אבן דרך
אחרי שהסטארט־אפ שלו נכשל החליט זיו רשמן לקנות עם זוגתו, אורנה טאוב, חורבה ביפו - ולשפץ אותה במו ידיהם. הם אמנם התקשו בתפעול השפכטל ועשו טיח "עם הידיים", אבל התאהבו בתחום. בסוף הם כתבו על זה ספר
אני נהנה לגעת בקירות, התחושה של בנייה בידיים חשופות היא מדהימה", אומר זיו רשמן כשהוא מתאר את הדרך שבה שיקם את החורבה שרכש ביפו. רשמן, מהנדס תוכנה לשעבר, הוא אדם מהיישוב שהתאהב באופן מעורר קנאה בתחום שימור המבנים, והפך אותו למרכז חייו. בדרך הוא גם הצליח להפוך את השינוי שעבר להצלחה כלכלית.
ההיקסמות הזאת משימור ושיקום החלה להירקם בשנות התשעים, כשרשמן רכש דירה ישנה ומתפוררת ברחוב שבזי בנווה צדק, עוד לפני שהשכונה הפכה למעוזם של בעלי הממון. אחרי שקבלן השיפוצים ששכר עזב בפתאומיות במהלך העבודה, רשמן החליט שהוא לוקח את הפרויקט לידיו: במשך כשנתיים הוא שיפץ את הדירה בעצמו. מעת לעת, הוא מספר, הפכה הדירה לפרויקט שכונתי, כשהשכנים מהרחוב הגיעו אליה כדי לייעץ ולעזור לו בזמנם הפנוי. אז, הוא אומר, הבין שבתחום הבנייה והשימור יש גם צד חברתי מרתק שמחבר בין אנשים.
אלא ששיפוץ של דירה אחת עדיין לא שכנע את רשמן לעזוב את עיסוקיו ולפתוח בקריירה שנייה בתחום הנדל"ן. רשמן ובת זוגו אורנה טאוב, שניהם גרושים שהתחילו יחד פרק ב' בחייהם, עוד היו עסוקים בשלב זה כל אחד בענייניו: הוא, מהנדס תוכנה ומתמטיקאי בהשכלתו, ניסה לקדם סטארט־אפ בתחום המחשבים; ואילו טאוב, דוקטור לספרות, עבדה כמרצה באוניברסיטת תל אביב.
טאוב ורשמן בחצר הבית ברחוב יפת. "שיפוץ בתים עתיקים זה מרתון משולב במשוכות. היו מקרים שהיחסים שלנו היו על הקצה" צילום: עמית שעל
אפילו ההורים היו נגד
כישלון הסטארט־אפ של רשמן והרהוריה של טאוב על עתידה המקצועי הובילו אותם למחשבות על פרויקט מגורים משותף - עדיין לא כהסבה מקצועית, אלא בעיקר כהזדמנות עסקית ואולי כמקום לגור בו. "ב־2003 ראינו שמחירי הנדל"ן ירדו בצורה בלתי רגילה והחלטנו ללכת על האופציה של יפו, שקסמה לשנינו", הוא מספר. "במשך כשנה וחצי הסתובבנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע ביפו כדי למצוא נכס לרכישה, אבל לא מצאנו. באחת הפעמים, בזמן ביקור במספרה ביפו, שמעתי את הספר מספר לאחד הלקוחות על חורבה נטושה שעליה שמע מלקוח אחר שלו. התחלנו לנדנד לו כדי שינדב מידע על מיקום הנכס, ורק אחרי כמה ביקורים הוא נעתר".
עוד באותו היום מיהרו רשמן וטאוב לבדוק את הנכס, שממוקם ברחוב יפת בסמוך לרחוב שערי ניקנור היוקרתי. השניים התאהבו בו מיד, למרות מצבו הבעייתי, וזאת בלשון המעטה. "התברר שהמקום נרכש על ידי חברה קטנה ובלתי מוכרת בשנות התשעים, כדי לקדם בו פרויקט וילות למגורים תוך הריסת המבנה הקיים. כשהגענו לשם כמעט לא היה אפשר לעבור את הפתח, השיחים והעצים השתלטו על כל המרחב.
רשמן וטאוב במטבח הבית ברחוב יפת. "שמעתי את הספר מספר לאחד הלקוחות על חורבה נטושה. התחלנו לנדנד לו שינדב מידע" צילום: עמית שעל
"בפנים ההזנחה היתה קשה ביותר, עם ריחות נוראים וערימות של פסולת בנייה לצד טינופת ולכלוך, כולל מזרקים שהשליכו נרקומנים וחסרי בית שפקדו את המקום מעת לעת. המקום היה כל כך מוזנח עד שפוטנציאל השימור שבו נעלם אפילו מעיניה הקפדניות של מחלקת השימור של עיריית תל אביב, שהסכימה להריסתו".
ב־2004, לאחר שמכרו את דירת ארבעת החדרים של טאוב בפתח תקווה, רכשו בני הזוג את המבנה במחיר שיישמע כיום מגוחך לאזור זה - 147.5 אלף דולר, ששיקפו את עלות הקרקע בלבד. לפני הרכישה הזמינו כמה מומחים שיסתכלו על המבנה, וכחסרי ניסיון בתחום התוודעו לראשונה גם להבדלים שבין בניית אבן מסורתית לבנייה רגילה. "למרות מצבו הרעוע של הבית, מומחים לבנייה באבן הסבירו לנו כי בבנייה כזאת מה שנשחק עם השנים הם חומרי המליטה, וכאשר מחדשים אותם ומחזירים את האבנים למקומן, חוזקו של המבנה לא נפגם. הוא יכול לעמוד על תלו עוד עשרות עד מאות שנים נוספות", הוא אומר.
בין המומחים שעמם התייעצו היו גם אביו של רשמן, אדריכל במקצועו, ואביה של טאוב, קבלן בניין ותיק. שני האבות, מתברר, התנגדו לפרויקט בתוקף והתעקשו כי בני הזוג מכניסים את עצמם להרפתקה כלכלית שאין לדעת כיצד ייצאו ממנה. קבלן בניין אחר שהזמינו העריך את שיפוץ ושיקום המבנה ב־4,000 שקל למ"ר, ובכך למעשה תיקף את הערכת ההורים.
אלא שלרשמן וטאוב היו תוכניות אחרות: הם החליטו לשקם את המקום במו ידיהם. הם עבדו על המבנה לבדם - הוא במשרה מלאה והיא בזמן הפנוי שנותר לה לאחר עבודתה כמרצה באוניברסיטה. גם בנה של טאוב, אז תלמיד בכיתה י"א, הגיע לסייע אחרי הלימודים ובחופשות מבית הספר.
עיטורים על התקרה צילום: זיו רשמן
אבנים מהזבל ודלתות מפירוק
התחלת הבנייה היתה קשה עד בלתי אפשרית, ולבני הזוג היה נדמה כאילו נבואתם של האבות לבית רשמן וטאוב הגשימה את עצמה. אם בנייה ושיפוץ של בית רגיל הם מורכבים ומסובכים, במקרה של בנייה לשימור הקושי גדול פי כמה. "היה לי מעט ניסיון משיפוץ הדירה בנווה צדק, אבל לא מעבר לכך", מודה רשמן. "למעשה אני יכול להגיד גם היום שיש לי שתי ידיים שמאליות, ואני עדיין לא מסוגל להחזיק שפכטל ונאלץ לעשות טיח עם הידיים".
סדר היום של בני הזוג התחיל מדי בוקר בשעה שש, בנבירה בערימות הזבל שעל חוף הים, אשר הפכו במרוצת השנים לפארק מדרון יפו, תוך חיפוש אחר אבנים להשלמת המבנה. הם שוטטו בסמטאות יפו בחיפוש אחר דלתות, חלונות ופריטים אחרים שפורקו מבתים ישנים. "מכירת פריטים כאלה עדיין לא היתה מפותחת באותן שנים", הם מספרים. "היום הם נמכרים במחירים מופקעים בשוק הפשפשים".
את מרב התמיכה וההדרכה המקצועית קיבלו בני הזוג ממוחמד, תושב בית לחם ומומחה לבנייה עתיקה, שהגיע לסייע להם בהתנדבות. מוחמד (שמו המלא שמור במערכת לבקשתו) עבד בפרויקט אחר ביפו, שהה בה תקופות ארוכות, והגיע לבניין כדי לצפות בשיפוצו. כשפגש ברשמן וטאוב הסכים לייעץ להם ולהדריך אותם, אך סירב לקבל על כך תשלום. "בלי מוחמד לא היינו מסתדרים, הוא הגיע לחנוך אותנו ולעזור בכל פעם שהיינו צריכים. כשהוא לא היה היינו מדברים בטלפון", מספר רשמן. מוחמד, כך הוא מספר, היה מרוצה מאוד מהתוצאה הסופית. הם שומרים עמו על קשר הדוק, ולאחרונה אף נסעו לירדן כדי לחגוג עמו את חתונת בתו.
הבית ברחוב קדם צילום: עמית שעל
אבל גם עם תמיכתו של מוחמד העניינים לא תמיד זרמו באופן חלק, ועם כל בעיה חדשה במבנה צצו גם לחצים כלכליים. בני הזוג נתקלו בבעיות הנדסיות וטכניות שפתרונן הצריך טכניקות שימור יקרות - שהם לא יכלו להרשות לעצמם - ונאלצו לאלתר.
דילמה בולטת כזו היתה סוגיית הטיח, מרכיב שיכול להסתכם בקלות ב־10% מעלות הבנייה כולה. "הבאנו בחשבון שבעתיד צפויים לנו הרבה תיקוני טיח בקירות, כיוון שמדובר בבנייה עתיקה וכיוון שאחוזי המלח הגבוהים באבנים יפרקו את הטיח", מסביר רשמן. "אחרי לבטים רבים בחרתי שלא להתעסק עם הגמר של הטיח. עשינו טיח שחור, שנהוג לעשות בבנייה לפני הטיח העיקרי, אבל על בסיס של מלט לבן וכמה תוספים, ושפשפנו אותו בלי 'שליכטה' וצבע. זה יצר מראה גס, אבל זה הרבה יותר זול ומהווה פתרון שיאפשר לנו לבצע תיקונים בהמשך. טיח חוץ לא עשינו בכלל. העדפנו להשאיר את האבנים חשופות כי חשבנו שזה יותר מתאים".
הבית ברחוב הצורפים צילום: עמית שעל
הלחצים הבלתי פוסקים נתנו את אותותיהם גם על יחסיהם של רשמן וטאוב. "שיפוץ בתים עתיקים זה כמו ריצת מרתון משולבת במשוכות שמופיעות בהפתעה על נתיב הריצה", מוסיף רשמן. "אתה לא ממש יודע מה מחכה לך. חוסר הידיעה וחוסר התקציב הלחיצו אותנו לכל אורך הדרך. במהלך הבנייה היו בינינו אי־הסכמות שהעלו הרבה אמוציות, וכשאתה מערבב את זה עם הלחץ התקציבי והקשיים הפיזיים זה קשה. העבודה יצרה משברים בזוגיות, ואני מודה שהיו כמה מקרים שהיחסים שלנו היו על הקצה. גם היום אנחנו נמנעים מלדבר על כך, כדי לא להחיות את התחושות הללו".
עבודות השיפוץ נמשכו כשנה. בני הזוג ביצעו בעצמם כל עבודה שיכלו, ומפעם לפעם נעזרו באנשי מקצוע, כמו מהנדס שתכנן את יציקת הבטון של גג המבנה, שרברב שחידש את הצנרת וחשמלאי שהתקין מחדש את מערכת החשמל. כעבור שנה, בהשקעה של 100 אלף דולר ואלפי שעות עבודה, הסתיימה בניית הבית - ודווקא אז, במפתיע, החליטו בני הזוג לא לגור בנכס אלא לחלקו לכמה יחידות ולהשכיר אותן. הם עצמם ממשיכים להתגורר בנווה צדק: "שקלנו לעבור, אבל אנחנו מאוד אוהבים את השכונה", מודה רשמן.
בינתיים, הנכס שעלה רק 250 אלף דולר (והמון שעות עבודה) כבר מרכז תשומת לב גם מרוכשים. לפני כשנתיים קיבלו בני הזוג הצעה למכור את המבנה תמורת 2 מיליון דולר. לאחרונה הם כבר קיבלו הצעה של 3.5 מיליון דולר.
הבית ברחוב יפת לפני השיפוץ צילום: זיו רשמן
הפרויקט השני: בבית של מושל יפו
לאחר שהבית ברחוב יפת הושכר, טאוב ורשמן הבינו את הפוטנציאל העסקי בשימור מבנים. מיד עם סיום הפרויקט הם החלו במסע חיפושים אחר מבנה נוסף בעיר, וב־2007 מצאו ברחוב הצורפים מבנה ששימש בעבר כנגרייה. על הבית הודבק שלט עם מספר טלפון ישן בן שש ספרות; הוא עמד למכירה כבר כמה שנים, אך לא נמצאו לו קונים.
"ראינו חורבה ישנה אבל מיד ידענו שהבית הזה יהיה שלנו", מספר רשמן, "התקשרתי מיד ואמרתי לבעל הבית להביא סולם ומספריים כדי להוריד את השלט ו־וויסקי כדי להרים לחיים על סגירת העסקה".
גם כאן מדובר בקנייה במחיר שלא ייאמן: תמורת הבית הזה, שנבנה סביב שנת 1800 ושופץ על ידי מושל יפו מטעם השלטון העותמאני, שילמו טאוב ורשמן רק 80 אלף דולר.
הבית ברחוב יפת אחרי השיפוץ צילום: עמית שעל
אבל למרות הניסיון שצברו, דווקא הפרויקט השני שלהם התגלה כמסובך יותר. "בצורפים שיקום הקירות הקיימים היה אלמנט מרכזי בבנייה, מכיוון שהיו הרבה חלקי קירות במצב רעוע. נזקקנו לטיח מורכב יותר שמיועד לשימור, ורק לאחר מאמצים רבים הצלחנו לשים את ידינו על חומר מיוחד שפותח לשם כך בסעודיה".
משבר גדול מזה התעורר בעקבות ההחלטה הדרמטית של בני הזוג לשנות את תוכניות הבניין. "הכנו את המקום כדי שישמש כפאב, על כל מה שכרוך בכך - תשתיות כפולות של ביוב והתאמת כל המבנה", מספר רשמן. "עם הזמן ראינו שקיים קושי לקבל רישיון עסק. השנה היתה 2008, המשבר הכלכלי היה בעיצומו, וקיבלנו פיק ברכיים. לא ידענו מה מצפה לנו בהמשך ומה יהיה המצב, אז החלטנו לסגת מהתוכנית השאפתנית ולהסב את המבנה בחזרה למגורים. זה עלה לנו הרבה כסף ומאמצים". בסופו של דבר הושקעו בפרויקט השיפוץ כ־120 אלף דולר, לא כולל שנתיים של שעות עבודה של רשמן ובנה של טאוב. גם המבנה הזה משמש כיום למגורים ומושכר.
בתוך פחות מעשור הפכו רשמן וטאוב ליזמי נדל"ן שמתפרנסים מהשכרת המבנים שברשותם וממכירת הספר שכתבו. האהבה לתחום אף הובילה את רשמן ללימודי תואר שני בשימור באוניברסיטת חיפה. אף שהם מעריכים כי גם כיום אפשר למצוא נכסים בהזדמנות ביפו, הם מודים כי מחיר הכניסה יהיה גבוה יותר, וגם הם כבר עברו ליעד הבא - שכונת התקווה, שבה רכשו נכס לאחרונה. ליזמים מתחילים הם ממליצים לא להתייאש בשלב החיפוש. "צריך הרבה עבודת רגליים וחזון", הם אומרים. "לפעמים שלט ישן עם מספר טלפון דהוי יהיה הנכס שחיכה לך".
