קו התפר
התערוכה המדוברת של האביב, במטרופוליטן, תציב זו לצד זו שתי מעצבות אופנה איקוניות - אלזה סקיאפרלי, שפעלה בפריז בין מלחמות העולם, ומיוצ'ה פראדה, שמובילה את עולם האופנה בעשורים האחרונים. למרות השוני הגדול ביניהן, הדמיון שעולה מהעבודות מתגבש לליבה של העיצוב המודרני לנשים
שתי מעצבות איטלקיות משפיעות בדורן, שתי תקופות שונות, ואופנה - שכל אחת מהן, בדרכה, מצליחה לשקף באמצעותה רעיונות תרבותיים ופוליטיים ולקדם רעיונות לא קונבנציונליים על יופי ונשיות. האחת היתה הראשונה שפתחה חנות בגדים מוכנים ללבישה, הראשונה ששיתפה פעולה עם אמנים והביאה לעולם האופנה את תצוגות המסלול, המציאה את נעלי הפלטפורמה והלבישה נשים במכנסונים. האחרת, בעלת דוקטורט במדעי המדינה, הגדירה מחדש את המושג יוקרה, בנתה מותג נחשק ותאגיד ענק שהרוויח בשנה האחרונה כ־2 מיליארד יורו, ובכל עונה היא מצליחה לתפוס, אולי אפילו להגדיר, את הלך הרוח התרבותי של עולם האופנה.
בעוד כחודש אלזה סקיאפרלי ומיוצ'ה פראדה, שמעולם לא עבדו יחד - סקיאפרלי מתה ב־1973, חמש שנים לפני שפראדה החלה לנהל את החברה למוצרי עור יוקרתיים שייסד סבה ב־1913 - ינהלו מעין דו־שיח פיקטיבי במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. התערוכה "אלזה סקיאפרלי ומיוצ'ה פראדה: שיחות לא אפשריות" תוצג שם מ־10 במאי ותחקור את הדמיון בין שתי האיקוניות הללו.
מקור ההשראה הוא הסדרה "ראיונות בלתי אפשריים" של הצייר, הקריקטוריסט והיסטוריון האמנות המקסיקני מיגל קובארוביאס, שבשנות השלושים צייר יחד דמויות מוכרות מתחומים שונים, לעתים מנוגדים, שסיכוי קלוש שנפגשו אי פעם - רוקפלר וסטאלין, למשל, או פרויד וג'ין הארלו. המגזין "ואניטי פייר" פרסם את הציורים, ובצדם שיחה מדומיינת בין הדמויות. גם בתערוכה יוצגו שיחות פיקטיביות בין סקיאפרלי ופראדה, בניסיון ליצור נקודת מבט חדשה על עבודתן החדשנית. מיצג הווידיאו שבלב התערוכה - שמבוסס על יומניה של סקיאפרלי ועל האוטוביוגרפיות שלה, ונעשה בשיתוף פעולה עם פראדה - ילמד איך שתי המעצבות חוקרות את אותם נושאים מנקודות מבט שונות לחלוטין.
בתערוכה הזאת מקווים במט לחזור על ההצלחה המסחררת שלה זכתה התערוכה "אלכסנדר מקווין: יופי פראי", שהוקדשה לחייו וליצירתו של אלכסנדר מקווין והוצגה אשתקד. אז איש במוזיאון לא צפה את הביקוש הגדול והנהירה ההמונית: מספר שיא של כ־661 אלף מבקרים צפו בה, והתורים הארוכים השתרכו ברחובות ניו יורק עד נעילתה.
הפעם את מקומו של המעצב הבריטי, שנודע בעיצובים הדרמטיים ויוצאי הדופן שלו, יתפסו שתי נשים איטלקיות חזקות, בעלות תפיסה אסתטית מוקפדת וייחודית. שתי נשים שיש להן עוד משהו במשותף: שתיהן מורדות, שהכניסו הומור ותעוזה לאופנה.
סקיאפרלי, שעבדה בפריז משנות העשרים ועד סגירת בית האופנה שלה ב־1954, כבשה את לבם של מבקרי האופנה והקהל לצד יריבתה קוקו שאנל. היא התייחסה אל בגדים כאל אמנות והיתה בת טיפוחיו של פול פוארה, שעודד אותה להקים עסק משלה. כמוהו, גם היא התנגדה למחוכים ועיצבה בגדים פשוטים עם קריצה. עיצוביה המקוריים והאוונגרדיים שאבו השראה מתרבויות שאליהן נחשפה במסעותיה הרבים, כמו גם מאמני הסוריאליזם שהקיפו אותה. שיתוף הפעולה שלה עם דאלי וקוקטו הוליד פריטים איקוניים כמו שמלת "הדמעה", כובע "הנעל" ועוד. כבר ב־1934 המגזין "טיים" הכתיר אותה כ"גאון", ועם השנים רבות מעבודותיה זכו למחוות של מעצבים גדולים, ובהם איב סאן לורן ואלכסנדר מקווין.
"היא היתה יותר אמנית ממעצבת", אמרה עליה נכדתה, הדוגמנית לשעבר והשחקנית מריסה ברנסון, בראיון ל"ווג" הבריטי. "היא לא היתה אשה קלה ולא ויתרה לעצמה. היו אנשים שהעריצו אותה והיו כאלה שפחדו ממנה". בשיאה, בין שתי מלחמות העולם, העסיקה כ־400 עובדים בבית האופנה שלה בפלאס ונדום 21 בפריז, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה. מעצבי התקופה, בהם בני טיפוחיה כגון כריסטיאן דיור, פנו לסגנון אלגנטי, וסקיאפרלי, שלא יכלה לאמץ את השינויים, הכריזה על פשיטת רגל.
- שמלה מקולקציית אביב-קיץ 2011 של פראדה|צילום: Courtesy of The Metropolitan Museum of Art , Photograph by © David Sims
- חצאית מקולקציית אביב־קיץ 2005 של פראדה. מלאכת מחשבת של רקמת אבנים וחרוזים נוצצים|צילום:Courtesy of The Metropolitan Museum of Art, Photograph by © Toby McFarlan Pond
- העורכת האגדית של "ווג" האמריקאי דיאנה ורילנד בחולצת סקיאפרלי|צילום: Louise Dahl-Wolfe Louise Dahl-Wolfe Archive
- שמלה של פראדה|צילום: Photograph by © Toby McFarlan Pond
- שמלה של פראדה מקולקציית סתיו חורף 2002-2003|צילום: Courtesy of The Metropolitan Museum of Art , Photograph by © David Sims
- שמלה של סקיאפרלי|צילום: Courtesy of The Metropolitan Museum of Art Photograph by André Durst
- שמלה של פראדה|צילום: Photograph by © Toby McFarlan Pond
- אלזה סקיאפרלי בשמלה בעיצובה|צילום: Photograph by © Man Ray
- שמלה של סקיאפרלי, ווג 1935|צילום: Photograph by © Horst Horst
פראדה, שדווקא לא גילתה עניין באופנה והחלה לעבוד בעסק המשפחתי ב־1978 בלית ברירה, הוגדרה לא מכבר על ידי "הוול סטריט ג'ורנל" אחת מ־30 הנשים המשפיעות באירופה. היא יוצרת אופנה המשקפת את האקלקטיות של הפוסט מודרניזם, והצהירה בעבר כי אינה רואה באופנה אמנות, אבל בהחלט רואה בה חלק חשוב בחייה של אשה. "כשאנשים חושבים על אופנה, תמיד הם מעדיפים לראות את הצד המטורף, את הצד הקלישאתי שלה. אני חושבת שזאת טעות. אופנה היא חלק חשוב מחייה של כל אשה". במותג פראדה - כמו גם באח הצעיר שלו, מיו מיו, שהוקם ב־1992 - היא שוברת מוסכמות, קוראת תיגר על תפיסות היופי הקלאסי והמראה הסקסי, ולא אחת נעה על הגבול הדק שבין טעם רע לטוב.
בתערוכה יוצגו כ־90 דגמים ו־30 אביזרים של סקיאפרלי מ־1920 עד 1950 ושל פראדה משנות השמונים המאוחרות ועד היום. הפריטים לקוחים מאוסף המוזיאון, מארכיון פראדה, ממוסדות נוספים ומאספנים פרטיים, והם יוצגו תחת שבעה נושאים: "מהמותניים למעלה/מהמותניים למטה", "שיק מכוער", "שיק נאיבי", "שיק נוקשה", "הגוף הקלאסי", "הגוף האקזוטי" ו"הגוף הסוריאליסטי".
תחילה נפוצו שמועות כי פראדה הביעה ספקות בנוגע לחיבור בינה לבין סקיאפרלי. זה לא מפתיע: על פי ביוגרפיה שנכתבה עליה ב־2009, פראדה היא אשה שמרנית ומסוגרת. "היא מתרחקת ממעצבים אחרים", כתב המחבר ג'אן לואיג'י פאראקיני, "ופרט לאיב סאן לורן הנערץ עליה, היא מסרבת להתייחס לעבודותיהם, לא כל שכן להחמיא לאחד ממתחריה". בינואר, בראיון למגזין של תעשיית האופנה "WWD", אמרה פראדה על התערוכה: "זה רשמי מדי. הם מתרכזים בדמיון בינינו, משווים נוצה לנוצה, אתני לאתני, אבל אינם מביאים בחשבון שמדובר בשתי תקופות שונות לחלוטין ושאנחנו שונות זו מזו". עם זאת, יום לאחר מכן כבר אמר דובר המותג כי דבריה של פראדה הוצאו מהקשרם וכי היא מעריצה את חופש הביטוי של אוצרי התערוכה.
יו"ר המט והמנהל האמנותי שלו תומס פ' קמפבל אמר, מצדו, כי "בהתחשב בתפקיד של הסוריאליזם ושאר תנועות האמנות בעיצוביהן של סקיאפרלי ופראדה, זה אך הולם לחקור את יצירותיהן המעוררות השראה כאן במטרופוליטן". הרולד קודה, האוצר הראשי של מכון האופנה של המוזיאון, הוסיף את הרציונל: "הצגת עבודותיהן של סקיאפרלי ופראדה זו לצד זו מאפשרת לנו לחקור איך העבר מאיר את ההווה ואיך ההווה מחיה את העבר".