אין הרבה נחת

1. נפתלי בזם, "שולחן ערוך", סוף שנות החמישים

הציור של בזם הוצג השנה בתצוגה של בית המכירות מונטיפיורי. יש בו תיאור של ארוחת חג שמסתיימת באופן טרגי. את התמונה משלימה היכרות עם הביוגרפיה של האמן. הדג המת הגדול שמונח בקדמת השולחן מסמל את קורבנות השואה, וציפור טרף בעלת מקור ענק פורשת כנפיים גדולות כצלב במרכז העליון של הציור.

דימויים אלו תמצתו אצל בזם את הטרגדיה של השמדת יהדות אירופה ואת אובדנו האישי. בזם עזב את גרמניה שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוריו נותרו שם ונספו בשואה. כנראה כך הוא דמיין את סעודת החג האחרונה שלהם.

"זו עבודה נדירה של בזם, כאן מתחיל להתהוות המילון הסימבולי שלו", שיווק המוכר את העבודה. את אחד הקונים זה שכנע. הציור נמכר ב־22,610 דולר, הרבה מעל ההערכה המוקדמת שנעה בין עשרת אלפים דולר ל־15 אלף דולר.

הציור של בזם

שולחן מכוסה מפה לבנה, ערוך לארבעה סועדים, שעליו ממוקמות קערות מרק עוף שננטשו באמצע האכילה (המרק הוא יציקת אפוקסי), מלחייה ומגש (רדי מייד), וחלה קלועה אכולה (אף היא יצוקה). נברשת דולקת תלויה מעל, סביב שולי השולחן נוסעת רכבת על פסים - ורק האנשים אינם. שולחן זה, מעין שחזור של שולחן אוכל בביתה של משפחה יהודית בגולה, הוצג לפני כשנה בתערוכה "ליל שישי" של ארז ישראלי, שעסקה בזיכרון ובייצוג השואה. גם פה מדובר במערכת של סמלים המזוהים אצלנו עם תקופה מסוימת ועם זמן מסוים. אמנם מדובר במיצב סטרילי למדי, מנוכר אפילו, אך הוא מיד מפעיל אצלנו את כל בלוטות הרגש. אנחנו יודעים מה סופה של אותה משפחה שהסבה לשולחן הזה. ההבדל הוא שהמחזה הזה הוצג לנו במקום בטוח יחסית - תל אביב, 2009.

עבודה של ארז ישראלי

והנה עוד שולחן חג. הפעם בסביבה ישראלית בטוחה, בבית ילדותה של דבורה מורג, אך גם פה מורגשת דממה מוזרה. הציור מתעד זיכרון ילדות בבית של ניצולי שואה.

התחושה שהציור מעביר, שהצופה רואה את המחזה דרך מסך, מזכירה את תנועת היד שמנסה להסתיר מראה קשה אך משאירה את המרווח שבין האצבעות כדי להציץ. מורג חושפת בפני הצופה את הסלון האינטימי שלה ובו שולחן מוכן לארוחת החג שלא הוגשה עדיין, וגם לא תוגש. “ברגע שהיינו מתיישבים סביב השולחן, ההורים שלי היו מתחילים לבכות בלי הפסקה עד שקמנו", היא מספרת. "בעצם, אף פעם לא הצלחנו לקיים את ארוחת החג. היינו עושים אותה בסוף בבתיהם של אחרים".

ציור של דבורה מורג

הריקנות סביב השולחן ממשיכה להדהד. הפעם כזיכרון רפה לחלום הציוני שנכשל. ארוחת החג בחדר האוכל היתה אחד המאורעות המרכזיים והמחייבים בחיי הקיבוץ - סמל לאחדות הקבוצה ולהצלחת המפעל האוטופי.

במיצב "הייתם כחולמים" של רונית אגסי, שהוצג לפני כחמש שנים בתערוכה "לינה משותפת", הוגשו רוחות רפאים: על גבי עלים, ששכבו בתוך הצלוחיות שעל השולחן, חוררה אגסי דיוקנאות של גברים ונשים המבוססים על תצלומים מארכיון קיבוץ מרחביה.

לידם היו רשומים התארים: מוביל החלב, השותלת, מודד המשקעים והמבשלת. אנשים נטולי שם, שחשיבותם טמונה בפונקציונליות שלהם. דמויות שהסכימו לקחת חלק בהרפתקה הקיבוצית המוזרה ואינן עוד.

עבודה של רונית אגסי

זיכרון של תרבות שנעלמה עולה גם מסדרת התצלומים "מונחים" של שוש קורמוש. קורמוש – בת לניצולי שואה שנפטרה ב־2001 - גזרה את פריטי הסדרה מקטלוגים של כריסטיס וסותביס. אחר כך צילמה אותם מבליחים על רקע שחור, מנתקת אותם שוב מהקשר, מותירה אותם נטולי עבר, הווה או עתיד.

הסכו"ם, כמו שאר הפריטים שצילמה (חפצים וכלים שהיו בעבר בשימוש ביתי), היו עבור קורמוש סמל לתרבות ולעבר מפואר שהיו ואינם עוד. הם ייצגו את הבורגנות האירופית שהביאה משפחתה לישראל. "עבר של תרבות מחוסלת, מתה, שרק הקשבה מאומצת תזהה את צליליה", הגדירה זאת קורמוש. "שם, כנראה, השורשים הנפשיים שלי, אף שאני כמעט ילידת הארץ וגדלתי כילדה ישראלית לכל דבר. ההדים הזרים שמתגודדים סביב עורפנו - בבתי ההורים, בבתי המכירות הפומביות, במכירות חיסול שונות - משמיעים לי צלילים מוכרים" (מתוך קטלוג התערוכה "שוש קורמוש").

מתוך סדרת הצילומים של שוש קורמוש

6. גליה גור זאב, “ביחד", 2009

תחושה חזקה של ניכור מלווה את התצלום. השחור־לבן מעצים את תחושת הדרמה והתיאטרליות. אולי מנסה לומר שגם במשפחה, כביכול הסביבה האינטימית והמלוכדת ביותר, רב הנסתר על הגלוי. ארוחה היא אירוע יומיומי ובנאלי, ובכל זאת טקס שחושף הרבה מהדינמיקה המשפחתית, שלא תמיד מעזים להחצין. מי הם האנשים האלה, מי נמצא, מי חסר, ולמה אין שום קשר ביניהם? נדמה שכל אחד חי בעולם משלו, מעין משל על החיים העכשוויים. כולם נוכחים, אבל יש תחושה ששום דבר לא מאחד ביניהם, ואולי הסדר המופתי הזה מחפה על איזה סוד. האם זוהי ארוחה ישראלית? האם זו משפחה ישראלית? ואולי גם הפעם אלו רוחות רפאים?

תצלום של גליה גור זאב

במרכז של המיצג של תמר רבן הוצג אחד משולחנות האוכל החגיגיים והאופטימיים באמנות המקומית. באמצע השולחן ישבה רבן עצמה, שמלת הקרינולינה הענקית שלגופה כיסתה את השולחן והפכה אותו לחלק מגופה, ששימש כמגש.

חמש המנות המשובחות שהוגשו לסועדים הוכנו על ידי השף צחי בוקששתר. בזמן המופע סיפרה רבן על "דורה" - שם אמה של האמנית וגם שם דמותה של אחת מהמטופלות ה"היסטריות" של פרויד. בפינת החדר ישבה האמנית פנינה רייכמן ורקמה משפטים באנגלית כגון "all those lost words". סביב השולחן התקבצו בכל מופע 24 אנשים זרים, שנהפכו במשך כמה שעות למשפחה שחולקת זהות, זיכרון ואוכל משובח. עבר ועתיד, עברית ויידיש, עובדות ורכילויות התערבבו זה בזה וחלחלו לשומעים דרך חוויה חושית מהנה ואנינה.

מיצג של תמר רבן

ואיך אפשר בלי הגרסה המקומית עכשווית של עדי נס ל"סעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. במקום הקדושים שעומדים למות, אלו הם חיילים שזוהי אולי סעודתם האחרונה, מעין ורסיה ברבים של עקדת יצחק. החיילים צוחקים, מעשנים ואוכלים בחדר האוכל הצה"לי. הרבה שמחת חיים ונעורים במקום המתקלף והרעוע. התצלום, אחד מחמישה עותקים, זכה לפרסום רב כשנמכר ב־2007 בסותביס בניו יורק ב־264 אלף דולר. מה כל כך מפתה בו? אין ספק שהאזכור הנוצרי מוסיף פיתוי לתמונה, אך יש דבר חשוב מזה: הדימוי של החייל הישראלי מוכר. במיוחד אם הוא בא בתוספת השילוב שאין לעמוד בפניו - כוחניות וקורבנות, אירוטיקה וכיבוש, נעורים ומוות.

הסעודה האחרונה של עדי נס