אורי בורי לנד

אולם הכניסה של המבנה העתיק בלב עכו העתיקה מכוסה פיגומים ושוקק חיים. כ־15 אנשי מקצוע עמלים במרץ בין קירות האבן והתקרות הקמורות הגבוהות בניסיון לסיים את העבודות בזמן. אבל זמן הוא עניין יחסי במבנה הזה, שייהפך בקרוב למלון בוטיק בלב הסמטאות של עכו. מהן שמונה שנים של עבודה על הפרויקט לעומת כמעט אלף שנות קיומו של הבניין?

יותר מ־20 מיליון שקל עלו עד כה השימור והשיפוץ של מה שהיה לפני שמונה שנים חורבה מתפוררת. בין העובדים על המבנה היו מומחי רסטורציה וסטאז'ריות מבית ספר לשימור בוונציה, שבמשך כשבעה חודשים שחזרו את ציורי הקיר ואת עיטורי התקרה המרהיבים. כרגע עיקר העבודה היא של אנשי חברת ארכו, שמתמחה בשימור מבנים היסטוריים וטיפלה כבר במתחם התחנה בתל אביב, מגדל דוד בירושלים והמקדש הבהאי בחיפה.

פרויקט הענק הזה, שייקרא "האפנדי", הוא הבייבי של אורי ירמיאס, בעל מסעדת אורי בורי שנמצאת בסמוך, דמות מיתולוגית בתחום המסעדנות שזה המיזם הראשון שלו בתחום המלונאות. ירמיאס (67) בכלל נולד וחי עד היום בנהריה. אבל כשהוא עומד על המרפסת המשתפצת של המבנה הצלבני־ממלוכי־עותמני, משקיף על הסמטאות, זקנו הלבן מתנופף ברוח, הוא נראה כאילו יצא מתקופה אחרת.

אורי ירמיאס במלון "האפנדי" בעכו העתיקה. יותר מ־20 מיליון שקל הושקעו בו עד כה צילום: תומי הרפז

"אני חי בתוך רצף החיים העכואי על כל רכיביו", הוא אומר, בין "שלום" לעובר אורח להאזנה לזוג שכנות המוטרדות מהשיפוץ. את תחילת הדרך שלו במסעדנות עשה בנהריה, אבל לפני כ־15 שנה הגיע לעכו, והקים בעיר העתיקה את אורי בורי. מאז המקום נהפך למוסד קולינרי, ובמקביל ירמיאס היה שותף להקמת מסעדת כרמלה בנחלה בתל אביב עם השף דניאל זך, והוא אחד הבעלים של מסעדת הלנה בנמל בקיסריה. את רזי הקולינריה למד בעצמו, וגם להרפתקה המלונאית הגיע ללא ידע מקצועי מסודר. על חוסר הניסיון ניסה לפצות בתשוקה, אמונה ורוח יזמית. "לפרויקט כזה לא נכנסים עם קובצי אקסל, תשקיפים ותחזיות רווח", הוא מסביר. "היה לי ברור שיש אלטרנטיבה טובה יותר לכסף שלי, יש עסקים עם החזר הון הרבה יותר מהיר, אבל זאת לא השאלה בכלל. העניין הוא להיכנס טבולה ראסה - עם ביצים גדולות, הרבה הורמונים ושכל קטן".

תשוקה, אינטואיציה, מזל

שימור פרטי במקום שבו הרשויות לא טורחות לפעול היסטוריון: "ירמיאס נכנס כיזם פרטי עם רעיון מקורי לעסק תיירותי שיש לו ערך מוסף. זה עלה לו ממון רב, אבל הוא רואה בזה שליחות. אין הרבה דוגמאות כאלה" יונת נחמני לכתבה המלאה 

ההתחלה דווקא היתה צנועה. ירמיאס רצה לצרף למסעדה שלו כמה צימרים, ואז שמע על המבנה הצלבני הריק, בסמטת לואי התשיעי, בסמוך לכיכר טאפאש. "הלכתי לבדוק וגיליתי חורבה מכוסה בחריוני יונים בגובה של 25 ס"מ, עם אבק וג'יפה. אבל מתחת לכל זה ראיתי את הפוטנציאל העצום", הוא מספר.

כדרכם של פוטנציאלים, המסע להגשמתם ארוך, מפותל ויקר. כשיצא לדרך, ב־2003, הקציב לפרויקט חמש שנים מקסימום. בינתיים עברו שמונה. כבר כמה פעמים המלון כמעט נפתח, והשיפוצים נמשכים. "לפני כמה חודשים עמדנו לפתוח את בית המלון", הוא משחזר רגע שהוא מגדיר "טראומתי", "הרהיטים היו מסודרים, הכל כבר היה מוכן. אבל אז גילינו שהרוח מהים והמליחות באוויר הרטיבו את הקירות וגרמו לנזק בלתי הפיך". ירמיאס עצר הכל לטובת עבודות טיח וכדי "לסדר את הברדק", כפי שמגדירים זאת העובדים.

לא רק עם פגעי הזמן והים נאלץ ירמיאס להתמודד, אלא גם עם הביורוקרטיה הכרוכה בפרויקט כזה, עם תסבוכות משפטיות בדרך לחכירת השטח, שכולל למעשה שני מבנים, ועם הצורך בגיוס עוד ועוד כסף ככל שהפרויקט התמשך. חלקו הגיע מרווחי המסעדה, חלקו משותפים. "היה לי שותף איטלקי שפרש ב־2008, לאחר שהסתבך באיטליה", מספר ירמיאס, "את חלקו קנה משקיע ישראלי לא מהתחום, שמבקש להישאר בעילום שם. הוא התלהב מהרעיון והזרים דם חדש ואפשרויות כלכליות חדשות, הוא העלה את הרמה מעבר למה שאנחנו תכננו במקור, אנחנו היינו צנועים יותר".

12 חדרים יהיו במלון, לצד חדר אוכל שבמרכזו שולחן אבירים, חדר ישיבות קטן, בר יין וחמאם טורקי, שייפרסו על פני שני בנייני אבן, מהמפוארים בבתי העיר העתיקה של עכו, "והכל על פי כללי השימור המחמירים ביותר" צילום: תומי הרפז

הרמה עלתה למלון יוקרתי בן 12 חדרים, עם חדר אוכל שבמרכזו שולחן אבירים, חדר ישיבות קטן, בר יין וחמאם טורקי, שייפרסו על פני שני בנייני אבן, מהמפוארים בבתי העיר העתיקה של עכו. בעבר הם שימשו שטחי מסחר ומגורים של משפחות סוחרים אמידות, ועוצבו בהתאם לסטנדרטים הגבוהים ביותר של אותם ימים. הבית הגדול יותר נקרא הארמון או בית שוקרי, על שם בני משפחת שוקרי, מעשירי עכו, שחיו כאן במחצית השנייה של המאה ה־20. המבנה הצנוע יותר, בית עפיפי, מוכר גם כבית ויצו, על שום השנים שבהן שימש מתנ"ס עירוני. שני המבנים הנפרדים האלה מחוברים עכשיו בגשר חדש, כמו תאומים סיאמיים שהכסף חיבר זה לזה.

כשירמיאס מסתובב במבנים האלה עכשיו, העיניים שלו נוצצות. "התחלתי את הפרויקט הזה עם תשוקה ועם אינטואיציה. ידעתי מההתחלה מה אני רוצה והיה לי ברור שזה הולך להסתיים יופי טופי", הוא מצהיר. "חוץ מזה לא היה לי מושג. גם אם זה יעלה יותר או פחות, מבחינתי הדרך חשובה, וכל היתר מזל".

היין חוזר למרתף

גרם מדרגות תלול מוביל אל מרתף המלון. כאן נמצאים שרידי המבנה הצלבני, שנותרו לאחר שהממלוכים הרסו את כל המבנים הצלבניים בעיר ובנו על חורבותיהם. בחלל הצונן והחשוך הזה, שנשמר היטב מפגעי הזמן, יותקן מרתף יינות עשיר ובו בר יין. בגומחות המקושתות כבר ניצבים מתקני אחסון היינות, ממתינים לבקבוקים שימלאו אותם.

ירמיאס שולט בהיסטוריה של המקום. הוא שולף שלוש חוברות עבות כרס ומתפרקות מרוב דפדוף, שהן רק חלק מחומרי התיעוד והתחקיר של הפרויקט, ומסביר: "השקענו 400 אלף שקל ויותר משמונה חודשים רק בתיעוד הבית, חלקו בידי רשות העתיקות, כדי שנדע איך לשמר אותו".

כך מתברר שמרתף היין הוא בעצמו מעין מחווה להיסטוריה של הקומפלקס. ב־1840 קנתה את הבית משפחת ספירידוס, יוונים־אורתודוכסים שבאו מכרתים והקימו בעכו מפעל למשקאות אלכוהוליים. כשנקלטו בעיר שינו את שמם לחמאר, אלכוהול בערבית, וחיו בבניין עד 1948. אחד מבני המשפחה, עודה חמאר, התמחה לא רק במסחר ביין ובתבואה אלא גם בשיפוץ מבנים, והוא כנראה האחראי להפיכתו של המבנה לבית מידות מפואר. ההשראה של חמאר היתה הפאר של איסטנבול, והיא הובילה אותו גם להקים מצפון לעכו ארמון מוקף גנים — ששייך היום לבהאים.

למעלה, בקומה העליונה, החלל המרכזי המרווח שבין החדרים מעוטר קשתות, חלונות מקומרים גדולים וחלונות עגולים עטורי פיתוחים. גם הקירות והתקרות, באולם ובחדרים, מקושטים, בפרחים, עלים וענפים. לרגעים המראה קיטשי, אבל תקרת העץ הגבוהה מחיה את ההתפעלות, והנוף הפסטורלי של עכו העתיקה משלים את התמונה.

עבודות השחזור במלון

ירמיאס מספר כי העיטורים המפותלים הם כנראה מעשה ידיו של סליבא יוחנא, אמן ירושלמי שפעל במחצית השנייה של המאה ה־19 וקישט את בתי עשירי הגליל. מעל גרם המדרגות הסמוך למרפסת הצופה לים אפשר למצוא ציור קיר גדול של מקור ההשראה לבניין - העיר איסטנבול על בתיה וארמונותיה המפוארים, מחוברים בגשרים מעל מימי הבוספורוס השוקקים ספינות קיטור ואוניות מפרש. העבודות של יוחנא שוחזרו בקפידה, כמו גם הקרניזים מארז הלבנון ופרחי הבדיל שעליהם.

ירמיאס מראה לי את הצילומים שעמדו בבסיס השחזור, שמעידים על ההזנחה המתקדמת שבה היה שרוי המבנה - קירות מתקלפים, עיטורי עץ שבורים, ריקבון, טיח מתפורר ומרצפות שבורות. "כל דבר צולם", הוא מדפדף, "מרצפות השיש של הקומה השנייה נספרו כדי שנוכל להניח אותן מחדש בדיוק באותו אופן. אחרי שניקינו את הציורים המקוריים, נבחרו בקפידה הצבעים שאיתם הם שוחזרו. לכל צבע בכל חדר ניתן קוד מדויק. כל ציור קיבל שתי שכבות של צבע חדש. על גופי התאורה, עם העלים המוזהבים והמראות הקטנות, עבדה בחורה איטלקייה שהשתמשה במברשת מיוחדת ובמקום לטבול אותה בדבק ליקקה אותה ברוק. היא הדביקה ככה את כל עלי הזהב שעשויים 22 קראט. מתברר שרוק זה דבק מצוין", הוא מחייך. "אין פה פרט אחד שיש בו טיפת זלזול. הכל משומר לפי הכללים הכי מחמירים".

ההיסטוריה תשפוט אותי

חוקי השימור המחמירים, בעיקר באדיבותו של המנגנון האמון עליהם, היו כאב הראש הגדול של הפרויקט. "הביורוקרטיה הישראלית המצויה היתה כאן במיטבה", הוא אומר. "זה שטח של 1,350 מ"ר בשני מבנים ששום דבר בהם לא תקני - לא גובה המדרגות, לא מספרן, לא הגבהים של הפתחים, לא מבנה החלונות. שום דבר לא עומד בהגדרות הרשמיות של איך מלון צריך להיות בנוי. אבל המערכת לא בנויה לגמישות, והרשויות לא מתואמות ביניהן. כל דבר, אישור או נייר חסר, יכול לעכב את העבודה לשנים. היינו במצבים שאנשים שאלו אותי: 'אם זה כל כך בעייתי אז למה אתה עושה את זה?'. אבל אני לא רוצה להשתעמם. אני רוצה להבין בשביל מה אני קם בבוקר, ומחפש לעשות דברים ששווה לחיות בשבילם".

"ברור היה לי שיש אלטרנטיבה טובה יותר לכסף שלי, יש עסקים עם החזר הון הרבה יותר מהיר, אבל זאת לא השאלה בכלל. העניין הוא להיכנס טבולה ראסה — עם ביצים גדולות, הרבה הורמונים ושכל קטן" צילום: תומי הרפז

הרשויות אכזבו אותו, הוא אומר. "כשהתחלתי האמנתי בתמימותי שרוב הנוגעים בדבר יעזרו וידחפו את הפרויקט. חשבתי שיבינו את החשיבות של מלון ייחודי ברמה בינלאומית. אבל הצרה היא שעם כל הרצון של אנשים לעזור, יש גם כאלה שהם ביורוקרטיים בכל רמ"ח איבריהם, ולא מעניין אותם שום דבר. ברשות העתיקות למשל יש כאלה שלא מבינים את הצורך בהבאת יזמים שישקיעו בשימור בלי לדכא אותם. כל הצלחה תקדם עוד יזמים שישקיעו בעכו ויהפכו אותה לעיר היסטורית ותיירותית שתוכל להיות מנוף כלכלי לכל התיירות בגליל".

ואמנם, עכו מתחילה לפרוח בתקופה האחרונה, ויזמים זריזים שואפים להוביל בה את אותו תהליך שעברה יפו העתיקה. הם קנו בניינים ישנים זולים, וכעת מנסים להשלים את הפיתוח. בדרך מישהו צריך לשלם את המחיר - התושבים הוותיקים, הערבים, שנדחקים החוצה וטוענים שמדובר בניסיון לייהד את עכו.

גם הפרויקט של ירמיאס מרגיז את ערביי עכו העתיקה. ב־2009 נעשתה למבנה תוספת קטנה לצורך התקנת המעלית, שהוקמה בסמוך לכניסה לבתים שכנים. התושבים חתמו על עצומה המתנגדת למהלך, אך העירייה טענה שמדובר בהיתר בנייה מיוחד שאושר על פי חוק. ירמיאס מקטין את האירוע, ואת ההתנגדות. "בין כל האנשים בסביבה יש כמה צרי עין, כמו בכל מקום", הוא מפטיר. "היה שכן שניסה לנצל את העניין ולזכות בכל מיני דברים, ניסה לארגן אחרים ולא הצליח. העיתונות, שמחפשת סנסציות, סייעה לו, אבל זה דעך מהר מאוד".

ובכל זאת, השכנים שומעים את השיפוצים כבר שמונה שנים, והמרקם האנושי בעכו מתגלה לעתים כנפיץ למדי.

"הכל מתנהל ברוח טובה. יש דיאלוג עם השכנים, ואנחנו מנסים להפריע כמה שפחות. בחגים המוסלמיים לא הכנסנו מנופים ומשאיות לאזור, ולא עבדנו בחוץ - שזה בדיוק מה שאנחנו היינו מצפים שיקרה בחגים שלנו. יש כאן מערכת שצריך לדעת איך להיכנס אליה. כמו בכל מערכת יחסים, כבוד הדדי הוא הדבר החשוב ביותר".

אבל התושבים הם רק הפרטים הקטנים בתמונה הגדולה, שהיא העיר. ירמיאס משוכנע ש"הפרויקט הוא רגע מכונן בהתפתחות עכו, חלק ממסע של מאות שנים. בעיני הנצח אני עדיין כלום, אבל הקטע הזה רק ילך ויתבהר עם השנים".

הפוטנציאל העירוני שוב מעורר את הכעס שלו על הממסד. "עכו היתה בירה צלבנית יותר ממאה שנה. היא מעוררת עניין בינלאומי אדיר, ונחשבת לעיר מורשת עולם", הוא אומר, "אבל בחיי היומיום כאן זה לא בא לידי ביטוי בשום צורה. זה תוצר של אימפוטנטיות רבת־שנים, שלא מצליחים לגייס את הכוחות ולעשות ממנה מה שהיא צריכה להיות".

לא חשבת להצטרף למערכת ולנסות לשנות את המצב מבפנים?

"יותר מכל אני יזם, לא פוליטיקאי. דוגמה אישית יכולה ליצור תנועה חיובית".

הנוף ב"האפנדי". השראה מארמונות הפאר של איסטנבול צילום: תומי הרפז

ומה הלאה? לפתוח בית ספר

כן, יותר מכל הוא יזם. עם שריטה עמוקה, ששפך מיליונים על פרויקט שעוד לא הושלם, אבל יזם. אולי גם שיגעון הגדלות הקל בא משם. בסופו של דבר ירמיאס הוא מקצוען מנוסה ומיומן, שכבר 20 שנה מפעיל עסקים מצליחים מאוד ומכניסים היטב. הוא יודע לבנות מותג, לקדם אותו, למנף אותו לרווחים נאים. השאלה היחידה היא אם זה יעמוד לו גם הפעם, או שהמגלומניה תנצח והפרויקט לא יעמוד בציפיות להחזר הוצאות. בהערכה זהירה ירמיאס מדבר על שמונה שנים כזמן סביר להחזר רוב ההשקעה, ומסייג ש"זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. אם זה היה מלון בירושלים או תל אביב הייתי יכול לתת הערכה מדויקת יותר, אבל בעכו אין אפשרות לדייק בדברים כאלה".

כדי שזה בכל זאת יקרה, יידרשו אורחים שישלמו 3,000-1,500 שקל לחדר ללילה. מי שתארח אותם תהיה מנהלת המלון רותי בר, שניהלה את מסעדת אחוזת דוברובין ביסוד המעלה ואת מלון הבוטיק אחוזת שולמית בראש פינה. וכדי שהיא תעשה זאת, העבודות צריכות להיגמר.

ירמיאס מדבר על סיום בתוך כמה שבועות. אחרי הכל, הכיורים והמקלחות כבר במקום, המים זורמים, הרהיטים - כולל מיטת ענק שיובאה מאיטליה, בחדר של 50 מ"ר - במקום. "חיפשנו רהיטים חזקים, עם קווים פשוטים, שלא ייצרו עומס ולא יגנבו את תהילתו של הבית", הוא מסביר, ומוסיף שעלות האבזור והריהוט גזלה 20% מתקציב הפרויקט.

אבל מיטת הענק, כמו הרהיטים האחרים, עדיין מכוסה ניילונים, וירמיאס כבר למד שגם כשהכל נראה מוכן דברים יכולים להשתבש. ובכל זאת, הוא מאמין שבקרוב האפנדי ייפתח. ואז מה? "אני לא רואה את הפרויקט הזה כסוף החיים שלי. אמנם אין לי תוכניות ארוכות טווח, אבל מבחינתי יש לי עוד 200 שנה לחיות", הוא אומר, וחושף את הפרויקט הבא שהוא מבשל: "אני רוצה לפתוח בית ספר לילדים שנפלטו ממערכת החינוך. כבר התחלתי להזיז עניינים, אבל אני לא רץ לשום מקום".