"מתרגלים לכאב הפרידה"
אנה בטירה (30), חוקרת | איסטנבול (וגם לובלין, לונדון, בריסל ותל אביב)
לא רק תיאטראות נודדים מכפר לכפר, גם אקדמאים. אנה בטירה היא כלכלנית שנולדה וגדלה בפולין, אבל היום אין בה כמעט שום דבר פולני.
עוד בגיל הגן היא הצטרפה לאביה לחוג האנגלית שפקד. אחר כך למדה גם גרמנית ורוסית. "בתקופת מסך הברזל המשפחה שלי טיפחה אובססיה להשכלה, מתוך
באנגליה התפתח אצלה יצר ההרפתקנות: היא החלה לטייל, קפצה לגיחות לפריז, ספרד, יוון, פורטוגל, וגם לנסיעה ארוכה יותר של עבודה וטיול בהודו. אחר כך עברה לבריסל, לצורך לימודי התואר השני. "האיחוד האירופי התחיל להתגבש, רציתי ללמוד צרפתית, ומוסדות האיחוד נמצאים בבריסל". בסופו של דבר היא חיה בעיר שבע שנים, לסירוגין. "בריסל היתה הבסיס שממנו נסעתי לארצות הברית, קנדה, סין, יפן. כשהתחלתי להשתעמם שם ארגנתי לי נסיעות ארוכות יותר. במהלך אותן שבע שנים חייתי שנה בישראל ושנה בפריז. אחרי השנה בפריז החלטתי לעבור לשם".
אלא שמשהו צץ. "שבוע לפני שעמדתי לארוז את כל חפציי ולעבור לפריז נסעתי לטיול באוקראינה וטורקיה, ובדרך ביקרתי חברים באיסטנבול. שם פגשתי את בורה, דרך חברים משותפים. הוא מצא חן בעיניי, איסטנבול מצאה חן בעיניי, וחשבתי לעצמי שזאת אפשרות". היא השלימה את המעבר לפריז, סיימה את הדוקטורט, מצאה עבודה כחוקרת ב־OECD - ובסופי שבוע נסעה לבקר את בעלה. אחרי כמה חודשים היא ויתרה על פריז לטובת מגורים באיסטנבול.
הכל זמני אצלך בחיים?
"זמני על בסיס קבוע. אתה נמצא איפשהו כמה שנים וכולם נעשים חברים, ואז נפוצים ונשארים מעט חברים. הפרידות נעשות קלות יותר. מתרגלים לכאב הפרידה".