קדחת הג'ונגל
הרהיטים שמעצבים האחים קמפאנה רוחשים ביולוגיה לחה ואמזונית, והופכים את הכאוס ושמחת החיים הברזילאיים למותג עיצוב בינלאומי ענק. "אנחנו מוצאים השראה אפילו בזבל", מסביר אומברטו קמפאנה, חצי מהצמד, בראיון מיוחד ל"כלכליסט". באותה נשימה הוא מודה: "אנחנו לוקחים חומרים צנועים ומוכרים אותם בעשרות אלפי דולרים. גם בי זה מעורר אי־נוחות"
כמעט מדי יום מתעורר אומברטו קמפאנה לצלילי העיר שהוא כל כך אוהב ושונא, העיר המכוערת־יפה שלו, סאו פאולו. 20 מיליון תושבים, 6 מיליון מכוניות ואחד מציי ההליקופטרים הגדולים בעולם הומים ומזמזמים סביבו בכל אשר יפנה. אבל היום הוא משכים לצליל שונה, לניגון זר. הוא שומע מחוץ לחלון את קולותיהם של מפגינים ביוונית, שפה שאינו דובר.
הוא חש ברטט שעולה ממצעדי ההמונים ברחוב האתונאי הסמוך, באוויר ובקירות סביבו. האדמה רועדת, אבל אומברטו לא מסיט את מבטו מהקיר מולו, שעליו הוא עובד בשנתיים האחרונות. "גם הקיר רועד", הוא מספר לי. "בשבילי, העבודה על עיצוב אלמנט קיר מרשים היא עיבוד בלתי פוסק של ההמולה האופפת אותי. גם קיר העץ שלי הוא שבר כלי, פרגמנטים וסדקים. אבל הקיר כמוני, שנינו אופטימיים".
הלובי במלון NEW פיסות העץ שיוצרות את הקומפוזיציה המרשימה הזאת, שהיא חלק ממבואת מלון הבוטיק שעליו עובד אומברטו עם אחיו פרננדו (ראו מסגרת), הן התגלגלות של רהיטי העץ האנכרוניסטיים שהיו במלון ששכן שם קודם. עם צוות סטודנטים, ובמסגרת סדנת הוראה של האחים קמפאנה, הקיר לובש קליפת עץ חדשה המגיעה מהישן. כמו החברה היוונית, חומר הגלם הישן מתגלגל לקומפוזיציה שיוצרת משטח חדש. מצע הפטרי החדש של יוון כולה גדל עבור האחים קמפאנה על קיר אחד במרכז אתונה, ואיתו גם גדל דור המעצבים הבא, שמגיע למקום לעבוד וליהנות מכישרונם של האחים קמפאנה - שניים מהמעצבים הצבעוניים ביותר בעולם.
"האתונאים הם אנשים מאוד שמחים ואופטימיים", מסביר אומברטו בראיון טלפוני. "מכיוון שכבר שנתיים אנחנו מבלים תקופות משמעותיות באתונה, הצלחנו לקשור גם לא מעט קשרים חברתיים ולחוש על בשרנו את כל מה שעובר על יוון בימים אלה. הרצון היה לייצר עיצוב חדש למלון שישקף גם את זה. זאת הסיבה העיקרית לכך שהקמנו כאן סדנת לימוד עבור 20 סטודנטים לארכיטקטורה ועיצוב, שעובדים איתנו כדי להכניס לתמהיל הזה גם את המזיגה המקומית והמודרנית שלהם, נוסף על הפרשנות שלנו. אנחנו משמשים יותר כארט דירקטורים בפרויקט הזה, וזה מלמד אותנו רבות על עיצוב יווני בן זמננו".
מנורה של האחים קמפנה ההתלהבות הזאת, שמתגלגלת במבטא פורטוגזי משכר מפיו של קמפאנה הבכור, היא עדות חיה ונושמת לסיפור ההגשמה העצמית שלו. כמי שלמד עריכת דין ועבד כעשור למחייתו כמשפטן, הוא הצליח להגשים את עצמו בדרך בלתי צפויה לחלוטין. "בשנות השבעים עזבתי את עריכת הדין. המקצוע לא סיפק לי את הריגוש והסיפוק שחיפשתי. תכננתי להפוך לפסל; תמיד היתה לי משיכה להתעסקות עם חומר. אבל אז העיצוב נכנס לחיי בלי שבכלל תכננתי להפוך למעצב. יום אחד הגיע אחי פרננדו, שהיה ארכיטקט בהכשרתו, לסדנת הפיסול שלי, וניסה להעניק לעבודה אחת פרשנות יותר פונקציונלית. הפונקציה הזאת הפכה לעבודה אחת מתמשכת, שבמסגרתה אנחנו מעצבים מאז שנות השמונים. ניסוי ארוך, מחקר בלתי פוסק של עולמנו, שבו אנחנו משתדלים לחקור ולהתנסות בכל פן אפשרי של תחומי היצירה שלנו".
המחקר הזה של האחים קמפאנה כבר נמשך מעט יותר מחצי חיים. אומברטו (58) ופרננדו (50) החלו לשתף פעולה לראשונה ב־1983. הרהיטים שהחלו לעצב יחד שאבו השראה מהרחוב הברזילאי, מדלות החומר שלו. חומרים כמו קש, קרטון, חבלים, פיסות בד ועץ, צינורות פלסטיק וחוטי אלומיניום - שיירים של ממש - הפכו תחת ידיהם ליצירה של ריהוט הגובל באמנות. סדרת עבודות יוצאות דופן בעולם העיצוב של שנות השמונים משכה אליהם תשומת לב רבה מאירופה ומארצות הברית.
קולה של ההמיספרה הדרומית
ב־Vermelha עשו האחים שימוש ב־500 מטר של חבל אדום בוהק שאותו הפכו, בטכניקות של אריגה מסורתית ברזילאית, ליצירה כאוטית ומחוצפת שעמדה בסתירה גמורה למסורת של הסדר האירופי בעיצוב. החבלים שנארגו כדי ליצור את הריפוד של הכיסא יוצרים לכאורה קומפוזיציה נטולת סדר, אך הטכניקה שבה השתמשו האחים, אומנות מלאכת יד ההולכת ונעלמת מן העולם, דורשת סדר ושיטה מדוקדקים בתהליך היצירה.
כיסא Banquette. השראה מחומרים המושלכים ברחובות
הכיסא הזה, שהוצג לראשונה בתערוכה בגלריה בסאו פאולו ב־1993 ונמכר כיום בארץ, כמו שאר הפריטים של קמפאנה ברשת טולמנ'ס, עורר תגובות של ביקורת אצל המתבוננים בו. התגובה האופיינית סיווגה אותו יותר כעבודת אמנות מאשר כעבודת עיצוב טובה. האם אפשר לשבת בנוחות בכיסא שהוא כולו מסגרת אלומיניום שעליה נכרך חבל מצופה בד בטכניקות אריגה מסורתיות? מתברר שכן. זה אמנם לא כיסא עבודה, והוא אולי לא נוח לאורך זמן, אבל עדיין מדובר בכיסא פונקציונלי. "פונקציונליות לא בהכרח מעניינת אותנו", מסביר אומברטו. "למעשה, התפקיד שלי בצוות הוא להשתולל יצירתית, והתפקיד של אחי פרננדו הוא לרסן את ההשתוללות הזאת ולהפוך אותה ליותר פונקציונלית. אנחנו מנסים לבנות גשרים בין עיצוב לאמנות. אנחנו מעוניינים לחקור את כל היקומים הללו שנוצרים במפגשים שבין יצירה אחת לאחרת.
"העיצובים שלנו הם אלטרנטיבה לאידיאלים הרציונליים של תנועת העיצוב האירופית. הדיאלוג העיצובי בעבר היה שייך כולו לחצי הצפוני של כדור הארץ, אבל בזכות הגלובליזציה מתקיים כיום יותר דיאלוג בין שני חצאי הכדור - הדרומי והצפוני. לחצי הכדור הדרומי, שממנו אני בא, למשל, יש אמירה עכשווית מרתקת: הוא מנסה לצייר פורטרט של החיים העכשוויים באמריקה הלטינית והדרומית. והפורטרט הזה כיום, תודה לאל, הוא קול לגיטימי בשיח העיצוב הציבורי.
"תהליך דומה עבר על העיצוב הישראלי. אני רואה היום עיצוב ישראלי שמספר את סיפורו של המקום שממנו הגיע. מעצבים ישראלים מודעים למתח, שקיים יותר בחצי הכדור הדרומי, בנוגע לוודאותם של הדברים. גם אצלנו קיימת מתיחות ביטחונית; גם אצלנו הידיעה שהדברים ארעיים, שהם מסוגלים להשתנות בכל רגע, היא דבר שחקוק בתודעה. כשאני רואה עיצוב ישראלי אני מתחבר אליו בדומה למקורות שמהם אני בא".
מפלצות מהזבל, אמנות מהעוני
החיבור של צמד האחים למקורות התרבותיים שלהם המשיך להפיק עבודות שהפרו את השלווה המסורתית של העיצוב הרציונלי. עבודה אחר עבודה, האחים כאילו שמו לקלס את הרציונליות הכבדה והמחושבת של הצפון על ידי אנרכיה צבעונית, שוברת חוקים ומלאה להתפקע בהומור. ב־2000 הם הציגו לעולם את כיסא ה־Anemone ("שושנת ים"), שהורכב כולו ממסגרת אלומיניום שבה נשזרו צינורות השקיה מגומי בצבעים זרחניים. המראה דמוי המדוזה שבו ניחן הכיסא, והשזירה הלכאורה רנדומלית, יוצרים כיסא מפתיע בנוחותו; "זה כמו לשבת על מיטת מים", מגדיר אומברטו.
האחים קמפנה צילום: Daniel Pinheiro
ב־2004 הם שבו ועיצבו לאדרה האיטלקית סדרת ריהוט חדשה, שהוצגה בסלון דה־מובילה במילאנו, תחת השם Historia Naturalis ("היסטוריה טבעית"). את ההשראה לסדרה הם שאבו מחיות ים ויבשה המתקיימות באקלים הטרופי, המוכר להם כל כך. בדמיונם הם יצרו צורות שהן גם מפלצתיות וגם רכות ובשרניות. התוצאה היא ריהוט המשלב אלמנטים פראיים וריפודים מהפנטים; ריהוט שמזמין התנסות. בסדרה אפשר למצוא בין השאר את Kaiman Jacaré, הקרוי על שם קרוקודיל ברזילאי - מבנה נטול מסגרת של צורות סנפיריות, תניניות ומרופדות השזורות זו בזו. Aster Papposus הוא כיסא כוכב ים ענק הנתמך ונעטף במחושים ארוכים ומרופד בבדים עם מרקם קשקשי. האם זו אמנות? האם זה עיצוב? מבחינת צמד האחים, זאת בדיוק הכוונה: לטשטש את הגבולות.
תהליך היצירה של האחים מספק הצצה לעולמם הכאוטי, כמעט כמו היצירות שלהם עצמם. לא אחת יוצא אומברטו לשוטט בקרב קהילת דרי הרחוב חסרי הבית של סאו פאולו, שבה הוא מוצא נסים קטנים של עיצוב. "החיים של מחוסרי הבית מאוד קשים ועלובים, אבל במקום הזה יש המון יצירתיות, פשוט מתוך הצורך לבנות חיים כמעט מכלום. זו סיטואציה עצובה, אבל גם מלאת חיים ומעוררת השראה עבורי.
"אנחנו מקבלים את ההשראה שלנו מדברים בנאליים, לפעמים מדברים סתמיים, מכוערים אפילו. לא אחת אני שואב השראה מזבל, או מהצורה שבה חומרים מושלכים ברחובות. אני גם אוהב את המפגש הפשוט של החומרים, זה שמתקיים לרוב באזורים הכפריים, שם הגמישות היא המענה האולטימטיבי לצורך.
"עבורי, עיצוב טוב הוא משהו שמעיד על המקור שלו. הוא מספר על הרקע שלך, על ההיסטוריה, על הסביבה שממנה אתה מגיע. עיצוב יכול להיות כלי חברתי או להחיות מסורת טכנית נכחדת: למשל, בברזיל אנחנו עובדים עם כמה בעלי מלאכה שטכניקת הייצור הידנית שלהם הולכת ועוברת מן העולם - דברים כמו שזירה ותפירה, מלאכת כפיים שבה המכונה לא יכולה להחליף את האדם. אנחנו עובדים איתם כדי להעצים את היכולות שלהם ולמנוע את היעלמותן של טכניקות המלאכה הנפלאות האלה".
כשכיסא עולה כמו משכורת שנתית
העניין הוא כזה: אם העיצוב של האחים קמפאנה עושה שימוש בחומרים וטכניקות שמגיעים מהרחוב הברזילאי, בהשראה מערימות הזבל של סאו פאולו, וכל כולו הוא שיר הלל לדלות החיים - מדוע הוא עולה כל כך הרבה? את היצירות שלהם, שכמובן אף אחת מהן לא נעשית בייצור המוני, האחים מוכרים בסכומים גבוהים להחריד. כיסא Vermelha, נכון להיום יצירתם הנמכרת ביותר, נמכר בעשרת אלפים דולר לפריט. שטיח בשם Circus (קרקס), שהאחים עיצבו בשנה החולפת, נמכר ב־35 אלף דולר לפריט. בארץ נמכר כיסא פאבלה שלהם בטולמנ'ס ב־17 אלף שקל, וכיסא מסדרת סושי נמכר בכמעט 25 אלף שקל.
המבקרים שלכם טוענים שאתם משתמשים בהשראה שבאה מהדלות והעוני ומוכרים אותה בסכומי עתק שנגישים רק לאליטות כלכליות. איך אתם מגשרים בין שתי נקודות הקצה האלה?
"תראה, העבודה שלנו לוקחת המון זמן ומאמץ. אנחנו עובדים מול אנשי מקצוע בעבודה ידנית שדורשת המון התאמה ועידון. אנחנו לא מייצרים אלף כיסאות בשעה; העבודה שלנו לוקחת המון משאבים - של מחקר, של התנסות, של ייצור. לכל העשייה הזאת יש עלות, שהיא רכיב משמעותי מאוד במוצרים שלנו", מסביר אומברטו.
"לי חשוב להיות מעין מתעד התקופה שלנו; אני לא חושב על הרווח או על העלויות של העיצובים כשאני מתכנן אותם. אני רק רוצה ליצור. גם אני מסתובב לא אחת עם תחושה לא נוחה שהנה, אנחנו לוקחים חומרים צנועים ומוכרים אותם בעשרות אלפי דולרים. אבל עם זאת, אני גם מבין שזה חלק מתהליך העבודה שלנו ומה שמקיים אותו. אל תשכח גם שהמחירים שבהם המוצרים שלנו נמכרים מאפשרים לנו להישאר נאמנים לחלוטין לעקרונות כמו עיצוב חברתי וסביבתי".
זאת, כמובן, התחמקות. מובן שמי שחי בפאבלות שסיפקו השראה לכיסא הפאבלה לא יכול לקנות אותו - אבל גם מעמד הביניים הברזילאי יכול רק לחלום על כיסאות ב־6,000 דולר, בעת שהשכר הממוצע במדינה הוא 600 דולר לחודש.
אתה יודע מה, בוא ניקח את השגרירות הבינלאומית של מעמד הביניים המערבי, איקאה: אם הם היו פונים אליכם ומציעים שתעצבו להם משהו, הייתם מסכימים?
"בטח. זה יכול להיות נפלא לעבוד עם איקאה. הייתי שמח לתרגם את העבודה שלי לייצור המוני ונגיש. אבל האופן שבו אנחנו עובדים, והגישה שלנו לחומרים, מקשים עלינו לבצע מעבר שכזה. הייתי שמח, למשל, לעצב להם כיסא מנייר, אבל המכונאות שתידרש לשם ייצור הכיסא שאני מדמיין היא לא משהו שאני בטוח שאיקאה יכולה לעבוד איתו.
"כל עוד ענקית ייצור לא תפנה אליי, אני אמשיך לעבוד בתהליך הידני בסדנה שלי, או דרך חברות שמסוגלות להעמיד לי את מפרטי הייצור בטכניקות שבהם אני עובד, חברות כמו אדרה ואלסי".
את היופי של סאו פאולו צריך לחפש
אומברטו לא מפסיק להזכיר את ברזיל במהלך השיחה. החשיבות של כור מחצבתו לא פחתה במאומה בעקבות הפיכתם של האחים למותג גלובלי. למעשה, היא רק התחזקה. "בכל פעם שאתה מדבר על עיצוב מקומי אתה מחבר אותו לעיצוב הגלובלי, לחלקים האחרים של העולם. אנחנו חיים בברזיל בגלל הצורך להעמיק את השורשים שלנו במקומיות, כדי ליצור הצהרה עיצובית לעולם הגלובלי.
"חשוב לי מאוד להיות ברזילאי, לחיות את הסיטואציה המקומית כמקומי. אנחנו אמנם טסים המון ועובדים בכל העולם, אבל הבית שלנו, המקום שבו אנחנו מתחברים בחזרה לשורשי היצירה שלנו, הוא סאו פאולו - היכן שהחברים שלנו הם אותם חברים ישנים, היכן שהסביבה שלנו היא מה שמפרה אותנו ומייצר לנו השראה. סאו פאולו רחוקה מלהיות אחת הערים היפות בעולם; אתה צריך לפעמים לחפש את היופי שלה. עבורנו, הדרך הכי טובה לגלות אותו היא לכתת את רגלינו ברחובות העיר.
"כהכללה, הייתי אומר שהחיים הם ההשראה הכי גדולה שלנו. כמעצב אתה צריך שיהיו לך עיניים במקומות שבהם אחרים לא מתבוננים, והחיים בברזיל מספקים לנו את ההזדמנות להתבונן במקומות הללו. תסתכל על העבודות שלנו לאורך זמן ותראה את מקורות היצירה. אחי ואני נולדנו וגדלנו בתחילה בסביבה כפרית ורק לאחר מכן עברנו לסביבה אורבנית. העבודות שלנו הן המפגש הזה, של השוק מהפער שבין התרבות הכפרית לעירונית. אנחנו לא יכולים לקיים את זה בשום מקום אחר".
ויש משהו נוסף, צורך פרטי של האחים שגורם להם לשוב הביתה כל הזמן: הצורך לנקות את הראש. "אני אוהב לנטוע עצים", מתוודה הגנן שבאומברטו. "אמי עדיין חיה באזור כפרי יפהפה מחוץ לסאו פאולו, המוקף כולו בכ־40 מפלים, נהרות ונחלים. אני אוהב לבוא לשם ולעסוק בגינון וחקלאות. יש לנו שם חווה קטנה ואני מגיע אליה מדי פעם לשתול ולטפח. זו הצורה שבה אני מתחבר לאדמה, לשורשים שלי. ברוב השנה אני טס ברחבי העולם, ולכן כשאני בברזיל אני אוהב להכניס את ידיי אל תוך האדמה ושוב להרגיש מקורקע".
נרדף על ידי היצר
אומברטו כבר סופר את הימים שנותרו לו באירופה. הוא מתגעגע לסאו פאולו ורוצה לחזור לפרויקט ראשון מסוגו עבורו, שממתין לו בברזיל. "אנחנו מסיימים בימים אלה את הקפטריה במוזיאון דאורסיי בפריז, ומשם אנחנו ממשיכים בחזרה לברזיל, לעבוד לראשונה בחיינו על פרויקט אדריכלי מתחילתו ועד סופו. זה לא פשוט לנו. אתה יודע, בית זה לא כיסא שאם אתה לא אוהב אותו אתה יכול פשוט להיפטר ממנו. מדובר בפרויקט דיור שעומד להוציא מאיתנו המון עבודת התבוננות ומחשבה. זאת ללא ספק העבודה הכי מאתגרת שעמדה לפנינו זה שנים, וזאת הפעם הראשונה שאחי פרננדו יחזור לשולחן השרטוטים כארכיטקט".
איך זה לעבוד עם שותף שהוא גם אח?
אומברטו פורץ בצחוק מתגלגל שהוא מתקשה להפסיק. "כן, זה לא קל לעבוד עם אח. מה אני אגיד לך, זה ממש לא פשוט. אבל אנחנו רוחשים כבוד הדדי עמוק זה לזה. יש לנו מערכת יחסים אינטימית מאוד. אנחנו לא רק אחים, אנחנו גם שותפים לעסק וליצירה, ולכן למדנו לעבוד ולחיות בצורה הרמונית. לא פשוט לעבוד איתי, אני לא מפסיק ליצור כל היום. העיניים והראש שלי כל הזמן מחוברים ליצירה, אני לפעמים נרדף על ידי התחושה שאין לי יכולת להפסיק. לפעמים אני מתחנן למעט שקט מהמוח שלי, אני אומר לו 'בבקשה, תעצור', אבל הדרך היחידה לקבל מעט חופש ממנו היא ללכת, ללכת מהר. אולי עבור אחרים רחובות אתונה הם כיום מקום של רעש, מחאה ואנדרלמוסיה, אבל עבורי רחובות אתונה הם כרגע מקום של שקט, מפלט מהאני היוצר שאין לו קץ, וגם הזדמנות להתאוורר קצת מפרננדו. אלא שאחרי חצי שעה בדיוק אני כבר מתגעגע אליו".
