אי של יציבות

אידי דגים היא מוסד ותיק וידוע, שמציין בימים אלו 30 שנים קולינריות של הבעלים אידי ישראלוביץ'. בשנות התשעים נהגו תל אביבים להתפאר בכך שהרחיקו עד אשדוד רק כדי לסעוד בה, ואף על פי שבשנים מאוחרות יותר הסתננו גם עדויות על אכזבות, יש למסעדה קהל קבוע של לקוחות נאמנים. בשעת צהריים המסעדה נראית בדיוק כפי שמסעדה ותיקה ויציבה צריכה להיראות. על השולחנות מפות צחורות, על הקירות שלל אביזרי ספנות (שניכר בהם שנאספו ביד אוהבת במשך שנים ארוכות), והשירות בטוח בעצמו אך לבבי.

העסקית של אידי כוללת מבחר של סלטים לפתיחה, ומנה עיקרית הקובעת את מחיר הארוחה. לשולחן הגיעו כרובית, שהיתה עדיין חמה מן הטיגון, לבנה טרייה, סלט חצילים פשוט וטוב, איקרה מעולה מהסוג הדחוס וסלט דודו הידוע של המקום, ובו עגבניות טריות קצוצות ופלפל חריף. כל הסלטים היו טריים וטובים מאוד (למעט פנכת החומוס שטעמו היה מעט תעשייתי), ואותם ליוו מעין פוקצ'ה טרייה וחמימה וראש שום אפוי.

זו היתה פתיחה מצוינת ומעוררת תיאבון, ולמרות הפיתוי שבמילוי חוזר של פנכות הסלטים, שאותו הציעה המלצרית, החלטנו לשמור מקום לעיקריות, החלטה שהתבררה כמוצלחת לפחות בחלקה.

נתח יפה ועסיסי של פלמידה לבנה נאפה בעדינות בתנור עם שמן זית ושפע ירקות - קישואים, בצלים סגולים, כרישה, פלפלים ועגבניות שרי - והוגש בתבנית שבה נאפה (95 שקל). זו היתה מנה ביתית ומשובחת, שהצטיינה באיכות ובטריות הדג וגם בתיבול המדויק.

פלמידה לבנה. מנה ביתית ומשובחת שהצטיינה באיכות ובטריות צילום: אלה סברדלוב קרן

מנה של שרימפס ביין לבן ושום (95 שקל) הוזמנה כמחווה לשנות השמונים, שבהן החל הבעלים את פעילותו הקולינרית, והיתה מעט מאכזבת. הרוטב אמנם היה מצוין, והמנה הוגשה כראוי במחבת רוחשת עם שבבי פטרוזיליה בזוקים מעל, אך החסילונים עצמם סבלו ממרקם מעט פלסטיקי שהעלה חשד כי ייתכן שעברו הקפאה.

אך גם מנת השרימפס המאכזבת לא העיבה על ההנאה מהארוחה. אולי מפני שהיינו שבעים למדי ממנת הפלמידה הנדיבה, ואולי מפני שכבר היינו עסוקים בשתיית כוסית הלימונצ'לו תוצרת הבית, שבה מכבדים את הסועדים בסיום הארוחה.

ארוחה באידי עדיין אינה עסק זול, גם לא כשמדובר בארוחה עסקית, אך לרוב היא מספקת את הסחורה ומחזקת את ההרגשה שעדיין שווה להגיע בשבילה לאשדוד.