"...ועד צפון הנגב"

הנגב הוא המקום הכי גשום בישראל. אופקים, שדרות ונתיבות הן עיירות מוצפות מים. גם המאגרים שלי מלאים - אלה שבנעליים. הז'קט הדקיק חסין הרוח מגיע לקצה יכולת הבלימה שלו והוא חדיר כמסננת. גם הגרביים ספוגים, גם ריפוד האחוריים, כמו קו הגב והעורף - הקורבנות הידועים של ההתזה הרציפה שמטיח בהם סיבוב הגלגל האחורי.

יישובי הנגב נראים כבנגלדש שאחרי המונסון וכבישי המושבים דומים, למרות שורות האיקליפטוס ושדרות הברושים, לשדות האורז בווייטנאם. זהו הנגב שלי, גבול המדבר שמועתק דרומה בחורף והופך ארץ הלומת חום ומאובקת למין אואזיס פרובנסלי, קנזס מיניאטורית, אוקלהומה בקליפת אגוז: חבל ארץ רטוב ומדובלל, ירוק וידידותי, וכולו במרחק 40 דקות נסיעה במהירות מופרזת מאיילון דרום.

רכיבה בכביש עוטף עזה. אין עזרי תיירות, אין אתרי מורשת, ואין תיירים מלבד כמה מלחכי פריחה צילום: תומי הרפז

בכל הנוגע לרכיבת כביש, ארצנו היא גן עדן לגיבורי סוף שבוע. אין כאן עונות שלא ניתן לרכוב בהן, שמאלצות להסתגר ולטחון מכשירי דיווש נייחים או לטוס בעקבות השמש לאוסטרליה. אצלנו אין צורך להמיר את עיסוק החוצות המובהק והתובעני הזה, שדורש צבירת 150 ק"מ בשבוע רק כדי לשמר את היכולת הקיימת, בתחליפים מייאשים כמו סקי, נפנוף משקולות ומתיחת קפיצים. אפשר לרכוב כאן בכל אחד מ־52 השבועות בשנה ואין תירוצים. כלל הברזל שלנו הוא שבלי פתק מנוירוכירורג, או יום הולדת ממש עגול במשפחה, או שליחות בהולה לאזור אסון - אנחנו יוצאים בכל מזג אוויר.

מרמרי בכבישי הנגב הצפוני. חום הגוף מתאזן בהרמוניה עם הקור שסביב צילום: תומי הרפז

גם בימי תחזית גשומה "מצפון הארץ ועד צפון הנגב" קל לזהות את הקו הברור, קו הגשם, המבדיל בין גושי העננים השופכים את מטענם על ראשינו לבין התכלת הנצחית שלידם. בכל סוף שבוע שבו העם מתבשר על תחזית גשומה אנו ממירים את כבישי הרי יהודה בגבעות הנגב הצפוני. בימים של סערות חורף עדיף להימנע מן ההרים, על מורדותיהם החלקלקים ומכות רוח הצד, אם לא ממש חייבים. די במסלולי המישורים והגבעות כדי לאסוף את מינימום הקילומטרים ההכרחי.

לא רק נקודת המוצא נקבעת על פי מזג האוויר: המסלול כולו הוא תוצאה של אלתורים תוך כדי תנועה. די להעיף מבט מהיר בשמים ובמכ"מ הגשם שהשירות המטאורולוגי משגר לסלולר שבכיס כדי לדעת לאיזה כיוון להתקדם בחיפוש אחר קו הגבול של רצועת הגשם. אנו יוצאים במכונית דרומה, ורק בהגיענו לצומת האלה, לדוגמה, מחליטים אם להסתפק בה כנקודת יציאה או להמשיך לבית גוברין, לפלוגות או אפילו לבית קמה. בדרך כלל הקו נגלה לעין בדרך לקריית גת, אבל לפעמים אפשר לעמוד מתחת לסככה הנוטפת בבית קמה, לצפות בחשרת ענני העופרת שמתאספים מעל רהט ולדמות שזוהי לפלנד. במצב כזה אין ברירה אלא לצאת מיד, לפני שנתחרט - מה שמבטיח ביגוד רטוב כבר בתחילת הדרך.

אנו נעים במרחב כהיפוכם הגמור של ציידי ההוריקנים. אם ממערב לנו משתרע ענן שחור נפנה מזרחה; אם מן המערב מציץ חלון מואר, נדהר אליו. לפעמים אנו מצליחים להעביר את ארבע שעות הרכיבה בהימלטות מוצלחת ולחזור יבשים. אבל יש מקרים, כמו באחת השבתות האחרונות, שהגשם מנצח. יצאנו מפלוגות דרומה־מערבה, והגענו כעבור 35 ק"מ מתחת לענן כבד, נמוך, לקפה בכפר עזה. בהמשך הדרך מצאנו את עצמנו בלב אזור גשם נרחב על כביש נדיב שמשיב לעבר פרצופינו את מטחי המים שזה עתה ספג. כך העברנו 50 ק"מ נוראים ונפלאים, עד שאפשר היה להתייחד עם המגבת הגדולה המקופלת במושב האחורי של המכונית.

רכיבה בגשם בחבורה היא אתגר כשלעצמו. בגלל קשיי הראות אנו מתכנסים לטור, איש מאחורי זרנוק המים שמעלה חברו. זה השלב שבו אני מוריד את המשקפיים שהתכסו תרסיסי בוץ ועובר למצמוץ ישיר. וכשאני פוקח עיניים והופך להיות חלק מן היקום הרטוב, ללא מחיצות ממסיכות, אני מצליח להבחין בסביבה שעוברת רגעים נדירים של חסד: שדות מוריקים תחת גשם מלטף, עצים שטופים, כבישים נוצצים. ברגעים כאלה נשכחות הפעולות המוטוריות שהגפיים מבצעות לצורך התקדמות, נשכחת גם הרטיבות, וחום הגוף מתאזן בהרמוניה עם הקור שסביב. ההרגשה היא שאיננו משקיעים עוד, אלא מתוגמלים. שלווה גדולה נחה על היקום, ואם משקיפים על הרצועה מן הגבעה שליד מפלסים אפשר לראות שלרגעים יורדת ברכה רטובה גם על בית חנון ועזה, על מגדליה המתגבהים בקו האופק.

כבישי חבל הבשור ועוטף עזה ידועים ברבים בעיקר משום היותם בטווח הקסאמים. אין כאן עזרי תיירות, מונומנטים ואתרי מורשת (בעצם השטח זרוע משלטים מימי קרבות תש"ח), ואין תיירים מלבד כמה מלחכי פריחה. זהו חבל הארץ היחיד שבו ניתן לנוע בשטחים חקלאיים מאופק עד אופק - צורך קיומי לעכבר עיר קלאוסטרופובי שכמותי. ובהיות רוב היישובים שומרי מסורת, תנועת כלי הרכב באזור דלילה, אפסית כמעט. גם הכבישים טובים, רחבים ופנויים לרכיבה, גם אם מנומרים בעקבות הבוץ של כלי הרכב החקלאי. והריח. ריחה של קרקע מעובדת, ריח ירקות חורף, כרובית, קולרבי, ברוקולי, בצל, שעליו משתלט לעתים ריחו העז של דשן אורגני, כזה שמתכתב עם ניחוחם של בורות ספיגה שעלו על גדותיהם. איכשהו בתוך היקום הרחוץ שמסביב, הכל משתלב להרמוניה שלמה.

ולפעמים, כשאני רוכב לבדי באזורים האלה, בעיקר בשישי אחר הצהריים, ומתחרה בשעון כדי להספיק לחזור לחניון לפני רשת החשיכה - אני נדהם לגלות שסביבי שורר שקט מוחלט. דבר לא זז, אפילו לא צמרות העצים, רק אוושת מגע הגלגלים בכביש הלח יוצרת רחש נעים. והשמש מספקת תאורה ענוגה, אלכסונית, והרוח טופחת מעדנות על הפנים ומצננת מעט את הזיעה המתהווה מאחורי הביגוד הדק. זהו אחד מן הרגעים שבהם אני שואל את עצמי אם צריך יותר מזה. כנראה כן: הרי עיתונאי הוא טיפוס שחייב לרוץ לספר כמה זה נורא או נפלא. או גם וגם.