דבק נגרים, ניירות חדשים וישנים
המעצב דוד טרטקובר יוצא למסע בעקבות הריחות שמגדירים אותו
דוד טרטקובר
אמן, מעצב, חוקר, אוצר ואספן, חתן פרס ישראל לעיצוב. נולד בחיפה לפני 67 שנה, חי ועובד בתל אביב. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, במוזיאון תל אביב לאמנות וכן בארצות הברית וביפן. מרצה בחוג לתקשורת חזותית בבצלאל. ספרו "טרטקובר", שמאגד אוסף מעבודותיו ב־40 השנים האחרונות, ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד.
ילדות מוקדמת: אמא מטגנת
"אמי אלכסנדרה עבדה במחלקה לחינוך בסוכנות היהודית ובימי חמישי נהגה לבשל לכל השבוע. אני זוכר את ריח הקציצות שטיגנה במעט שמן. עד היום אני אוהב לאכול ולהכין קציצות בשר, וכשאני מכין אותן - אף שאני מבשל ולא מטגן - עולה באפי ריח הקציצות של אמי וטעמן הבלתי נשכח".
גיל 6: פרח מאבא
"ב־1950 עברנו לירושלים וגרנו ברחוב הקרן הקיימת, בבית אבן חריג בגודלו בשכונה. הוא ניצב על גבעה ושימש גבולה הצפוני של השכונה, ולכן נקרא 'ראש רחביה'. הוא נבנה בחצי קשת, עם חמש כניסות, עם כיכר קטנה במרכז החצר ושבילים שלאורכם צמחו שיחי ורדים גבוהים, לבנים, ורודים ואדומים. פריחתם היתה מרהיבה ביופייה ובריחה הקטיפתי. אבי יעקב, שהיה משכים קום ויורד לתיבת הדואר להביא את עיתון הבוקר, לא התאפק ומדי פעם, בחשאי, גזם ורד והעלה אותו הביתה".
גיל 16: הבסיס לכל הציורים
"בנעוריי למדתי ציור אצל יונה מך, יקה, מורה ובוהמיין ירושלמי, שלימד אותי את סוד הכנת המצע לציור בגואש. במטבח בביתי הייתי ממיס פתיתי דבק נגרים, מערבב אותם עם האבקה הלבנה 'צינק וייס' ויוצר עיסה דלילה למריחה על הקרטון. ריח דבק הנגרים הנמס בסיר עולה באפי ומזכיר לי את התקופה הנעימה הזאת, כשהריח החריף מילא את כל המטבח ונאלצתי לסגור את דלתו כדי שלא יתפשט בכל הבית. היום זה כבר לא יכול היה לקרות, היום בונים באופן ספייס".
גיל 18: 50 שנות פלנלית
"התגייסתי לצנחנים ב־1962 עם שני חברי ילדות. הריח האופייני לתקופה ההיא היה שמן רובים, וריח הפלנלית הצה"לית הטבולה בשמן הרובים הוא ריח חריף שאני זוכר עד היום, כמעט 50 שנה מיום הגיוס".
גיל 33: לחפש ריח של זִקנה
"בשנות השבעים התחלתי לאסוף חומרי גרפיקה שימושית ישראלית שעד אז איש לא נתן עליהם את הדעת: כרזות, משחקים, 'שנות טובות', שלטים. לכל החנויות, המחסנים ובתי הדפוס שבהם ביקרתי בחיפושיי היה ריח של זִקנה, ריח ניירות החשופים ללחות ולאבק. כשאני מריח את זה אני יודע שהגעתי למקום הנכון".
גיל 36: נווה צדק של פעם
"ב־1980 נכנסתי לבית שבו אני עובד וחי עד היום, בנווה צדק, אז עדיין שכונה עלומה. היו בה שני מוקדים: מאפיית קרואסונים ברחוב כל ישראל חברים, ומאפיית כעכים ברחוב פינס, שהיתה פתוחה מהערב עד הזריחה ומשכה בליינים. ריח הכעכים מילא את השכונה בלילות, ושימח אותי מאוד. בתנופה הנדל"נית של נווה צדק הבייגלה נמחק".
גיל 67: בושם שמסכם שנות יצירה
"אני אוהב ספרים, הם בעיניי תרבות. אני נהנה לערוך, לעצב ולפקח על ההפקה שלהם. ריח הספרים הוא תערובת של הנייר, צבעי ההדפסה והדבק בכריכה. בעיניי זה בושם. על הספר האחרון שלי, 'טרטקובר', עבדתי יותר משלוש שנים, וכשהוא יצא מהכריכייה התרגשתי מאוד. שנים של מחשבה ועשייה נכרכו בכרך אחד אדום. עוד לפני הדפדוף קירבתי אליו את אפי והרחתי אותו. ריח של ספר טרי משכר אותי".
