שובו של זקן השבט

"עכשיו ידגים דיוויד את ריקוד העיט!", הכריז המנחה, והרקדן האינדיאני, עוטה שלל נוצות צבעוניות, פסע אל מרכז הרחבה והחל לדלג לקול התוף. קהל התיירים בשמורת האינדיאנים מאניטו ספרינגס, קולורדו, שלף מצלמות.

זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אינדיאני אמיתי, והיא היתה כמעט מבישה. בספרי "יד הנפץ" של ילדותי קראתי על אדומי העור - אפאצ'ים, קומאנצ'ים, נבאחו וסיו - שדהרו עם הרוח על גב סוסים, חופשיים ומאושרים בערבות האינסופיות שבין המיסיסיפי להרי הרוקי. והנה אני כאן, נציג של האנשים הלבנים שגזלו מהם את החופש והכבוד העצמי, צופה בהם כמו בדובים מרקדים.

אבל הפרשנות הטעונה הזאת לא הסתדרה עם דבר אחד: התנועות הגאות, מלאות העוצמה, שבהם חולל הרקדן עטור הנוצות. לפני 200 שנה היו קוראים לו "ענן גדול" או "נשר צוחק". עכשיו קוראים לו דיוויד - ובכל זאת, הריקוד נשאר אותו ריקוד, בדיוק כפי שרקדו אותו אבותיו באותו מקום עצמו, הרבה לפני שאנשים מיבשת אחרת באו והחליטו לקרוא לו "קולורדו".

אובססיה למהירות האינדיאני מניו זילנד חלק לא קטן מהחיים החדשים של המותג אינדיאן יכולים להיזקף לזכותו של הסרט "החלום המהיר בעולם" רועי קורן לכתבה המלאה 

זה בדיוק הסיפור של אינדיאני אחר - זה שנולד על שני גלגלים ב־1901. האינדיאני ההוא, שהיה האופנוע האמריקאי הראשון, כמעט מת כמה וכמה פעמים. הוא פשט את הרגל, בשנים מסוימות הייצור שלו ירד לדגמים ספורים בשנה, וממותג ענק הוא הפך לאגדה, צ'יזבט שמספרים לילדים לבנים בבויז סקאוטס, מסביב למדורה: הסיפור על רוכב הרפאים מספרינגפילד.

אבל רגע לפני הסוף, רוכב הרפאים הזה חזר לחיים. ובדיוק כמו במערבונים, הוא יוצא כעת מתוך חור באדמה ומאיים לדפוק את מי שדחף אותו לשם.

אינדיאן. רוכב הרפאים חזר לחיים

תנועת המלקחיים של אדומי העור

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף. ב־19 באפריל 2011 נפל דבר בשוק האופנועים העולמי: פולאריס האמריקאית, מיצרניות רכבי הפנאי הגדולות בעולם, הודיעה על רכישת אינדיאן (Indian), מותג האופנועים הראשון באמריקה, שסוחב על גבו מורשת דו־גלגלית בת יותר ממאה שנה. הלוחם האינדיאני הזקן קם, ניער את האבק מהנוצות, והתניע בקול גרגור עמום.

מיליוני אופנוענים בכל העולם הסירו את קסדותיהם לאות כבוד והריעו למציליו של המותג המיתולוגי, אבל מי שבקיא בשוק אופנועי הקאסטום האמריקאי (הגדול מסוגו בעולם) הרים גבה בפליאה. בשביל מה לעזאזל פולאריס צריכים את זה, שאלו רבים.

שאלה מצוינת. פולאריס, שנוסדה במינסוטה בשנות השישים, רשמה ב־2010 מכירות ב־2 מיליארד דולר. בארסנל של החברה מגוון רחב של טרקטורונים, רכבי עבודה ייעודיים, אופנועי שלג ורכבים חשמליים קלים. ב־1998 החליטו בפולאריס להיכנס לשוק האופנועים, והשיקו ליין אופנועי וי־טווין אולטרה־מעוצבים בשם ויקטורי, שהצליחו מאוד בשוק האמריקאי. אופנועי ויקטורי רחוקים מלסכן את שלטונה המוחלט של הארלי־דיוידסון בסגמנט אופנועי הקאסטום, אבל הם בהחלט נוגסים ביסים קטנים ומכאיבים בפלח השוק שלה. אז אם לפולאריס יש את ויקטורי, בשביל מה היא צריכה את אינדיאן?

הולדת המיתוס היסטוריה על שני גלגלים בהיסטוריה המוטורית אין עוד מותג ששמר על אופיו הצורני והמכני לאורך זמן כמו האינדיאן רועי קורן לכתבה המלאה 

"מדובר בשני שווקים שונים לחלוטין", טוען רוס קליפורד, מנהל חטיבת אינדיאן בפולאריס. "ויקטורי פונים לקהל שאוהב את הביצועים, העיצוב המודרני והחדשנות הטכנולוגית. אינדיאן מיועדים לגרעין הקשה של רוכבים שמקדשים את המסורת וההיסטוריה של המותג. הם מציגים קו מוצר שונה לחלוטין, ומספקים הרחבה חשובה להיצע של פולאריס".

התשובה של קליפורד משכנעת, עד ששמים לב שחסרות בה שתי מילים: הארלי־דיוידסון. מה שהוא לא אומר ברור לכל חובב אופנועים: פולאריס לוטשת עיניים רעבות לפלח השוק שבו שולטת הארלי. האימוץ של אינדיאן הוא מהלך מבריק, לא פחות, שבמרכזו תנועת מלקחיים לאיגוף הארלי: מלמטה, באמצעות ויקטורי הזולים משמעותית מהארלי ומשווקים כמילה האחרונה בטכנולוגיית הרכיבה; ומלמעלה באמצעות האינדיאן. בפולאריס לא מדברים עדיין על מספרים ומחירים, אבל בענף מניחים שהאינדיאן יהיה יקר מההארלי, וימותג כאופנוע למביני עניין אמיתיים - רוכבים שרוצים לשבת על אופנוע שממצב אותם כמביני עניין, כבעלי טעם קלאסי וכמי שמהווים חוליה בשושלת מוטורית שנוסדה שנתיים לפני הארלי. במילים פשוטות: זה אופנוע למי שהארלי לא מספיק לו. "האופי של מותג כמו אינדיאן הוא נכס שפולאריס אינה מתכוונת לוותר עליו", מבהיר קליפורד.

נכון לרגע כתיבת הכתבה, אין באתר הרשמי של פולאריס אפילו מילה על רכישת המותג הוותיק או על האינדיאנים שאמורים לצאת משערי המפעל מתישהו בסביבות אוקטובר־נובמבר 2011. באתר של אינדיאן, לעומת זאת, כבר נחשפו תמונות ראשונות של דגם צ'יף 2012, הראשון בחסות פולאריס. כצפוי, המדיניות היא "לא מתקנים את מה שלא נשבר": צ'יף 2012, שיוצר במפעלי פולאריס בספיריט לייק, איווה, כמעט אינו שונה מאחיו הוותיקים. השינויים שפולאריס מתעתדים להכניס לליין יגיעו, אם בכלל, בדגמי 2013.

יותר קאובוי מאינדיאני

אפשר לשפוך אלפי מילים על עיצוב האינדיאן, על הקווים הניאו־משהו או הפוסט־משהו־אחר. אפשר ללהג לנצח על יתרונות וחסרונות מכניים ועל הספקי מנוע. עזבו את זה. הכלי הזה משפריץ סקסיות מכל בורג. בסוף, הרי, הכל נסגר על יפה/לא יפה, אוהב/לא אוהב. אוהב, בטח שאוהב.

גם אנשי פולאריס זיהו את הסקס אפיל הקלאסי השופע ואת הפוטנציאל המסחרי שבשמירה עליו. "אופנועי האינדיאן שפולאריס תייצר ישמרו באדיקות על הדנ"א העיצובי של קודמיהם", מבטיח קליפורד. "תמיד תוכלו לזהות אופנוע אינדיאן".

זה לא דבר של מה בכך. אופנועי הקאסטום נוטים להיות דומים אלו לאלו כמו שתי טיפות כרום, ורובם נושאים עיניים לעיצוב של הארלי. גם האינדיאן חולק עם ההארלי את מכלי הדלק בתצורת הטיפה, את תנוחת הישיבה מעל הגלגל האחורי כשהכידון בגובה הכתפיים, את צורת המזלג הקדמי. ובכל זאת, מאבחן מעצב המוצר אלכס פדואה, שהתמחה בתחום הרכב, יש ביניהם הבדל מהותי: "יש בקימורי הכנפיים שלו משהו כמעט נשי", הוא אומר בעת שאנחנו בוחנים אינדיאן צ'יף וינטג'.

אלה דברי כפירה, אתה יודע.

"זו הקצנה, אבל תראה בעצמך. בניגוד להארלי, יש במראה של האינדיאן משהו רך, כמעט מפויס".

אנו יושבים מול המסך בסטודיו של פדואה, שמשמש כיום ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא חושף ומסתיר חליפות חלקים בתמונות האופנועים, ונותן עוד מבט בוחן באינדיאן צ'יף וינטג'. "תסתכל, הוא הרבה יותר קאובוי מאינדיאני. תראה את המושב: הוא נראה ממש כמו אוכף קלאסי מעור, כולל כל הקישוטים והפרנזים".

יש בזה משהו. בניגוד לקאובויז, האינדיאנים הרי רכבו ללא אוכף.

"מעבר לזה, יש כאן הרבה יותר מקריצה לשנות החמישים. גם הכנף האחורית העצומה, שמסתירה חצי מהגלגל, מזכירה מאוד חלק מהמכוניות האמריקאיות של הפיפטיז, שבהן הגלגל האחורי היה מחופה כהחלטה עיצובית. בחלק מהדגמים הצבעים הפסטליים, ובמיוחד מאפייני עיצוב הסטרים־ליין האופייניים כל כך, זורקים אותך לדיינר ישן. קטעים מסוימים מזכירים אפילו ג'וק־בוקס מהפיפטיז. אין ספק שהקטע הנוסטלגי משחק כאן תפקיד ראשי".

כרזת פרסומת ישנה לאינדיאן. הדגמים הראשונים נראו כמו אופניים על סטרואידים

הפרא התמים מול הווייט טראש

"בעולם של תדמיות", טוען פדואה, "אנחנו קונים כלי רכב, ובמיוחד אופנועים, לפי העולם האסוציאטיבי והסיפור שאליו הם מחברים אותנו". ושני האופנועים הללו מציירים לנו שני עולמות אסוציאטיביים שונים בתכלית.

תרגיל קטן: עצמו עיניים וחשבו הארלי־דיוידסון. כמעט בטוח שתראו בדמיונכם עדת רוכבים במעילי עור שחורים, עטורי זקנים ובנדנות, שועטים בכביש המהיר ומטילים את חיתתם. תדמית פורעי החוק דבקה ברוכבי ההארלי בשנות החמישים עם הופעת "מלאכי הגיהינום" - חבורת רוכבים שמוצאה בקליפורניה והיוותה, נאמר בעדינות, אתגר לכוחות המשטרה. מלאכי הגיהינום ביססו כל כך את התדמית של רוכבי ההארלי כילדים הרעים של היבשת, עד שזו נותרה בלתי ניתנת לקילוף גם כיום, אף שמהמורשת המפוקפקת הזאת לא נותר זכר. התדמית הזאת שירתה היטב את אנשי המכירות של הארלי: גם מי שאינו קשוח רוצה שיחשבו עליו כמישהו שלא כדאי להסתבך איתו.

עכשיו נערו את האימג' הזה וחשבו על המילה "אינדיאן". הרבה יותר רגוע, לא? מרחבים, שקיעות מרהיבות וסוסים דוהרים. זה אולי חלק גדול מההבדל הבסיסי בין שני האופנועים: האינדיאן לא מעוניין להסתבך עם אף אחד. הוא הרוכב הטוב שמגיע לעיירה, שותה בירה או שתיים, מצית את מקטרת השלום, מעשן קצת וממשיך בדרכו, כשהוא משאיר את ההארלי בפאב לקטטה של הלילה.

הוויגוואם בפאתי רמת השרון

בניסיון לפענח את סוד קסמו של האינדיאני הזקן אני מגיע לרמת השרון, אל זאב טנדט, ממקימי ארגון אספני כלי הרכב הארצישראליים (ivc0707.org). טנדט (67) הוא דמות מוכרת בחוגי משפצי ומשחזרי האופנועים הקלאסיים, ואדם שראה אופנוע או שניים בחייו. שער החצר נפתח, ובצל העצים עומדת החיה הנדירה שבשבילה הגענו עד הלום: עטוף בברזנט ונשען על רגלית הצד ניצב לו אינדיאן צ'יף מ־1948. טנדט מסיר את הכיסוי כמו אמן המסיר את הלוט מעל יצירה חדשה, וחושף אופנוע שנראה כאילו יצא הרגע משערי המפעל.

אין מה להגיד חוץ מ"וואו". הוא כל כך יפה. מהקימורים הכל כך מוכרים של חיפויי הגלגלים העצומים, דרך הגזרה הנמוכה, המאסיבית ומלאת הנוכחות, ועד לנורה המותקנת על כנף הגלגל הקדמי ומעוצבת כפרופיל של אינדיאני עטור נוצות. עמית הצלם מחייך באופן בלתי נשלט, וגם כותב שורות אלה מרגיש כמו ילד מאושר.

הצ'יף. שיפוצו ארך 22 שנים צילום: עמית שעל

"כל הסיפור של שחזור אופנועים ושיפוצם התחיל אצלי עם אינדיאן", משחזר טנדט. "הייתי ילד בן 13 כשראיתי את האינדיאן הראשון בחיי, במוסך בעיר התחתית בחיפה. הוא עמד שם, נשען על הרגלית האחורית, ופשוט התאהבתי. מובן שאת 200 הלירות לרכישת האופנוע לא קיבלתי מאבי, אבל החיידק כבר נולד ולא היתה דרך חזרה. במשך שנים חיפשתי אופנועי אינדיאן באובססיביות. הפסדתי כמה וכמה הארלים בגלל האובססיה הזאת. גם זה חלק מהמחלה".

תסביר לי רגע את המחלה הזאת.

"אינדיאן הוא מיתוס. בשביל מה אתה חושב פולאריס קנו את אינדיאן, אם לא בשביל להיות הבעלים של אגדה?".

האגדה הזאת, מודה טנדט, ניזונה גם מהעובדה שהאינדיאן הוא חיה נדירה שהיתה על סף הכחדה. אפילו בארצות הברית אינדיאנים על שני גלגלים נדירים לפחות כמו אינדיאנים על שתי רגליים. "לפני כמה חודשים ביקר אצלי אורח מארה"ב. כשהוא שמע שיש לי שלושה אינדיאנים הוא היה בהלם", מספר טנדט. "הוא אמר שבארה"ב, מי שיש לו אינדיאן אחד הוא אדם מאושר".

לא סחבק. צ'יף

צריך להודות: אין שום דבר הגיוני בלקנות אינדיאן. אופנוע כזה קונים כי רוצים, לא כי צריכים; מי שיקנה אותו יעשה זאת מהבטן, מהלב, ולא מהראש. קודם כל, הוא יהיה ממש לא זול. שנית, הוא לא נוח: תנוחת הרכיבה, כמו בכל אופנוע קאסטום המכבד את עצמו, גובה מהרוכב מחיר יקר, שאותו משלם הגב הדואב אחרי שעות מעטות של רכיבה.

מצד אחד, כאמריקנופיל מוצהר וכחובב דו־גלגליים, אני מרשה לעצמי לרקום חלום על טיול אופנועים שייקח אותי על גבו של אינדיאני מנופח כנפיים אל מערב ארה"ב. מצד שני, גיל 50 המתקרב במהירות מבהילה מבהיר לי שהדרך היחידה לממש את החלום היא להמיר את האינדיאני באופנוע טורינג הייטקי המצויד בכורסאות מפנקות ותומכות גב סטייל הונדה גולדווינג. אוי לבושה.

אינדיאני נוסף של טנדט: הסקאוט שהגיע לארץ במלחמת העולם השנייה צילום: עמית שעל

בדרך החוצה מהחצר ברמת השרון אל קטנוע ה־200 סמ"ק שלי, אני עוצר ומעיף מבט נוסף בצ'יף האדום. בעיניי, לפחות, הסוד של האינדיאן הוא הסקס אפיל: שני מטרים משם, במוסך של טנדט, עומד הארלי מפואר ועתיר כרום, שבכל יום אחר

לא הייתי מסיר ממנו את מבטי - אבל כעת אפילו הוא לא מהווה תחרות למגנט עם סמל הנוצות. אולי הנוסחה הסודית לכוח המשיכה של האינדיאן נועדה להישאר סודית, כמו הנוסחה שלפיה מרילין מונרו היא אחת ויחידה, למרות מיליוני הבלונדיניות שהיו לפניה ואחריה.

ואולי פשוט לא צריך לחפש תשובה לכל שאלה. לפעמים מספיק להביט בעיניים כלות ולהזיל ריר.

בעתיד הקרוב האנשים בהארלי־דיוידסון יכולים לישון בשקט. אבל זה זמני: פולאריס העניקה לאופנוע האמריקאי הראשון את זריקת הנעורים המחודשים, שעלולה לאזן, במידת מה, את העובדה שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים.