ריחוף שנולד בטעות

כל החיים שלי היו שגיאה אחת גדולה, אבל איזו שגיאה נשגבת - לעשות משהו שאני מעריץ. מעולם לא תכננתי לעסוק בכך כקריירה. עשיתי כל כך הרבה טעויות, קשה לבחור אחת.

השגיאה הרצינית הראשונה שלי נבעה מחוסר ניסיון. ב־1972 הזמין אותי אוזי קלארק, מגדולי המעצבים בעולם, להציג קולקציה בתיאטרון רויאל קורט בלונדון. עיצבתי נעלי עקב מדהימות, שלדעתי היו הראשונות שלי. הן היו מזמש בצבע כחול רויאל עם ירוק חומצה בחלקם הפנימי, וסוליית קרפ לבנה יפהפייה. כמו ללכת על שלג, אבל בגומי.

מנולו בלניק. "הדוגמניות הלכו בתנועות מוזרות בגלל העקבים שלי. חשבתי שהקריירה שלי נגמרה, אבל אנשים אהבו את זה" צילום: בלומברג

כדי למנוע מהעקבים להתעקם, היה צריך להחדיר לתוכם מוט ברזל. אבל לא הבנתי את זה. תצוגת האופנה החלה, כל לונדון היתה שם. הדוגמניות המגיחות אל המסלול היו מראה עוצר נשימה. אבל כשהבטתי למטה ראיתי שכל העקבים הסתובבו והתעקמו, והדוגמניות נאלצו ללכת בצורה כל כך מוזרה וללהטט בתנועות שמעולם לא ראינו. חשבתי לעצמי: "אלוהים, זה סוף הקריירה שלי. הערב זה נגמר".

התצוגה הראשונה שלי היתה השפלה. אבל כשהיא נגמרה, אנשים ניגשו לברך אותי: "זה היה אלוהי! הנעליים האלה נהדרות. זה כל כך סקסי... בלה בלה בלה". אני לא חשבתי כך, חשבתי שזה נורא, אבל אנשים אהבו את זה. הם חשבו: "כמה משונה, כמה מקורי". קלארק היה בגן עדן. אפילו הצלם הבריטי האגדי ססיל ביטון אמר לי: "הו, יצרת פה כמה תנועות משונות". אני חושב שאהבו את זה בגלל ההליכה של הבנות, כל כך חסרת ביטחון ומתנדנדת.

מאז הפנמתי את הלקח ונהפכתי לפרפקציוניסט. זה סיוט אמיתי לעבוד איתי. לפעמים אני שונא נעל בתוך שניות. אני מבקר את עצמי כל הזמן. אני אוהב קווים יפים, וזה דורש המון מאמץ. אני אומר לאנשים שעובדים איתי: "זה לא מספיק טוב! זה צורם, זה עקום, העקב לא מתאים". קשה להתמודד איתי כשאני יוצר נעל. אני פשוט דורש יותר מדי.