הקסם של מילטון

קשה להפריז בחשיבותו של גלייזר. סטודיו PushPin, שגלייזר ייסד עם שותפיו והיה הרוח החיה בו, שחרר את עולם העיצוב הגרפי מכבלי "האסכולה השוויצרית" השלטת שדגלה בעיצוב נקי, כמעט סטרילי. גלייזר וחבריו כפרו בגישת ה"פתרון אחד לכל בעיה", והחזירו לעיצוב את האינדיבידואליזם, השמחה,

היתה לי פגישה בלתי נשכחת עם גלייזר בטירה ציורית בגרגונזה שבאיטליה. האיש ממס כל מחיצות. בתוך זמן קצר הוא סיפר לנו על ארנבון המחמד שלו, מיסטר הופמן (בעקבות דסטין הופמן), המחסל את חיווט המכשירים החשמליים בביתו.

גלייזר מתעניין בכל. ההקשרים שהוא יוצר נובעים מעולם ומלואו שאינו דווקא חזותי: כשהוא דיבר על סגנון, הוא אזכר בנשימה אחת את פיקאסו, בלזק, מרקס ומורה ליוגה. בהזדמנות אחרת חיבר בין קסאנדרה לאייריס מרדוק.

גלייזר מעדיף ספק על ביטחון. הוא גורס שהמקצוענות מגבילה את ההעזה הנדרשת בתחומנו, מאחר שהיא מבקשת לשחזר הצלחה ומורידה סיכונים. הוא מגדיר את הטוב כאויבו של ה"גדול" וטוען שאין לסמוך על סגנון. הבחנה נוספת ומאתגרת שלו נוגעת לדמיון בין אלה שמסוגלים "לעשות הכל" לבין אלה המסוגלים ל"דבר אחד": לדבריו, "שניהם עשויים מאותו אריג".

באותו ערב באיטליה נערך סימפוזיון, שבמסגרתו הוקרנו בזה אחר זה שתי שקופיות זהות לכאורה של ציור של אחד מגדולי האימפרסיוניסטים. גלייזר שאל את הקהל אם קיים הבדל בין הציורים. אחד הנוכחים זיהה לבסוף שבאחת הגרסאות מופיעה דמות ישובה על כיסא נוח, שאינה מופיעה בציור האחר. נכון, ענה גלייזר, ומהו הציור המקורי? זה עם הדמות על הכיסא נוח, השיב הקהל. גלייזר חייך: הציור המקורי היה דווקא השני. את התוספת צייר הוא עצמו. והאמת היא שהציור נראה טוב יותר בגרסה שלו.

הכותב הוא חתן פרס ישראל בעיצוב ומכהן כדקאן הפקולטה לעיצוב בבית הספר שנקר