שיר כאב עובר ושב

אברהם שקד, מוותיקי הלוחמים של החברה להגנת הטבע, מספר שאחד מיזמי הנדל"ן הבולטים שאל אותו פעם: "למה אתם תמיד מתנגדים לתוכניות בנייה?". שקד לא היסס לפני שהשיב: "למה אתם תמיד רוצים לבנות בכל מקום?".

בחיכוך הבלתי נמנע בין פיתוח מודרני לשמירה על הטבע והסביבה, הסוד הוא במינון ובאיזון - אלא שאת אלה איבדנו מזמן. האתוס הציוני גרס שהלבשת הארץ ב"שלמת בטון ומלט" היא משימה לאומית, ורק בשנים האחרונות התחילה לחלחל ההבנה שיש לנו כבר מספיק בטון, ושכדי שיהיה טעם לחיים בארץ הזאת מומלץ להשאיר פה ושם כתם ירוק, חוף ים בתולי או דיונה לא נגועה.

הדיבור השתנה, אבל המציאות לא תמיד מיישרת איתו קו: בארץ קטנה וצפופה, האינטרסים הנדל"ניים והלחצים הכלכליים הם כוח דורסני שלצבי הארץ־ישראלי ולגרביל המצוי, כמו גם לנופי הבראשית שמקיפים אותם, אין מולו סיכוי. כמה מאבקים בעלי אופי חברתי־סביבתי עשו בשנים האחרונות כותרות גדולות, אבל על כל מאבק קולני שהצליח נרשמו שורה של כישלונות שקטים. עם כל שנה שעוברת נכבשת עוד דיונה, נרמס עוד חוף, נגדע עוד יער ונעלם עוד עמק. מכבסת המילים קוראת לזה "קידמה"; ובכן, לפניכם כמה מקומות שהקידמה תשנה אותם בשנים הקרובות לבלי היכר.

הרוח, והחושך, והמים, והשכנים מקומה 11

לתושבי הגליל המערבי, החולשים על אחת מרצועות החוף המרהיבות שעוד נותרו בישראל, רק נדמה שהם גרים באזור רגוע ופסטורלי. למעשה הם מדלגים ממלחמה למלחמה, ולשם שינוי לא מדובר בטילים של החיזבאללה. עוד לא שככו הדי הקרב על חוף בצת (שהסתיים בגניזתן, לפי שעה, של התוכניות לבנות שם כפר נופש ענק) - וכבר נפתחה חזית חדשה: מגדלים מאיימים על שמי חוף אכזיב.

לשקיעות של אכזיב יש שם שיצא למרחוק, אבל גם בשעת לפני הצהריים שבה הגענו החוף נראה כמו מקום ששווה להילחם עליו. הנמל הקדום, המים הצלולים וטבלאות הסלעים שכולאות בתוכן מים רדודים ומהוות גן חיות ימי מיניאטורי, כולם מספקים תעסוקה לילדים סקרנים - ולא רק להם - לשעות ארוכות. אחר כך אפשר לפסוע על קו המים עד ראש הנקרה, באחת הצעידות הימיות המשובחות שישראל מסוגלת להציע.

על כל אלה מוטל עתה צלם הארוך של מגדלי מגורים. תוכנית הבנייה המדוברת שייכת לעיריית נהריה ואושרה אי שם בשלהי המאה הקודמת. היום לא היה לה סיכוי לצלוח את מוסדות התכנון, אבל על תוכניות כושלות כאלה אין, למרבה הצער, חוק התיישנות, ובמרחק 100 מטר מקו המים של החוף המיתולוגי יקומו בנייני מגורים, שהגבוהים ביניהם יתנשאו לגובה 11 קומות. מישהו חכם אמר פעם שחוף ים הוא לא רק צדפים וחול, אלא גם מה שרואים כשמשכשכים במים ומסתכלים לעבר היבשה. ומה שיראו המתרחצים באכזיב בעוד כמה שנים יהיה נוף אחר לחלוטין.

בשונה מתוכניות הבנייה בבצת, אלה של אכזיב הן כנראה עובדה מוגמרת. לכן כדאי למהר לשם ולהעביר, כמו בשיר, לילה בחוף אכזיב, ולראות את הזריחה שבעתיד הקרוב תסתתר מאחורי מגדלים.

קו המים באכזיב. למהר ולראות משם את הזריחה צילום: עמית שעל

שיכונים ביער חריש

בלילות הסתיו נופל ביערים פרויקט לא נדלה

יש לי בבית ארון שלם שמאוכלס בצפיפות במדריכי טיולים. את יער חריש אי אפשר למצוא באף אחד מהם. הוא גם אף פעם לא כיכב במדורי ההמלצות לשבת, ובטיול השנתי לא לקחו אותנו אליו. הוא אלמוני כמעט כמו היישוב החבוט שהוא שוכן לצדו. במהלך השנים הנידחוּת הזאת היתה חלק מסוד קסמו - אבל עכשיו היא עלולה לגבות ממנו מחיר כבד, עד כדי היעלמות.

חריש, יישוב המונה כ־3,300 נפש, ממוקם חמש דקות מאחד הכבישים הסואנים במדינה (65, כביש ואדי ערה), ובכל זאת כל כך רחוק. היישוב הקהילתי שתוכנן כאן לא הצליח להתרומם, ועכשיו יש תוכניות להפוך אותו לעיר חרדית ענקית. מאות המשפחות החילוניות שמתגוררות במקום יודעות שהן מיועדות לגירוש, ומנהלות מלחמת מאסף על הבית. איתן יירד הכורת גם על חלק מהיער הצמוד ליישוב, אבל זעקתם של ארגוני הסביבה לא נשמעת. איפה מחבקי העצים כשצריך אותם?

היער שמתחיל בקצה היישוב הוא לא בדיוק ג'ונגל טרופי, אבל כיאה לחורש ים־תיכוני מספק הרבה צל ירוק בקיץ והרבה רקפות ופריחה מלבבת בחורף, בוודאי אחרי החורף הגשום שהתברכנו בו השנה. אין בו מסלולים ממוסדים או מה שנהוג לכנות "אטרקציות", אבל יש בו מבוך של שבילים שתענוג ללכת בהם לאיבוד, כולל פיקניק כמובן. כשטיילנו בשבילים האלה עם אחד מתושבי המקום נפל לנו לפתע אסימון של קנאה: היער הזה הוא טיול השבת הקבוע שלו עם הכלב. אבל לא לאורך זמן: חלק מהירוק יכוסה בקרוב בבטון ויהפוך לשיכונים מכוערים. אין חולק שצריך למצוא פתרונות דיור לציבור החרדי הגדל במהירות, אבל איכשהו ממשלת ישראל מתעקשת לקדם את הפתרונות הכי גרועים שאפשר.

רקפות ביער חריש. איפה מחבקי העצים כשצריך אותם? צילום: עמית שעל

מחצבות ליד בריכות החורף

בשביל אל הבריכות נסעו דחפור וטנדר

בריכות חורף - אותם אגמים זעירים (או שמא שלוליות גדולות) שצצים אחרי הגשמים ונעלמים עם בוא האביב - הן הקנריות של העידן המודרני. בכל מקום שבו, בשם ה"פיתוח" כמובן, אנחנו מגזימים עם הבנייה, הסלילה, התשתיות ובזיזת המשאבים, האוצר האקולוגי הבלום הזה, שחוזר לחיים במחזוריות שנתית מופלאה, נעלם. לפני מאה שנה היו במישור החוף קרוב למאה בריכות חורף פעילות. היום נשארו אחדות. בקצב שבו מתגברים האיומים, לא כדאי להמר על תוחלת החיים שלהן.

שתי בריכות סמוכות שמומלץ למהר ולראות לפני שיוכחדו הן בריכת ברקת ושכנתה צרטה, הממוקמות ליד מחצבת ברקת שבין אלעד לשוהם. שתיהן יפות, שוקקות חיים בכלל וראשנים בפרט, אבל רק בצרטה יש מרבד של נוריות מים לבנות ויפות, ורק בצרטה ראינו באחת השבתות האחרונות שתי צפרדעי נחלים מזדווגות בלהט, ושובל ארוך וכהה של ביצים משתרך מאחריהן. האם הביצים הללו יזכו לבקוע בחורף הבא?

מרבד נוריות מים בבריכת צרטה. בעבר היו במישור החוף הרבה יותר בריכות חורף פעילות צילום: עמית שעל

כביש בחולות עגור

תן לשים ת'כביש על דיונה

דיונה היא כמו ספר פתוח, ואפילו לא צריך להפוך בו את הדפים. את השיעור הזה לימד אותי ד"ר ירון זיו, ביולוג מאוניברסיטת בן־גוריון. הדיונות שמתרוממות בקצה המערבי של הנגב, מרחק נגיעה מהגבול עם מצרים, הן ביתו השני. כאן הוא עורך את מחקריו בשנים האחרונות, לכאן הוא מגיע עם הסטודנטים שלו כדי לספור מדי שנה את בעלי החיים ולאמוד את כושר ההישרדות של הטבע.

בשעת בוקר מוקדמת, הסימנים שאנחנו מאתרים על הדיונה מסגירים את אירועי הלילה: הנה עקבות של צבי שברח בדהרה מאימת טורף כלשהו, כאן ניתר גרביל, פה התחפר הנחש שארב לו, והנה גם קוץ של דורבן. מי אמר שאין חיים אחרי באר שבע?

החיים האלה, והנופים המרהיבים של חולות עגור, נמצאים עכשיו בסכנה גדולה. הדיונות משתרעות על פני כ־30 ק"מ בין כרם שלום לפתחת ניצנה - שני מקבצי היישובים הקטנים שסמוכים לקטע הצפוני בגבול עם מצרים. צמוד לקו הגבול עובר כביש מס' 10, רצועת אספלט משובשת שמאז הידרדרות המצב הביטחוני סגורה בפני אזרחים.

עכשיו מתכננים לסלול כביש חדש, רק שהכביש הזה עתיד לעבור במרחק של כ־700 מטר מהגבול, כלומר לקרוע לגזרים את הדיונות. ד"ר זיו וחבריו המדענים סבורים שאין הצדקה לגרום פגיעה אנושה כזו בטבע כדי לאפשר את נסיעתן של מכוניות ספורות ביום, שלא לדבר על מאות מיליוני השקלים שיושקעו כאן מכספי הציבור - אבל ממתי מחשיבים בישראל את דעתם של כמה מדענים? מכיוון שהקרב כנראה הוכרע, כדאי למהר ולתור את הגבעות הזהובות האלה, לטפס מצד אחד, להשקיף בעניין על חתיכה ממצרים, ולהתגלגל מהצד השני.

הגבעות הזהובות של עגור. הסימנים על הדיונה מסגירים את חיות הלילה צילום: ערן היימס, רשות הטבע והגנים

מלון בבקעת תמנע

בקצה השמים ובסוף המדבר - יש מלון

שנים של מאבק התנפצו על חומותיהם של מוסדות התכנון, והיזם יואב איגרא (הבעלים של הרודס האילתי) קיבל אור ירוק לבנות מתחם נופש ענק, כולל אולם כנסים ותעלות מים מלאכותיות, בעמק ססגון שבצפון בקעת תמנע.

בדרך לטיול בערבה הדרומית מומלץ לקרוא את "קריאה אחרונה לעמק ססגון", ספר נוגה שכתב יניב גולן, קיבוצניק מסמר הסמוך, המגולל את סיפור המאבק ומוכיח שגם על טבע וסביבה אפשר לכתוב טקסט קולח, מרתק ולפרקים אפילו מבדר. בעמק ססגון עובר גם שביל ישראל, וכשתצעדו בו תבינו בדיוק למה איגרא התעקש על המיקום הזה. בשום מקום בישראל אין עוד הרים נישאים כאלה שעשויים מאבן חול אדמדמה, בדיוק הנוף שנופשים עשירים מוכנים לשלם הרבה כדי לראותו מהחלון. אבל מה עם כל השאר?

עמק ססגון. בשום מקום בישראל אין עוד הרים נישאים כאלה צילום: דורון ניסים