קול קורא לנדוד
פרידות תכופות מול היכרויות חדשות, שגרה יציבה מול שינוי מתמיד, זרות גלובלית מול חופש מוחלט: כך חיים "אזרחי העולם", ליגת העל של מהגרי העבודה
בצד שלל התופעות המרתקות שהצמיחה הגלובליזציה, בולטת קבוצה אחת בקיומה הפרדוקסלי: אזרחי העולם. אלו מי שעזבו את מולדתם כדי להשתקע, להתבסס, להקים בית, למצוא עבודה וחברים במדינה אחרת, רק כדי להיפרד מכל אלה אחרי כמה שנים ולעשות את כל זה מחדש במקום אחר - וחוזר חלילה.
אלו אינם מהגרים מהסוג הישן, שעוזבים מולדת אחת ומקווים למצוא במקום אחר את ביתם. הם לא סוכנים נוסעים, חסרי בית, שמבלים את כל זמנם בשדות תעופה ובבתי מלון, כמו הדמות שגילם ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר". לכאורה הם מהגרי עבודה, כי עבודתם היא זו שאחריה הם הולכים עד קצה העולם (ואז עוזבים גם אותו ופונים עד הסוף שמאלה), אבל בעצם הם מהגרים של תשוקה. הסקרנות וההרפתקנות שלהם, כמו גם כמה מאפיינים אישיותיים אחרים (אגואיסטים, עצמאיים, מקדשים את החופש והעבודה על פני הצורך בקשר, משפחה או יציבות - כולן אבחנות שלהם עצמם), גורמים להם לעשות שוב ושוב את אחת הפעולות הקשות ביותר בחיים האנושיים: לעקור מביתם ולעבור לארץ חדשה.
הם חשים זרים בכל מקום, כולל בארץ מולדתם, ובה בעת מרגישים בבית בכל מקום שבו הם יכולים לממש את ייעודם המקצועי ולהתחבר עם אנשים כמותם, אזרחי העולם. כשהם מספרים על אורח החיים שבחרו ועל המצב הנפשי הנגזר ממנו, מתברר שיש להם כמה הצעות מרתקות לסדר בנושאי זהות, יחסים, אהבה וגידול ילדים.
נוודות כרונית: תסמונת או סגנון חיים
"המוסכמה שלפיה אדם נולד, חי ומת באותו המקום איבדה מתוקפה כבר לפני 200 שנה", מדייק פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג וכלכלן מהמסלול האקדמי המכללה למינהל. "בשנים האחרונות לא רק האדם נודד, אלא התרבות נודדת, גם דרך ארגונים ומותגים, מה שהפך את העולם למוכר. כשנכנסים להולידיי אין בדרום איטליה, הוא יפעל וייראה בדיוק כמו מלונות הולידיי אין במקומות אחרים. זה מייצר מבנה ידוע ומוכר, אפילו במקומות זרים לחלוטין.
"כשאנחנו רואים מישהו שעובר ממקום למקום, אנחנו מניחים שהוא נטול בית, שאין לו מוּכרוּת בחייו. אבל הרוב המכריע של הנודדים היום הם אנשים שמבחינתם הכפר הגלובלי הוא באמת כפר. העולם מרושת באמצעות שפות אוניברסליות, בעיקר במקצועות מסוימים. מוזיקאים, למשל, ימצאו שפה פרופסיונלית משותפת בכל מקום שבו ינחתו. רופא שייכנס לחדר ניתוח בכל מקום בעולם יבין מה קורה שם, אפילו אם הוא לא דובר את השפה".
יעל קרוון: "הנדודים הם חלק בלתי נפרד מהמקצוע. כך פועלות קבוצות התיאטרון מאז ומעולם: קרוואנים שנוסעים מכפר לכפר, מרימים הופעה, מקפלים אותה וממשיכים לכפר הבא" צילום: Cyril Charlot זרות וזהות
הדרך המהירה ביותר לגרום לאזרח העולם לגמגם היא לשאול אותו "מה אתה?" או "מאיפה אתה?". "אני פולנייה", מודה אנה בטירה, כלכלנית שחיה באיסטנבול ובעבר התגוררה גם בפריז, לונדון, בריסל, תל אביב ועוד. "יש לי דרכון פולני, אני מדברת פולנית פעמיים בשבוע עם המשפחה שלי. אבל כשאני נוסעת לפולין אני זרה שם. למעשה, אני זרה בכל מקום. זאת בעצם הזהות שלי. כל מקום הוא ארץ זרה בשבילי. אבל יש גם הרבה מוכר: כשמגיעים לעיר, יש תמיד דמיון בין אנשים, בין תחנות רכבת, שדות תעופה. שם, בתחנת הרכבת או בשדה התעופה, שם אני בבית. שם אני מרגישה בטוחה, כי משם אני יכולה להגיע לאן שאני רוצה".
פיטר סיקלאי, שחי היום בבודפשט (אבל עבר גם בבריטניה, ניגריה, לוב, ישראל וגרמניה), מספר שהוא "מרגיש אאוטסיידר בכל מקום - אפילו בהונגריה, כי לא גרתי שם יותר ממחצית חיי. אני לא מרגיש בבית בשום מקום, חוץ מאשר בבית ההורים. מצד שני, בזכות המבט החיצוני הזה אני מרגיש שיש לי יכולת התבוננות אחרת, השוואתית.
"לאחרונה, למשל, החלטנו לעזוב את ישראל, כי חשנו שיש מגמות בארץ שמובילות למקום לא טוב. לאחרונה עבדתי בבנק דרום־אפריקאי, במדינה שהיתה שנים רבות מוחרמת ומבודדת. אני מביט בדרום אפריקה ומביט בישראל וחושש שישראל צועדת בכיוון הזה, של בידוד והחרמה בינלאומיים. כשאתה גר באותו מקום כל החיים אתה לא מזהה את המגמות האלה, כי אתה רגיל אליהן, עיוור להן".
אנה בטירה: "הכל אצלי זמני על בסיס קבוע. אתה נמצא איפשהו כמה שנים וכולם נעשים חברים, ואז נפוצים ונשארים מעט חברים"
יעל קרוון, רקדנית ילידת ישראל שחיה כיום בברייטון (אבל התגוררה גם בפירנצה, פריז, ניו יורק, אמסטרדם ועוד), לא מוותרת על אף אחת מהזהויות שלה: "בעצם, יש לי כמה מערכות שונות, מקבילות, של חיים. ומרגע שאני עוזבת מקום, החיים המסוימים שיש לי בו נפסקים, וממשיכים כשאני חוזרת אליו. כמו פרקים שונים של אותו סיפור".
מה עושה הזרות הזאת לנפש?
פרופ' קפלן: "פעם, במסגרת ניסוי, ביקשו מנשים הרות להשמיע מוזיקה לעוברים ברחמן. חלקן בחרו מוזיקה קלאסית, אחרות ראפ. כשהתינוקות נולדו, בחנו את ההשפעה שיש לסוגים השונים של המוזיקה על התינוקות. התברר שברגע שהשמיעו לתינוק את המוזיקה שהשמיעה לו אמו במהלך ההיריון הוא נרגע, גם אם זאת היתה מוזיקה שאופייה אינו מרגיע, כמו ראפ. המוכרוּת מבטיחה משהו רחמי, שמור, מטופל, מוגן. נדמה לי שאחרי 2,000 שנות גלות, ואולי בגלל תחושת הנרדפות, הכמיהה למוכרוּת חזקה יותר בישראל.
"לב הסיפור הוא תפקוד באי־ודאות ובחרדה. יש אנשים שהעקירה מהמוכר פוגעת באושר שלהם, אבל אחרים מרגישים שהם מקבלים מתנה לחיים. לאנשים שנוסעים באופן קבוע יש לרוב גישה אופטימית ויכולת התמודדות עם אתגרים ושינויים".
אנה מזדהה עם ההגדרה הזאת. "אני לא צריכה שיטפלו בי, אני דואגת לעצמי בכל מצב", היא מעידה. "אני פתוחה לשינויים ומזמנת לעצמי אתגרים. כשאתה חי ככה, בין מדינות, אתה לא מופתע משום דבר, גם כשאתה פוגש אנשים שאוכלים ארנבות לארוחת בוקר. שיאכלו.
"צריך להתקשח איכשהו. יש תמיד יחס בין עלות לתועלת. אני מבינה את הערך של להיות עם המשפחה, אבל זה חונק אותי, אז אני מניחה שלי עדיף החופש על פני המתיקות שבחיים בקרב המשפחה. זאת החלטה רציונלית", היא מבהירה בכלכלית שוטפת, "לא תקלה.
"אחרי שמתרגלים לאורח החיים הזה, אתה מתחיל לחבב את היותך 'הזר'. אתה יכול להיות חלק מהחברה ובמקביל לא להיות חלק ממנה, להיות ניטרלי. כשחייתי בפריז יכולתי ללכת לביסטרו שלי וליהנות מהקפה שלי, ולדבר צרפתית עם המלצר וליהנות מההרגלים הצרפתיים שלי - אבל כש־50% מהאוכלוסייה הצרפתית תומכת בלה־פן, אני לא חייבת להזדהות עם זה".
יעל: "הזרות פוטרת אותי ממעורבות בפוליטיקה המקומית. אפילו את הגיבורים של טורי הרכילות אני לא מכירה, והניתוק הזה מותיר לי חופש ומרחב רגשי, לאנשים ולסביבה ולחוויה של החיים".
פיטר סיקלאי: "הרגשתי שאם אמשיך ככה אמות בגיל 40, בלי משפחה, והבנתי שאני חייב לעבור למקום שבו אני מרגיש בבית" צילום: עדי פורת נוודות ויחסים: געגועים זה מעולה
"כיוון שאני בן יחיד, וכיוון שעברנו הרבה ממקום למקום, נעשיתי מופנם", מספר פיטר. "למדתי לבלות עם עצמי. בשבילי, היה המון חופש בלחיות רחוק מהמשפחה. כשגרים ליד המשפחה יש מחויבויות, ארוחות, חתונות. אבל כשאתה גר בחו"ל, אתה קם בבוקר בסוף השבוע ועושה מה שאתה רוצה. לא הייתי צריך לתאם שום דבר עם אף אחד, רק עם העבודה שלי. היה לי חשוב יותר לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. להיות גם אגואיסט והדוניסט.
"זה לא נשמע טוב", הוא מתנצל. "רוב האנשים מחפשים חברה: באנגליה הם עומדים יחד בפאב ושותים, בישראל הם יושבים לקפה, העיקר להיות יחד. ויש אנשים - ואנחנו מיעוט - שהחברה לא מעניינת אותם; מה שמעניין אותם הוא הפעילות. הם לא מחפשים פעילות כדי לעשות אותה בחברה, אלא מחפשים חברה כדי לעשות איתה את הפעילות שבה הם בוחרים, כמו לשחק כדורגל למשל. לי, למשל, חשוב להתאמן בחדר כושר. כשאני חי בחו"ל, פטור ממחויבויות חברתיות, אני יכול ללכת לחדר כושר בעשר בלילה או בחמש בבוקר".
אלא שהחופש שבמרחק גבה מפיטר מחיר כבד: "יש לי עדיין חברים ומשפחה, אבל ביליתי כמה שנים כאן וכמה שנים שם, ובסופו של דבר החיים שלנו נפרדו. אני כבר לא חלק מהתוכניות שלהם, אין לנו חוויות משותפות".
אנה לא מצטערת על האנוכיות הגלומה באורח החיים שבחרה: "אני לא די סבלנית להיות כבולה למגבלות של האחרים וללוחות הזמנים שלהם. זה אנוכי, אני יודעת, אבל אני מעדיפה לעשות דברים לבד על פני התלות באחרים. יש מעט דברים שאתה לא יכול לעשות בעצמך: לקולנוע ולתיאטרון אני הולכת לבד, אבל מרק בויאבז, למשל, מוגש בדרך כלל רק לזוגות. פונקציית התועלת שלי כוללת בעיקר את עצמי", היא מחשבת. "אני מנסה למקסם את התועלת שלי בעוד אני מספקת את מינימום האושר הנדרש לאחרים".
ליעל חשובים היחסים החברתיים והקשרים המשפחתיים, אלא שהיא בחרה בפריסת חובות אחרת מהמקובל: "אני מאוד נהנית מהיחסים עם ההורים שלי כמו שהם עכשיו: אנחנו לא נפגשים הרבה, אבל כשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו מתראים לתקופות יותר מרוכזות. יש לי זמן לראות אותם משתנים, ליהנות עד הסוף מהזמן שלנו יחד. אני אוהבת להיות איתם במלואי. וגעגועים זה מעולה. גדלתי על געגועים. אמא שלי מספרת שכאשר אבא שלי היה נוסע, אני זו שבכתה הכי הרבה. אולי התמכרתי לגעגועים. זה המון אמוציות".
יעל קרוון סיום: עתידות
אנה, מה שהדהים אותי בזמנו היה שאת ובורה התחתנתם בלי לדון בשאלה הקטנה של מקום מגוריכם העתידי.
"לי לא משנה איפה אגור; אני יכולה לחיות בטורקיה, בפריז או באוגנדה. בעלי מחובר יותר לארץ שלו, לחברים שלו ולמשפחה שלו. טיפלנו קודם בקריירות שלנו, אבל היה לי ברור שיום אחד נגור באותו מקום".
"בטח עכשיו נהיה פה בלונדון כמה שנים", אמר פיטר. זמן קצר אחר כך הם עברו לבודפשט. זה לא לגמרי מפתיע, בהתחשב בסיפא של המשפט ההוא: "אנחנו פתוחים לאפשרויות".
ואיך הייתם רוצים שיגדלו הבנים שלכם?
"לא חשוב לנו שהם יהיו לגמרי ישראלים או לגמרי הונגרים. חשוב שידברו את השפות שאנחנו מדברים. עוד לא חשבנו מה אנחנו רוצים שהם יעשו בגיל 15, כי בינתיים אנחנו עסוקים בלהחליף להם חיתולים. אם ישאלו אותם מאיפה הם, לא אכפת לי מה הם יגידו, אבל שלא ישכח להוסיף שההורים שלהם —".
ההורים שלהם מה? מה אתה, באמת?
"אני כבר לא באמת יודע. אני רואה את עצמי כיהודי־אירופי שמחזיק דרכון ישראלי, ככה אני חושב על זה".
יעל: "בברייטון אני מרגישה בבית. אחרי שבשנה שאני כאן עברתי שמונה דירות, סוף סוף מצאתי בית גדול, שאני חולקת עם שלוש שותפות ללהקה שלי. בפריז הייתי הרבה פעמים בודדה מאוד, אבל ברייטון מזכירה לי את תל אביב, בגודל שלה ובסמיכותה לחוף הים, והעבודה שלי מתקבלת כאן טוב. אני אוהבת את האנשים כאן; רבים מהם זרים, כמוני. גם בארץ האנשים מקסימים, אבל משהו שם קשה לי. אולי זאת הדרישה שארגיש שייכת. אני הרי ציפור דרור".
אהבה וילדים יכולים לעלות בקנה אחד עם אורח החיים הזה?
יעל: "אני עובדת על להמציא את הדור הבא של ההתנהלות מרגע שמגיע הילד. המון אנשים מתגרשים ואז, במידה מסוימת, יש להם זמן עם הילד ויש להם גם זמן לעצמם. אז אולי לא בשנה הראשונה לחיי הילד, אבל אחריה - אולי אפשר לגור בנפרד, גם אם הזוג אוהב. ככה יומיים הילד נמצא עם הורה אחד, יומיים עם ההורה השני, ושלושה ימים כולם יחד".
אנה: "זה יהיה מסובך. ילדים וחיי נוודות לא מתאימים זה לזה. אני מאמינה בטבע: התגובה הפיזית אחרי הלידה היא לרצות להיות עם הילד, ככה שלא נראה לי שאני ארצה לנסוע למונגוליה מיד אחרי הלידה. אבל זה לא אומר שאני מוכרחה להיות ממוסמרת למקום הזה, נכון? אולי ברגע שאתה יולד עולמך משתנה לחלוטין, אבל אחרי חצי שנה, אחרי שההורמונים יורדים ואתה חוזר להיות חצי־נורמלי - אז, נראה לי, אצטרך שוב חופש".
