מפליג בספינת שטח

הקילומטר הראשון מחוץ לעיר הוא כבר "הטבע" / רוני סומק

הַקִּילוֹמֶטֶר הָראשׁוֹן מִחוּץ לָעִיר הוּא כְּבָר "הַטֶּבַע",

וְהָאַהֲבָה כְּדהֲרת פֶּתַע

חוֹזֶרת כְּמוֹ סוּסִים מַלְכוּתִיִּים.

חֹשֶׁךְ אֶרצְיִשְׂראֵלִי לָהוּט בַּחַרצִיּוֹת הַמַּלְבִּינוֹת מִפַּחַד,

לָהוּט בָּראשׁ,

לָהוּט בַּעֲנָנִים,

וְאִישׁ נוֹגֵעַ בְּיַלְדָּה כְּמוֹ בְּרגּוּשִׁים שֶׁהִשְׁאִירוּ בַּחוֹל

סוּסִים מַלְכוּתִיִּים.

(מתוך "גן עדן לאורז". הוצאת זמורה ביתן)

רוני סומק לא נוהג. המשורר גדל הגוף, ששיריו תורגמו ל־39 שפות, ממתין בחזיתו של בניין רמת־גני טיפוסי, מלא התלהבות למראהו של ג'יפ הפאג'רו השחור, אך מסרב בנימוס לאחוז בהגה. "כשמישהו צריך אותי", הוא מסביר, "אני בא בלי מכונית, כמו קאובוי של שירה. יש אוטובוסים, יש טקסי ויש הסעות. פעם ביליתי שעות על גבי שעות בדרכים עם חנן יובל. הוא נהג מבטן ומלידה, חולה הגה אמיתי שתמיד יוצא להופעות שעה לפני הזמן, למקרה שאולי הוא ימצא דרך חדשה לנסוע בה. אני לא חולה הגה, אני סתם לא רוצה לנהוג".

זה לא שסומק - יליד עיראק, זוכה פרס ראש הממשלה ופרס יהודה עמיחי לשירה, שמחזיק גם בכמה פרסים בינלאומיים - לא אוהב לנהוג. פעם, בארצות הברית של תחילת שנות השמונים, הוא צבר קילומטראז' נאה. "שם כל מכונית תופסת דונם של חניה", הוא נזכר, "אחרי שהוצאתי את רישיון הנהיגה שלי הוצמד לי חונך. הוא היה בחור ישראלי, חבר עם הרבה אהבה בלב למכוניות גדולות. הוא העמיס אותי על השברולט 82' שלו, כיוון את ההגה מאטלנטה לנאשוויל, ואמר לי להתחיל לנהוג.

רוני סומק והג'יפ צילום:עמית שעל

"חצי מהדרך עשיתי מאחורי משאית שהובילה סוסים. והסוסים בהו לי ישר לתוך העיניים, ואני בהיתי בהם בחזרה. מבטים מזוגגים של סוסים מילאו לי את השמשה במשך שעות עד שהתעייפתי, והחבר החליף אותי. השברולט הענקית ההיא היתה כמו מכונית קארטינג - שמים יד על ההגה, יד על החלון, ומסתכלים קדימה אל המרחקים של ארצות הברית. את היתר המכונית כבר עושה לבד".

הפאג'רו השחור מפלס נתיב בקרב אלפי נהגים עצבניים בדרך לעבודה, ואנחנו שועטים בנחת לעבר דרך הג'יפים שבסמוך לבית שמש. בזמן הנסיעה סומק לא מפסיק להתנצל. "תבין, אני איש של אספלט", הוא מסביר, "וכשאני רואה ירוק אני מתרגש. מבחינתי טבע זה כל מה שנמצא במרחק של מטר מהעיר. הנה אנחנו מפליגים בספינת שטח לירושלים, הרבה אחרי גבולות הטריטוריה המוכרת שלי".

נסיעה בשטח עם רוני סומק צילום: עמית שעל

הכביש נעשה פקוק. הנהגים השכנים מתבשלים ב־40 מעלות. חלקם טסים בנתיב השמאלי, מתעלמים לחלוטין ממצלמות המהירות שרק הותקנו. לסומק הם מזכירים את צעירותו. "כשהייתי מדריך חבורות רחוב הכרתי עברייני צעצוע מבית שמש שהיו נהגי שודים אמיתיים", הבעת פניו מסגירה את ההתרגשות, "עבור אדם כמוני, שלא נוהג, יש קסם בלהיות נהג. יש בזה עוצמה, בלנסוע מהר. אם אתה מחפש פסיכיאטר טוב של החברה הישראלית - פשוט צא לכביש".

קבוצת אופנועים רועשת עוקפת אותנו, והוא מחייך. "אין דבר שאהוב עליי כמו אופנועים", הוא מפתיע, "אופנוע הוא אמצעי התחבורה שהכי מקביל לסוס. כתבתי על אופנועים, אני חי אופנועים, אני מרגיש אותם. פעם הוזמנתי למילווקי וויסקונסין על ידי אוניברסיטה מכובדת, עם משוררים מכל העולם. כשנשיא האוניברסיטה הציע לנו להגשים כמעט כל דבר שנבקש, וחברים שלי ביקשו לראות כתבי יד עתיקים ששכבו במרתפי האוניברסיטה, אני ביקשתי לנסוע למפעל הארלי־דיוידסון, ומשם למבשלה של בירה מילר. נשיא האוניברסיטה היה המום. אחרי שבוע הוא חזר אליי וסיפר לי שאשתו אמרה לו שייקח אותי לסיור, כי אני בן אדם אמיתי. אחרי כמה שעות כבר ראיתי איך מרכיבים את המנוע בידיים, בורג בורג. זו הסיבה שהאופנוע הזה לא יוצא לי מהראש".

"למה לכל הדרכים היפות במדינת ישראל יש קונוטציה צבאית?", תוהה סומק בעוד גלגלי הפאג'רו עולים על דרך הג'יפים המחורצת, "למה אי אפשר לתת לדרך שם שנקבע בזכות הנוף? או הנחל שזורם לצדה? מצד שני, לפעמים עדיף לא להלל נחלים יותר מדי. פעם היתה לי חברה הולנדית שבאה לבקר בישראל. סיפרתי לה על יופיו של הירקון ויום אחד גם לקחתי אותה לראות את היופי מקרוב. היא צחקה עליי ואמרה שבהולנד הירקון לא היה נחשב ליותר משלולית ביוב. נעלבתי מאוד. אחר כך כתבתי את 'שבע שורות על פלא הירקון'".

הג'יפ השחור מניף גלגל באוויר, הסלעים מגרדים את הגחון וענני אבק עולים מהדרך הלוהטת. בסופה של הדרך מתגלה ראשו של משלט 21. אבטיח צונן ממתין בצידנית, אחריו קפה שחור. סומק מתבונן למטה. במרחק של מאות מטרים מתעקל כביש בית שמש. "תראה מה זה, הכביש מפריע לטבע, הוא חותך אותו באכזריות", הוא מעיר, "אבל הוא נותן לנוף לגיטימציה. אם לא היה כאן כביש, לא היינו יודעים להעריך את היופי של הגבעות סביבו.

"אני איש של בתי קפה בלב תל אביב, וזה נותן לי את היכולת להרגיש את הטבע חזק יותר. מרגישים את זה מאוד בירוק - יש כאן לפחות 20 סוגים של ירוק. דורי בן זאב הלך פעם בשדרה והריח בה הרבה ריחות. הוא כתב על זה שיר: '20 ריחות לאורך השדרה'. כדי ליצור שיר צריך להבחין מראש בריחות, בצבעים. אסור לקחת את העובדה שלטבע אין תלבושת אחידה כדבר מובן מאליו".

הגיע הזמן להגיד שלום לנוף ולהתקפל בחזרה למדינת גוש דן. קליפות האבטיח עטופות בשקית, הקפה נהפך למשקע עכור בתחתית כוסות הזכוכית. סומק עייף, וחשוב לו להיפרד יפה מהכלי הכבד שליווה אותנו בנאמנות לאורך הטיול שלנו. "פעם כתבתי שיר בדבש", הוא אומר, "ממש בדבש אמיתי. שחררנו עשרות אלפי דבורים שהתיישבו על הדבש, ויצרנו שיר של דבורים. גם לרכבי שטח יש ודאי שיר, צריך רק להקשיב להם היטב, ובטח בשלב כלשהו הוא יצוץ".

* * *

דרך הג'יפים צילום: עמית שעל

דרך הג'יפים: היסטוריה 4X4

דרך הג'יפים היא חלק מדרך בורמה, שנפרצה ב־1948 כנתיב אספקה לירושלים הנצורה. בהתחלה היא קלה למעבר לכל כלי הרכב ובצדיה פרוסות פינות ישיבה מוצלות, כמו גם פיסות היסטוריה חקוקות על לוחות. בחלקה העליון הדרך נהפכת לקשה יותר למעבר, ומצריכה רכב שטח המצויד בהילוכי כוח. הדרך עוברת בסמוך לשמורת המסרק, שקיבלה את שמה בזכות צורת העלים של עצי האורן הצומחים בצדיה. פנייה שמאלה בסופו של הטיפוס הממונע, אל שלוחת השיירות, מובילה אל משלט 16 ומשלט 21 שנכבשו מידי כוחות ירדניים ועיראקיים. משלט 21 שופע פינות מוצלות שמהן נשקפת מגובה של מאות מטרים הדרך לירושלים.