אל המודרניזם

יש ביוב סמיתס משהו שתמיד קצת מתגעגע. הוא אחד המעצבים החשובים בעולם, עם רקורד מרשים של יותר מ־300 תערוכות וקרוב ל־500 עבודות, יוקרתיות מאוד, בסדרות מצומצמות, שנמצאות על הגבול שבין אמנות לעיצוב. כבר כמה שנים שהוא שם חם, עדכני מאוד, בחזית התחום. ועדיין, משהו בו נמשך אחורה כל הזמן. "באופן אישי וכמעצב אני מאוד מתעניין במודרניזם, בעיקר מודרניזם של אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהעיצוב היה פונקציונלי ואף נוקשה", הוא אומר ל"כלכליסט". "תמיד רציתי לשלב את הסגנון הזה בעבודות שלי, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי. אני מאמין שהסיבה לכך נעוצה בתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה שנשלטת על ידי הרגש, תקופה של כאוס ואקספרסיביות".

ואמנם, העבודות שלו היום אקספרסיביות. בסטודיו ג'וב (יוב בהולנדית), שהוא מנהל בבלגיה עם בת זוגו נינקה טינגל זה 11 שנה, הם מייצרים עבודות כמעט סוריאליסטיות, באיכות גבוהה, מחומרים יקרים, עבודות לאספנים, בשפה שלא מבקשת בהכרח להיות פונקציונלית. במידה רבה סטודיו ג'וב חתומים על פסלים, לא על חפצים.

יוב סמיתס ונינקה טינגל. עבודות כמעט סוריאליסטיות המיועדות לאספנים צילום: Robert Kot

כל הזמן גם אמן וגם אספן

אבל כל השנים סמיתס גם אוסף - מאז הקימו את הסטודיו, מיד עם תום לימודיהם באקדמיה הנחשבת לעיצוב באיינדהובן, אספו סמיתס ההולנדי וטינגל הבלגית פריטי עיצוב משנות הארבעים, החמישים והשישים, בעיקר מהולנד ובלגיה. "אי אפשר לקנות זמן", הוא אומר, ובכל זאת מאות העבודות שליקטו עם השנים הצטברו לאוסף בעל ערך היסטורי משמעותי, ועכשיו הם סוף סוף החליטו להציג אותו באופן מסודר.

הם קנו בית בסגנון מודרניסטי שנבנה בשנות החמישים, ומאז אוקטובר מציגים בו עבודות של מעצבים מודרניים חשובים כגון דונלד ג'אד האמריקאי וחרייט ריטוולד ההולנדי, לצד עבודות של הסטודיו שלהם ופריטי עיצוב עכשווי של מעצבים בולטים, ובהם מרטין באס, האחים בורולוק ואטלייה ואן לייטון. "סוף סוף, אחרי עשר שנים, המשימה שלי להכניס מודרניזם לעבודות שלנו הושלמה", הוא מחייך, "אלא שלא מדובר בשילוב סגנונות זה עם זה אלא זה לצד זה.

"אני אמן ואספן, ואני תמיד מסתכל על האובייקט שאני קונה דרך העיניים של זה שעיצב אותו", מסביר סמיתס את השילוב בין שני תחומי העיסוק שלו. "כרגע אני מנסה להתמקד בתקופה האוונגרדית שבין שתי מלחמות העולם, כי אני מאמין שעכשיו אנחנו נמצאים בתחילתה של תקופה אוונגרדית חדשה, ומעניין לראות כמה דמיון יש בין העבר להווה. אם מסתכלים אחורה, עיצוב ואמנות התאחדו בתקופות אוונגרדיות ותמיד נפרדו בתקופות של בנייה מחדש, כמו לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. כך, בתקופה שלפני המלחמה עיצוב ואמנות היו קרובים מאוד, ואחרי המלחמה נפרדו דרכיהם, העיצוב נהפך ליותר הנדסי, פונה לתעשייה ולשירות הכלל, והאמנות נהפכה ליותר נאיבית ואקספרסיבית".

חרף המשבר, לא הולכים על הזול

בעבודות שלהם עצמם, הוא אומר, "אנחנו משתדלים להיות קיצוניים ולשקף את הזמן שבו אנחנו חיים באופן הכי נאמן שיש". בין השאר מתאפיין סטודיו ג'וב בחופש גדול בבחירת החומרים, וכך בין הפריטים המוצגים בבית אפשר למצוא את מנורות ה־Tit שעיצבו לחברת הזכוכית וניני האיטלקית, שטיחים המשלבים אורנמנטיקה עכשווית ומסורתית שעיצבו לנודוס האיטלקית, סדרת ריהוט מנייר לחברת moooi ההולנדית, ודלתות זכוכית מסדרת underworld שמשלבות דימויים אפלים ומוטיבים מפלצתיים. עם זאת, רוב העבודות שלהם אינן נעשות בשיתוף חברות גדולות, אלא מיוצרות כסדרות בלעדיות מברונזה, שיש וזהב. המחירים בהתאם, ומטפסים למאות אלפי דולרים. הקונים, לפיכך, הם לעתים קרובות אוליגרכים ואספנים.

פינת האוכל בחלל המרכזי של הווילה. כוללת ארון קיר צהוב, שולחן, מנורה ושטיח פנתיאון בעיצוב סטודיו ג'וב, לצד עגלת תה של חרייט ריטוולד מ־1945 וכיסאות של פריסו קרמר מ־1958 צילום: Robert Kot

הקו העיצובי הזה נפגע אצל מעצבים אחרים בעקבות המשבר הכלכלי, ורבים חזרו אל הקו הפרקטי ההמוני יותר. אבל בסטודיו ג'וב דבקים בסגנון שלהם. "כשרק התחלנו לעבוד אמרו על הפריטים שלנו שהם 'עיצוב רע' או 'אמנות רעה'", מספר סמיתס. "ב־2003 פתאום גילו שיש לזה שוק, ואז מעצבים רבים החלו לעשות דברים בסגנון שלנו. כשהשוק נפל ב־2008 רבים חזרו לעיצוב הזול, אבל אנחנו לא הסכמנו להיות מושפעים מהמשבר והמשכנו בקו האופייני לנו - ההרפתקה שלנו זה לעשות פיסול בעיצוב, ואני לא רואה סיבה שנפסיק לעשות זאת. חופש יצירתי הוא הכי חשוב לנו ואספנים מבינים זאת". ובכל זאת, כמי שמכרו גם לשוק האמריקאי, המשבר של 2008 פגע בהם.

הטלטלות הכלכליות האחרונות, לעומת זאת, עדיין אינן מורגשות, והשנה האחרונה היתה הרווחית ביותר של הסטודיו אי פעם. ההצלחה הזאת היא תולדה של פתרון עסקי יצירתי - בני הזוג פתחו לפני כשנה גלריה באנטוורפן שבבלגיה, כי "רצינו להראות לעולם שאנחנו עצמאיים ולא נסמכים רק על גלריות שמכפילות את המחירים ומציעות את העבודות למכירות פומביות. כך האספנים מגיעים אלינו ישירות, מה שמאפשר לנו גם ליצור קשרים אישיים וגם לעקוב אחר הפריטים שלנו ולדעת לאן הם מגיעים. הגלריה גם מאפשרת לנו להיפרד כמו שצריך מהעבודות שלנו, לפני שהן עוזבות לתמיד".

ציור שמן של יוג'ין לירוי, פינת עבודה שבה שולחן משרדי מ־1950 של חברת Pasteoוכיסא Cuved של סטודיו ג'וב. משמאל ספה בעיצוב ווים ריטוולד מ־1957

את הבית המשמש לתצוגה הם קנו בעצמם, ונכון לכרגע לא ייאלצו להיפרד ממנו. הוא נמצא בעיירה הקטנה והשקטה בירייק (Bergeyk), לא הרחק מאיינדהובן, עיירה שבאמצע המאה הקודמת נהפכה למוקד תרבותי בוהמייני. אמנים, אדריכלים, מעצבים ואנשי ותעשייה עברו לגור בווילות המודרניות שנבנו שם, אך בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השמונים רבים מהם עזבו, מפעלים מקומיים נסגרו וחלק מהעיירה ננטשה. כשקנו אותו עכשיו נזהרו בני הזוג מלפגוע במבנה המקורי, שתוכנן בידי האדריכל ד"ל שטרנברג, תלמידו של המעצב והאדריכל המודרניסטי הנודע חרייט ריטוולד.

אלא שהתחזוקה השוטפת ואבטחת הבית נושאים בצדם עלויות גבוהות, ולכן הוא יהיה פתוח לקהל רק עד מאי 2012. מה יעשו איתו אחר כך? "כשראינו את הבית ראינו אובייקט, לא חשבנו מה נעשה איתו לאחר מכן. אולי הוא ייהפך לחלל תצוגה לתערוכות, אולי למיני־מלון, אולי עם הזמן ייהפך למוזיאון בתמיכה ממשלתית. או שאולי פשוט נמכור אותו".