"יש משהו טוב בלא להבין אמנות"

שמונה בבוקר, שיכון רמת־גני מנומנם. בתים פרטיים נמוכים. באמצע השכונה, צהובה כמו לימון בקערת אגוזים, עומדת סיטרואן DS3, מכונית רטרו־מודרנית: כזו שעושה כבוד לדגמי סיטרואן של פעם, אבל גם מצליחה להיראות עדכנית לחלוטין. "נורא צהוב", אומר יאיר גרבוז כשהוא מתכופף בעד החלון, ואז משתחל למושב הנוסע.

גם גרבוז הוא איש רטרו־מודרני: צייר, סופר, פובליציסט, איש של העולם הישן שחי בעולם מודרני לחלוטין. "אני אוהב רכב אירופי, אני אוהב רכב מיוחד", הוא ממשש את לוח המחוונים המבהיק. "פעם היו לי הרבה מכוניות אירופיות - רנו, סימקה, אופל - שהיה להן הרבה קסם. אחר כך נפלתי בקסמן של היפניות, ויתרתי על היצירתיות ועברתי לפרקטיקה. נמאס לי להיות חבר טוב של המוסכניק אחרי כמה שנים של בעלות. אז בשנות התשעים עברתי כמו כולם למיצובישי, אחר כך למאזדה, והיום אנחנו נוהגים בסובארו פורסטר, יופי של רכב שיודע גם איך לרדת לשטח".

וככה אנחנו נוסעים יחד לנהלל.

יאיר גרבוז והסיטרואן. "היו לי מכוניות אירופיות שהיה להן הרבה קסם. אחר כך נפלתי בקסמן של היפניות, ויתרתי על היצירתיות ועברתי לפרקטיקה" צילום: עמית שעל

קניון חולף בחלון, ואחריו עוד קניון. "הפכנו לעם הקניון", אומר גרבוז. "בקניונים יש נוחות: ממוזג, נעים. הקניון הוא יופי של פתרון למי שצריך לעשות קניות מהירות. אבל לקחת את הילדים לראות חנויות זה לא בילוי. לפעמים, מה לעשות, אפשר לומר שהפכנו מעם הספר לעם הזבל: מבלים זמן מול תוכניות בטלוויזיה ומתווכחים מי צריך לזכות ב'אח הגדול'. גם לשלטון מאוד נוח שאנחנו צרכני זבל".

אתה לא צופה בדברים האלה?

"אל תבין אותי לא נכון. בתוך עמי אני חי. גם אני אוהב זבל. אחרי הכל, בלי זבל איך נדע מה איכותי? אבל אני צרכן של זבל במידה נכונה, לא בכפייה: תן לי לצפות לפעמים בדברים שלא דורשים מחשבה, כמו ספורט, ואני מרוצה".

עולים על חוצה ישראל. התנועה בכביש האגרה צפופה; כולם ממהרים צפונה.

"אני אוהב לטייל", אומר גרבוז. "בשנים האחרונות כל תרבות הטיולים הישראלית השתנתה. פעם טיול היה טירונות: יצאו בשביל ללכת קילומטרים עם משמעת מים וזמנים מסודרים. בשנים האחרונות צצו בארץ יקבים, גלריות, מסעדות טובות. טיול כבר אינו מבצע צבאי.

"לפני שבועיים עשינו טיול רגלי בצפון, באזור נחל ציפורי. לאחרונה אפילו חשבתי לעבור לגור שם. בקיץ האחרון שינינו כיוון ועברנו לגור בצפון למשך חודש. איזה הבדל: האנשים נחמדים, כולם אדיבים, המחירים נמוכים יותר, תענוג. אם הייתי צעיר יותר, אין ספק שהיינו עוברים לגליל".

מה עוצר אותך?

"הבעיה היא המרחקים של הגליל. לוקח שעה להגיע לכל מקום. בשבוע שעבר התרוקן המצבר ברכב שלי. מה עושים במצב כזה, אם אתה תקוע במרחק שעה ממוסך?

"חוץ מזה", הוא מודה, "עדיין קשה למצוא מחוץ לתל אביב מסעדה שמכינה קפה ראוי, או כריך שהטעם שלו שונה משמעותית מטעם הניילון שעוטף אותו".

"יש לי בבית עשרה פסלים של יעקב דורצ'ין (עם גרבוז בצילום). אנשים אחרים רואים אצלו בסדנה ברזל זרוק, גרוטאות; אני רואה פוטנציאל" צילום: עמית שעל

כביש 6 מסתיים, ואנחנו יורדים לכיוון יקנעם. משם הדרך שלנו לטבעון כבר קצרה: פונים ימינה בצומת ונוסעים ישר עד נהלל.

לגרבוז יש זמן פנוי. עד 2008 הוא כיהן כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל. ב־2008 עסק מעט בפוליטיקה, עד שנמאס לו. "30 שנים לימדתי, זה המון זמן. בישראל מורים לא יכולים באמת להתפרנס, וחבל. אני כמובן גם מצייר, אך לצייר זו משרה מלאה. אנשים חושבים שצייר קונה נייר ומתחיל לעבוד, אבל יש לזה היבט מאוד פרקטי: סטודיו לציור הוא בית נוסף, עם הוצאות, עם חשבונות חשמל ומים, עם דרישות שצריך לספק.

"ויש גם למכור את הציורים. אני בדרך כלל לא פוגש את האנשים שהאמנות שלי נמצאת אצלם בסלון, כי אני לא זה שמוכר את האמנות שלי, אבל לפעמים יש איזה זוג או שניים שבאים כדי לומר לי תודה ולדווח לי שהציור שלי יושב בסלון שלהם בנוחות. כשהם באים, אני כמובן פותח למענם בקבוק יין. אחרי הכל, חלק מהעבודה שלי מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם".

בוקר בנהלל. סוסים, פרות ומחסן שנראה נטוש. זה הסטודיו של הפסל יעקב דורצ'ין, זוכה פרס ישראל, תושב כפר חורש. דורצ'ין מציג שם יצירות מתכת: מתכת מעוותת, מחוצה, קרועה, מודבקת ומרותכת. סרנים של משאיות, פסי רכבת ישנים, הכל הופך לאמנות ונתלה על הקיר. ברקע גזע עץ כרות, ועליו נח תבריג מתכת ענק. אולי מישהו יחבר לו פעם מנורה בגודל של כדור פורח, אולי לא.

יש מין מתח פנימי בין מה שאני רואה כאן בסטודיו ובין מה שאתה רואה. אני ראיתי רק גרוטאות מתכת. אתה ראית אמנות.

גרבוז עם ג'וני שטרן ביקב שבקיבוץ תובל. "אני יכול להבדיל בין שלושה סוגי יין אדום בעיניים עצומות" צילום: עמית שעל

"קודם כל לאנשים שונים יש רגישויות שונות. זה עניין ויזואלי: אחד רואה מתכת והשני רואה אמנות. יש גם היבט של מקצועיות: יש דבר כזה לאהוב אמנות שכבר התבררה - היא חודרת לך להבנה. יש אנשים שרואים פיקאסו ולא חושבים שזו אמנות; אחרים מבינים את זה. אמנות מפעפעת באדם לאורך זמן.

"אם מישהו לא הבין אמנות, זו לא בושה. אני חושב שיש משהו טוב בלא להבין אמנות - זה גורם לאדם ללכת הביתה לחשוב, לחוות על האמנות דעה, להחליט אם הוא אוהב אותה. אם היית מקבל במתנה פסל של דורצ'ין לא היית תולה ברזל חלוד בבית. אבל אם זה היה אצלך שנה בבית, היית לומד להעריך את היופי, יום אחד היית מבין במה מדובר".

לך יש עבודות שלו?

"יש לי בבית עשרה פסלים שלו. שוכבים. עומדים. אנשים אחרים רואים אצלו בסדנה ברזל זרוק, גרוטאות; אני רואה פוטנציאל, יצירה לפני התממשות".

חוצים את הכיכרות העגולות של זרזיר, בואכה צומת המוביל. קיצור דרך ישן, כביש מפותל, שלטי חוצות בערבית המפרסמים רכבים חדשים מתערבבים בשלטי חוצות ברוסית שמפרסמים משקאות. גם ברדיו יש הרבה פרסומות.

"עם ישראל לא ידרוש תקשורת איכותית", גרבוז פוסק. "תקשורת היא מוצר שאם מישהו עושה, מישהו יקנה. אם מישהו יתארגן ויציע אלטרנטיבה איכותית לתקשורת שקיימת היום, מישהו יצרך אותה. אבל הכל תלוי במובילים. זה יכול להיות סופר, עיתונאי, ראש ממשלה, אבל היום עוד רחוק".

טרקטור יחיד מחכה לחצות את הכביש. אנחנו עוצרים במחווה של כבוד לטרקטוריסט. "כשחייתי בצעירותי בכפר החורש עבדתי בשדות שתחת מגדל העמק. התפקיד שלי היה לחרוש: יש טרקטור, יש מחרשה ויש חבל שמרים ומוריד את המחרשה אל תוך האדמה. הכלל פשוט: בשדה חורשים ובכביש נוסעים. אני עשיתי בטעות את ההפך: לא משכתי בחבל בזמן, ובשדה נסעתי סתם בלי מחרשה. בכביש לעומת זאת משכתי בחבל, בדיוק ההפך ממה שצריך".

מה קרה?

"המחרשה ירדה והפכה את הכביש הראשי שמוביל למגדל העמק לאוסף של חתיכות אספלט. הייתי בהלם, ירדתי מהטרקטור, הסתכלתי במכוניות שנעצרו כי לא יכלו להמשיך לנסוע, וניסיתי לתקן את הכביש עם הידיים, להזיז חתיכות אספלט ענקיות שהמחרשה קרעה. לא הצלחתי".

צילום: עמית שעל

פונים ימינה לקיבוץ תובל, בדרך ליקב שטרן. "הסיטרואן קצת עצבנית, יש בה משהו ספורטיבי מאוד", מרוצה גרבוז בעלייה החדה לתפן. "היא לא שגרתית. היום כל המכוניות אפורות. הן נראות אותו הדבר. כאן יש עיצוב.

"פעם רציתי שאשתי תקנה דה־שבו, סיטרואן ישנה כזאת, והיא אמרה לי שדה־שבו זה רכב שחולמים עליו, לא שקונים, כי הוא היה כל כך מיוחד ואוונגרדי. אבל ייחוד הוא לא תמיד יקר, ודה־שבו הוא רכב שעלה בזמנו גרושים. אמרתי לה: 'דה־שבו אנחנו קונים. תחלמי על מרצדס'".

ג'וני שטרן, איש גדול עם חלום על ענבים, יוצא לקראתנו. עד לאחרונה הוא עבד בחברה לשיווק כימיקלים; עכשיו הוא עושה יין. יש לו ביד שק עם לחם טרי וגבינה מקומית, ויין, הרבה יין. "אני יכול להבדיל בין שלושה סוגי יין אדום בעיניים עצומות, אבל כשאשתי דורשת שאקנה סדינים שאינם סינתטיים, אין לי מושג איך היא מרגישה בהבדל", גרבוז צוחק.

היין נושם. גרבוז שותה, יורק, שותה שוב. בחדר עמוס החביות יש ריח משכר. האוויר הקפוא שבחוץ חודר פנימה דרך דלת יחידה. "לאחרונה מישהו למעלה החליט שייצור יין אינו חקלאות, אלא תעשייה, ולכן צריך למסות אותו", מתלונן גרבוז, "חבל".

יורדים בחזרה למרכז. "בסך הכל אנחנו עם טוב", מסכם גרבוז. "יש לנו תרבות פנאי. בשנים האחרונות, לא מעט הודות לעלייה הרוסית, נעשינו גם יותר נהנתנים. לא כמו אמריקאי שמגיע לחו"ל ומתפעל מקיומו של סניף מקדונלד'ס. התשתיות השתפרו, יש יותר מקומות לעצור בהם בדרך. ובכל זאת, אנחנו תמיד בלחץ, תמיד דואגים לקולקטיב ולא לעצמנו. אם יקום כאן ביום מן הימים מנהיג ראוי, הוא ימצא תשתית של עם טוב שמחפש שקט והנאה".