2 מיליון שנות אנושות, 100 חפצים

מה משותף למומיה מצרית, סט תה ויקטוריאני וכרטיס אשראי? שלושתם נכללים בפרויקט הגרנדיוזי של המוזיאון הבריטי והבי.בי.סי "היסטוריה של העולם במאה פריטים". במאה תוכניות רדיו (שגם זכו ליותר מ־10 מיליון הורדות), באתרי המוזיאון והרשת וכעת גם בספר מהודר, מתומצתות תולדות האנושות באמצעות מאה פריטים בלבד מאוספי המוזיאון - מחפצי אמנות עתיקים, דרך אובייקטים מעולם ייצור הנשק והתעשייה המודרנית ועד פריטים בני זמננו.

פילי פורצלן, יפן, סוף המאה ה-17 צילום: Copyright the Trustees of the British Museum

הדרך אל הרשימה החלה ב־2006, כשניל מקגרגור, מנהל המוזיאון, הגיש בבי.בי.סי תוכניות על אחדים ממוצגי המוזיאון. התגובות הנלהבות הזמינו המשך, ו"אף אחד כבר לא זוכר מתי זה נהפך לרעיון השאפתני עד כדי אבסורד של מאה חפצים

וניסיון לחבוק את העולם כולו", כפי שאמר לאחרונה ל"הניו יורק טיימס". ואמנם, היומרה מזמינה לא מעט ספקות - הפרויקט בכל זאת מוגבל למוזיאון אחד, לתחומים מסוימים, לנקודת המבט האירו־צנטרית. ואולם אלה התפוגגו לנוכח כובד הראש הכל כך בריטי שבו מומשה היומרה הזאת. ארבע שנים של התקוטטות בין מאה אוצרים הובילו לבחירת המוצגים מתוך 8 מיליון הפריטים של המוזיאון, והטייטל הנבחר בכוונה נזהר: זאת "היסטוריה" של העולם, נרטיב אפשרי אחד, ולא "ה־היסטוריה" של העולם.

ההצעה שלהם כוללת, בין השאר, כלי חיתוך בן 2 מיליון שנה מאבן שנמצא בטנזניה, ומוגדר "תחילתו של ארגז הכלים"; גביע וורן מרומא של המאה הראשונה לספירה המציג שני זוגות של גברים מתעלסים, שנבחר כסמל לפתיחות; ומטבע פני מ־1903, עם הכתובת "זכות הצבעה לנשים". ומהו הפריט החדש ביותר? "הוא היה חייב לשקף משהו די חשוב", אומר מקגרגור, "ורצינו להזכיר שעבודת האיסוף של המוזיאון נמשכת כל הזמן ומתעדת שינויים חברתיים כעת כמו בעבר". ברשת הציעו אייפד או מזרק בוטוקס כייצוגים לרוח התקופה, אך המוצג שבחרו האוצרים הוא מנורה סולארית ב־45 דולר. "זה חפץ שמשחרר אנשים", מסביר מקגרגור. "ברגע שיש להם גישה לחשמל סולארי, יש להם גישה לאינטרנט, לעולם הידע".

קסדה טקסית, אנגליה, המאה ה-7

לבחירת הקהל ניתן מקום בדמות הכתרת פריט נוסף, הפריט ה־101, כ"חפץ בעל חשיבות מיוחדת". הגולשים הציעו אלפי

חפצים, ובסוף בחרו בציור שמן פשוט לכאורה עם סיפור מורכב, שהציע אחד הגולשים. הוא סיפר שקיבל את הציור מדודו ברין רוברטס. מושא הציור הוא אשתו של רוברטס, פני, שאת תמונתה נשא בכיסו לאורך כל מלחמת העולם השנייה. כשנשלח לאושוויץ ב־1942 פגש שם אסיר יהודי שצייר בעבור הנאצים. הוא התבונן בתמונתה של פני, צייר אותה, והעניק לרוברטס את התמונה, שבה החזיק עד השחרור, החתונה עם פני והשיקום של אחרי המלחמה. וזה, בסוף, כנראה, המסר שהקהל רצה לקחת מכל הפרויקט הזה.