סימפטיה לשטן

כשאוליבר סטון יצר את גורדון גקו, גיבור סרטו "וול סטריט" (1987), הוא לא שיער שהנבל שאת דמותו בנה בקפידה יהפוך לגיבור תרבות אמריקאי חדש, הגילום המושלם של הברוקר שאינו בוחל באף תעלול פיננסי, מידע פנים והצהרות דמגוגיות כדי לצבור הון ועוצמה על חשבונם של אחרים. הקלשון, הקרניים והזנב המשונן הוחלפו בשעוני יוקרה, חליפות מחויטות, דירות פאר - ובעיקר חיוך זחוח. לגקו, בגילומו המצוין של מייקל דגלאס (שזכה באוסקר על התפקיד), היה הכל, והמוטו האגדי שלו, "תאוות בצע היא דבר טוב", שימש השראה לדורות של תלמידי MBA, ברוקרים ובנקאים. סטון חשב שהוא בא לחשוף את עוולות הקפיטליזם, אבל הקללה נהפכה לברכה.

קצת יותר משני עשורים חלפו עד שחמדנותם של אותם כפילי־גקו עוררה משבר כלכלי שהוריד את העולם על ברכיו. שנים של הוללות כלכלית, מגדלים פיננסיים פורחים באוויר, ניהול כושל וגניבות נחשפו. ובדיוק ברגע הקריטי הזה בחר סטון כדי לחזור אל גקו עם "וול סטריט 2 - הכסף לא ישן".

"הלוואה בריבית היא התעשייה הגדולה באמריקה", אמר סטון בראיונות עדכניים. "בשנות השמונים החברות הפיננסיות ייצרו 15% מרווחי התאגידים באמריקה. היום הן מייצרות 47%". בהתאם, המוטו החדש שהוא שם בפי גקו הוא "תאוות בצע היא חוקית".

אוליבר סטון. מבקש לתקן את הרושם מ-1987 צילום: אי פי אי

"וול סטריט 2" זכה לעניין רב עם חשיפתו בפסטיבל קאן האחרון, אבל עם כל הכבוד לקאן, הקהל הטבעי של הסרט הוא אמריקה: גקו הוא מפלצת אמריקאית, והקורבנות שלו הם האמריקאים הפשוטים. כיצד הם יקבלו את הופעתו מחדש? השאלה הזאת תיענה ב־24 בספטמבר, כשהסרט יעלה למסכים בארצות הברית (בישראל הוא יעלה ב־28 באוקטובר) - אבל בהתחשב בסיבוב הקודם של גקו, מותר לנחש שהוא יישאר המנוול שאמריקה מתה עליו.

אבל למה, בעצם, היא אוהבת אותו כל כך?

הכל אודות אבא. אביו של אוליבר סטון, לוּ (לואיס), בילה 34 שנים מהקריירה שלו בוול סטריט, וטיפס ממעמד של ברוקר זוטר עד לתפקיד סגן הנשיא בחברת שירסון ליהמן - לימים ליהמן ברדרס, שצל קריסתה הממשמשת מוטל על הסרט כולו. העמדה שתפס סטון האב בוול סטריט הפכה אותו לאדם עשיר, ומימנה דירת פאר באפר־איסט־סייד, בית נופש ואת לימודיו של אוליבר עצמו באוניברסיטאות מהשורה הראשונה; אבל המסירות של האב לצבירת הון (והבגידות התכופות שלו עם נשות חבריו) פירקה את חיי הנישואים שלו, ותרמה לניכור החריף בינו לבין בנו. לוּ סטון לא שינה את תפיסת העולם שלו גם כשתאוות הבצע שלו כמעט הביאה לאובדן הרכוש המשפחתי. את תפיסת העולם הזאת הוא שאף להנחיל לבנו.

זה לא הלך: אוליבר עזב את ייל אחרי שנה של לימודי כלכלה כושלים, לימד אנגלית בווייטנאם, עבד על ספינה של צי הסוחר האמריקאי, חזר לייל ואז שב ופרש ממנה, התגייס לצבא וחזר לווייטנאם כלוחם, עוטר בשלושה צל"שים, ואז למד קולנוע ב־NYU ועשה קריירה בהוליווד.

לכאורה, המסלול הזה מעיד על שלילה מוחלטת של עולם הערכים של סטון האב: האב התמסר לתאוות בצע אגוצנטרית, הבן התמסר לנדודים ושירת את המולדת. אבל ב־1987 סטון חשף רובד אחר, כשקיים את הבטחתו לאביו (שמת שנתיים קודם) "לעשות סרט אינטליגנטי על עולם העסקים". הסרט הזה היה "וול סטריט".

סרטים עם כסף שלוש מפלצות עסקים נוספות גורדון גקו לא לבד, מספר כרישי עסקים נוספים הופיעו על מסך הקולנוע. אלק בולדווין התעמר בחלשים, בן אפלק רימה משקיעים וכריסטיאן בייל דרך על גוויות ליעד ליבנה, תגובה אחת לכתבה המלאה 

כמו הבמאי עצמו, "וול סטריט" הוא סרט שחי בסתירה פנימית. מצד אחד, הבן המורד העלה כאן באש את היסודות האידיאולוגיים של העולם שבו פעל אביו. מצד שני, ההערצה שלו לאב שהחזיק בערכים הללו נוטפת מכל פריים, וגובלת בשירת הלל. באופן מושלם, מי שיוצא מזה נשכר הוא כמובן גורדון גקו - כמעט כאילו גקו עצמו תכנן את המהלך באחת המניפולציות האכזריות שלו.

הגורדון גקואים האמיתיים. בתחילת 1985 הגיע וול סטריט לנקודת הרתיחה של הכלכלה הרייגניסטית. הדה־רגולציה אפשרה לנוכלים כמו "מלך איגרות הזבל" מייקל מילקן לצבור הון בדרכים מפוקפקות. האשראי היה זול, הכסף זרם בשפע, ואנשים צעירים שסיימו לא מכבר את ה־MBA קיבלו בונוסים על תרומתם לפעולות עסקיות שגירדו שוב ושוב את גבול הפלילי. הגבול הזה סומן מחדש רק עם מעצרו של איוון "האיום" בוֹסקי, משחקני הארביטראז' האגרסיביים של וול סטריט, באשמת שימוש במידע פנים - מהלך שהוביל בסופו של דבר גם לנפילתו (הזמנית) של מילקן.

שתי הדמויות, בוסקי ומילקן, היו מקורות ההשראה המוצהרים בעיצוב דמותו של גקו. בוסקי הוא שאמר, בהרצאה שנשא באוניברסיטת ברקלי, "תאוות בצע היא בריאה. אתה יכול להיות רודף בצע ועדיין להרגיש טוב עם עצמך". בידיים של סטון, המשפט הזה הפך לסיסמת המחץ שתזוהה עם דמותו של גקו: "Greed is Good".

גורדון גקו. "תאוות בצע היא דבר טוב"

הסנפה מהירה של החלום הקפיטליסטי. "וול סטריט" לא היה הסרט הראשון שבו הפגין אוליבר סטון את המשיכה שלו לאתוס האמריקאי של "הצלחה המושגת בנחישות חסרת רחמים": סטון הוא גם התסריטאי של "פני צלקת" (1980), סרטו של בריאן דה־פאלמה המציג את עלייתו ונפילתו הבלתי נמנעת של הגנגסטר הקובני טוני מונטנה, בגילומו המחשמל של אל פצ'ינו. צריך להיות נאיבי באמת כדי לחשוב שמונטנה, עם מישל פייפר היפהפייה על זרועו וערימות אינסופיות של קוקאין להסנפה, מוקע ב"פני צלקת". למעשה, מונטנה וגישת ה"כל האמצעים כשרים" שלו הם ממבשרי תרבות הגנגסטה־ראפ - וכמו טוני מונטנה, גורדון גקו הוא הגנגסטה־ברוקר הראשון.

ובכל זאת, לא בדיוק: אם מונטנה הוא "בן יתום", מהגר זר שעלה לפסגה בכוח דחפיו הפראיים, גקו הוא "אב" - איש עסקים שרבים חושדים שהוא מכופף את החוקים, אך אי אפשר להוכיח כנגדו דבר. וכדמות אב, הוא נזקק ל"בן": באד פוקס (צ'ארלי שין) הוא מתלמד צעיר שאת תאוות הבצע שלו גקו רותם לאינטרסים האנוכיים שלו. פוקס מבין מהר שכדי להשיג דריסת רגל בעולמו של גקו, הוא יצטרך למכור לא רק את נשמתו, אלא גם את הערכים של אביו, קארל (מרטין שין, אביו האמיתי של צ'ארלי) - מכונאי תעופה ומנהיג באיגוד עובדים, המייצג את ערכי העבודה והסולידריות של השמאל הפועל האמריקאי.

לגקו יש אידיאולוגיה פשוטה בהרבה, המסתכמת במילה אחת: אני. בעוד האב מייצג עבר דהוי, עולמו של גקו מותאם הרבה יותר לאפשרויות ההבעה בקולנוע, ובעיקר לסגנונו הכוחני של סטון. ההצלחה ברורה, ניכרת ומוחשית: הסנפה מהירה של החלום הקפיטליסטי, שסופה העגום אינו יכול להשתוות להיי האדיר (והחטוף) שהיא מספקת.

אפילו הדרך הצפויה שעושה באד בחזרה מעולמו הזוהר־אפל של גקו - אובדן בית היוקרה והיפהפייה הבלונדינית, התקף הלב של אביו, הכלא ההולך וקרב - אינה מצליחה למחות את ההתענגות שלו על זיכרון מנעמי עולמו של גקו. מול העולם הדהוי של האב, החוויה החושית הטוטאלית של עולמו של גקו פשוט מכריעה את המערכה.

זאב פיננסי בעור של כוכב קולנוע. נניח לרגע את הפוליטיקלי קורקט בצד: אי אפשר להתעלם ממשמעות גילומו של גקו בידי מייקל דגלאס. הנוכלים הגדולים של וול סטריט - ובהם בוסקי ומילקן - היו, איך נאמר זאת בעדינות, אנשים ממוצעי מראה. דגלאס מביא עמו נוכחות של גיבור הוליוודי קלאסי שיוצרת את חזיון התעתועים של זאב פיננסי בעור של כוכב קולנוע. כשמפיסטופלס כה כריזמטי, קל יותר לשכנע את הצופים.

הסצינה שבה גקו נושא דברים בפני בעלי מניות של חברת נייר שעליה הוא מנסה להשתלט מנסחת באפקטיביות את התפיסה הדרוויניסטית, שדחפה רבים מהצופים להזדהות עם חיות הטרף, אלה שמנצחים גם כשהדרך אינה כשרה, ולא של הלוזרים מלאי הטרוניה על הפרות החוק: "נראה שהחוק החדש של אבולוציה תאגידית בארצות הברית הוא הישרדותם של הבלתי מותאמים. ובכן, מבחינתי, או שתעשה את זה טוב, או שתחוסל. אני לא הורס חברות, אני משחרר אותן. הנקודה היא שתאוות בצע היא טובה. תאוות בצע היא צודקת. תאוות בצע מזככת, חותכת לעיקר ומגלמת את תמצית הרוח האבולוציונית. תאוות בצע מניעה את השאיפה של המין האנושי מעלה".

וול סטריט 2. האם גקו יישאר בתפקיד המנוול החביב על אמריקה?

כשהשטן כל כך מפתה, מי הפראייר שירצה לשיר עם המלאכים?

הכפרה של אוליבר. מה השתנה אחרי 23 שנים מעלילת הסרט המקורי? המשבר הפיננסי של 2008 לא רק שהעלה למודעות את עוולות המערכת הפיננסית, אלא גם פגע באופן ישיר במשקי בית רבים בארצות הברית ובעולם כולו. סטון מנצל את הרגע הזה כדי לחזור לגורדון גקו ולהציג בפנינו את הדילמה שביסוד הסרט: האם האדם הזה, שנכנס לכלא בסוף הסרט הראשון, אכן הפך את חברבורותיו - או שלתחכום המסוכן של נוכלי וול סטריט יש שלב נוסף של העמדת פנים, בדרך הבטוחה לשליחת ידם הארוכה ולריקון הכיסים של האנשים הפשוטים?

בתחילת הסרט גקו משתחרר משנות המאסר שנגזרו עליו בסוף הסרט הקודם, ונכנס למציאות הפיננסית של המילניום החדש. סטון הצהיר על העניין שהניע אותו לבדוק כיצד הדמות האייקונית תפעל בסביבה הפיננסית העכשווית: האם הוא ייכנס אליה כמי ששינה את דרכיו, כמי שהמשחק החדש כבר גדול על מידותיו - או כמי שנותר, כבסרט הראשון, כריש שמונע על ידי הצורך לקטול?

אני מעוניין להציע אפשרות נוספת: זו של כפרה. בשנים שחלפו מאז הסרט המקורי, סטון חזר והביע השתוממות נוכח ההערצה שלה זכתה דמותו של גקו. "כל כך הרבה אנשים צעירים פנו אליי במשך השנים ואמרו: 'הלכתי לוול סטריט בגלל הסרט'", הוא מספר בראיונות. ייתכן שכעת הוא מנסה למצוא תיקון, ולגשר על הפער שבין כוונותיו לאפקט שהיה לסרט המקורי.

אם בסרט הראשון סטון בא לקלל ויצא מברך, ייתכן שהפעם הזעם ההמוני על נוכלים פליליים כמו מאדוף, על המניפולציות במשכנתאות, על ההפקרות בניהול, על הבונוסים השערורייתיים, על הנוכלויות נוסח גולדמן זאקס - הזעם הזה יספיק כדי להטות את הצופים כנגד כוח הפיתוי של גקו. לא ברור אם סטון בעצמו מעוניין בזה. איכשהו, נדמה שגורדון גקו היה מדיח אותו בקלות.