימנים בתל אביב. המקום שימש בעבר מאפייה של סבא־רבא שלה ומסגרייה של סבה, וכיום פועל בו חלל העיצוב של אביה, שהוא דקורטור. עמרני מרגישה בבית במבוך האולמות והחדרים הגדולים הללו; הרי שם גדלה. אבא שלה, היא מספרת, אומר שזה מקום טוב להתחיל בו, שיש לו קארמה טובה. שם התחילו כל בני המשפחה את דרכם.

הסטודיו שלה שוכן למעלה, בגלריה המשקיפה על האולם המרכזי למטה. מתחת לחלון ניצבת סלסילה ובה טבעות ושאר פריטים שקלעה מלולבים יבשים, כפי שלימד אותה סבה כשהיתה קטנה. "גם אלה סקיצות לתכשיטים", היא מחייכת.

השיטה: פירוק, הרכבה ומיזוג חומרים

"המקצוע העתיק בעולם" מכנה עמרני את הצורפות. אבל לדידה, "אמנות צריכה להביע משהו בן זמנך. עבודת העיצוב היא חיפוש. יש, למשל, דברים מקודשים כמו שרשרת פנינים קלאסית, צמיד טניס, טבעת חותם גברית. אני כל הזמן חושבת מה לעשות כדי שזה ייראה אחרת, שיהיה קשור למה שקורה היום. אני שואלת את עצמי אם אפשר להשתמש בחומר ממוחזר, אם אפשר להפריד, לשבור את הקטע של הסטטוס והגיל".

עמרני בוחנת את הגבולות כל הזמן, שואלת מהו תכשיט ומה יחסו לסביבה ולגוף האדם. "אני מסתכלת על החומר כמו על חומר. זה לא משנה אם הוא זול או יקר, אני לוקחת את מה שמושך אותי ונותנת לו אינטרפרטציה אישית. ברגע שהוא מגיע למעבדה שלי אני לא עוסקת בשאלה איך זה אמור להיות, אלא עובדת לפי צבע, קומפוזיציה, תחושה".