קסם בבית לחם

בית לחם הגלילית הוגדרה לאחרונה ככפר תיירותי, וכדי לחזק את הקביעה השקיע משרד התיירות קרוב ל־3 מיליון שקלים במדרכות, שילוט, תאורה ומתחמי חניה, מראה לא שכיח כשמדובר במושבים חקלאיים. הדרך למקום מהירה מהצפוי. 100 קמ"ש פלוס על כביש 6. מתעקלים אחרי יקנעם ונשאבים אל עמק יזרעאל. 220 משפחות גרות בבית לחם, ככה מכנים אותה המקומיים, שהורחבה פעמיים, לאחרונה לפני כחמש שנים, ועכשיו אפשר לרכוש רק יד שנייה. גם הבתים הטמפלריים לא עברו יותר מדי ידיים. תג המחיר עבור פיסת ארכיטקטורה שכזו נע בין 3 ל־5 מיליון דולר, תלוי בשטח הצמוד אליהם ובהיקף השיפוץ הנדרש. מספרים שבשבתות מלא כאן, אבל ביום חול נעים להסתובב, כשרק פטישי האוויר הקודחים יסודות לווילות החדשות סודקים את השקט.

רוחניות ושופינג

ואם כבר שקט אז באקסטרים - קסם המגע הוא המקום הכי רגוע בבית לחם. מוכרים בו סוגים שונים של מה שבעלי המקום מכנים "חבילות לנפש" - סדנאות או "תהליכים" לפי הזמנה: צחוק, טנטרה או יוגה. אבל לא חייבים להיות מחוברים מאוד לרוחניות בשביל ליהנות מהמקום. חברות, קבוצות וזוגות מגיעים לארוחת בוקר, טובלים בג'קוזי הגדול ובסאונה ומקנחים במסאז'. אפשר להישאר ללון בצימרים המפוארים שבמקום. הג'קוזי הזוגי מוצב דווקא במרפסת, ותהליך החשיפה ממשיך בחדר הרחצה, שדלתותיו שקופות. שוקולדים, מכונת אספרסו ומסך LCD הם חלק מהסטנדרט גם בבית לחם.

קסם המגע צילום: ענבל נבו ברקאי

כשמסיימים את התהליך הרוחני, אפשר לעבור לשופינג. "קסם המגע" היא חלק מקבוצת משקים שהוסבו לחנויות; משמאל נמצאת הגלריה של נירה'לה, קדרית מאירת פנים שפתחה ברפת הישנה סטודיו שנערכות בו סדנאות פיסול. הסטודיו מסודר למשעי, האובניים נקיים והתנור הפתוח ממתין למנה הבאה. כאן גם המקום לשתות קפה עם עוגה ביתית מהסוג הנהדר - פרג, גבינה, שזיפים או תפוחים, וגם לספוג אווירה.

"ענתיקיונר", בית לחם הגלילית צילום: ענבל נבו ברקאי

יוצאים מנירה'לה ונכנסים לענתיקיונר. בפנים אנחנו מוצאים את נגה המוכרת, המתגלה כלבבית כמו שכנתה הקדרית. לבעלים דודי מאור יש פטיש לכלים חקלאיים ישנים ולשעונים, אם לשפוט לפי האוספים בחנות, שמגיעים בקונטיינרים מדנמרק ומשבדיה. ויש גם כל מיני סוסים מעץ וממתכת ותמונות. אולי בכל זאת שומרי העמק הכו פה שורשים סמויים. את מצגת בעלי החיים משלימה כבשה קדישמנית; היא מוסיפה גם צבע לבליל החום שחור לבן מתכתי, שלא שונה בכך מגלריות אחרות. 10,000 שקל בממוצע לציור, 100 שקל לספל חרסינה עם תחתית תואמת. את עיני צד אלבום תמונות פשוט המשמש קטלוג. הטבעות והעגילים יפים ומיוחדים. מתברר שנגה צורפת, ואפשר להזמין ממנה מה שרוצים. אווירת השלפשטונדה במקום נשמרת בקנאות: בענתיקיונר סגור בראשון, ובשאר השבוע פותחים ב־10:00 או ב־11:00 ומושכים את היום עד 15:00 גג. היקף העבודה של נירה'לה דומה, אבל רק בין שלישי לשבת.

אופניים וסבונים

מי שעדיין לא התחבר לניחוח הכפר יכול לפרוק מתחים באופק בשטח. העסקה טובה: 50 שקל לאופניים כולל קסדה ושירות חילוץ, וללא הגבלת זמן. יש מסלולים בתוך היישוב (אני לא מצאתי משהו מוגדר), ומחוצה לו - מסודרים של קק"ל, כמו זה שמגיע לכיוון נחל ציפורי. מקבלים מפה עם מסלולים או יוצאים לרכוב במסגרת קבוצה מודרכת.

אופק בשטח צילום: ענבל נבו ברקאי

בדרך לתחנה הבאה אנחנו פוגשים את הבן של יגר. הוא לוקח אותנו לחדרים שהמשפחה משכירה. המתחם נקרא נווה הגר, והוא בית טמפלרי גדול שחדריו הוסבו לאירוח עם מינימום פגיעה באלמנטים המקוריים. ובמילים אחרות: שמיכות טלאים ושבלונות של פרחים ועלים על הקירות. צמד החדרים פשוטים, וגם ארבע הסוויטות: טלוויזיות 21 אינץ' תלויות מהתקרה, הארונות קטנים, והשוקת המשופצת מזמינה כביסה ביד. אני אומרת ליגר שאני מרגישה כמו הולי הובי, והוא טוען שזה כמו מלון קטן באירופה. על ארוחות הבוקר של היגרים שמעתי רק דברים טובים. חדר האוכל היה בעבר מסעדה, והיום הוא משמש את אורחי המקום ומקבל גם הזמנות מקבוצות. הייצור העצמי מזכיר לאורחים שהאדמה חקלאית ומניבה, ואבא יגר מכין שמן זית, ריבות ולחמים. וגם סבונים נרקחים ונמכרים.

נווה הגר צילום: ענבל נבו ברקאי

הסבונים מקדמים את פנינו גם בחוויית החושים, שם מקבל אותנו אורי, אבא של רעות קדוש, שרק שומר על המקום. רעות היא פסיכותרפיסטית המתמחה בשמנים אתריים. החנות היא הבייבי שלה, אבל יש גם ילדים ועבודה בקליניקה, אז אבא עוזר לתחזק. חנויות של נרות וסבונים זה לאהוב או לשנוא. הריח כל כך חזק, והרצון למשש ולהידבק בו לא קיים אצל כולם. אורי לא מפונק, והחנות פתוחה כל יום, גם בשבתות ובחגים. על השולחן בכניסה נרות אדירי ממדים בעבודה. יש להם שלושה צבעים ושמן אתרי בתחתיתם. נרות וסבונים שאינם על בסיס שמן אתרי מדיפים ריח לתקופה מוגבלת, אבל חימום של השמן יפיץ אותו כל עוד יש שעווה, אפילו כשהאש תכבה, מסביר אורי, ומציע לנו שקיות ריחניות לתלות ברכב. בבית לחם הגלילית יש סבונים על בסיס שמן זית, לבנדר וגרניום, ותפקידם להדיף ריחות בחללים גדולים.

בשלב הזה חוש הריח כבר נסתם, ולא מבדילים עוד בין הסבון הלימוני לזה בריח תות; מזל שהצבע מעיד על הההרכב. עוברים לחדר השני, שם יש חלוקה בין חנות מתנות עמוסה בחפצי נוי - מגוון שעונים, פעמונים ואגרטלים - לבין אזור המלאכה. בתיאום מראש אפשר להכין פה נרות וסבונים - מבשלים את החומר, יוצקים לתבנית, משחילים מוביילים ריחניים, שעה וחצי, 30 שקל למשתתף. לפני שאנחנו יוצאים אורי מבטיח להגיע גם לימי הולדת או ימי כיף לחברות, אבל אנחנו רוצים להתרחק מהעיר, ולא להביא את אנשי הכפר אליה.

בית לחם הגלילית צילום: עומר הכהן

תבלינים וורדים

אנשי העיר מתחילים להיות רעבים בשלב הזה של היום, ואנחנו מחפשים מסעדות טובות. יש בבית לחם הגלילית מקום אחד חוץ מהקפה של נירה'לה - בית הג'חנון, שמציע יותר מרק אוכל של שבת בבוקר. בכל זאת אנחנו פוסחים ויוצאים מהיישוב. לפני שניסע לחפש מקום לאכול אנחנו נכנסים לאחד המקדשים האזוריים - חוות דרך התבלינים. זה לא אורגני, ואף אחד לא מתיימר לספר על שבעת המינים - כי חלק מהפירות פה בכלל מיובאים - ועדיין אי אפשר לפסוח על המקום שאפילו תיירים נראים בו. ממלאים שקיות וקופסאות פלסטיק בחליטות, חלוות, גרנולות וכל מיני תוספות לעוף, למרק, לסלט ולחביתה. המבחר כל כך גדול שאין שום אפשרות לבחור, והסל מתמלא. עדיף לצאת החוצה אל הדק ולהסתכל על שדות התבלינים שצומחים פה בעיקר לצורכי הדגמה, ופחות לשימוש מסחרי. אנחנו מקבלים תה וחלווה עם קפה ופירות מיובשים ומקשיבים להיסטוריה של האימפריה.

לפני שש שנים נפתח המקום במתכונתו הנוכחית; בני משפחת ציטרשפילר, שעלו לארץ בשנות החמישים, פתחו משק קטן לצמחי תבלין. היום יש סניפים בכניסה לאילת, בשואבה ובחולתה, וחנויות בקריות ובדרום. קבוצות יכולות להזמין הרצאות, לילדים נותנים ליצור בתבלינים ולהתפלש בפפריקה מתוקה. ההרצאות ללא תשלום, רק בתיאום. על הסדנאות לילדים, שאפשר לשלב בהן גם סיור מודרך בשדות שבחוץ, משלמים 10 שקלים. ויש גם טעימות של חליטות תה וגבינות של הנוקד, הנמכרות פה לצד כלי בית, מוצרי קוסמטיקה טבעיים של לבידו ואיה קוסמטיקס, קטניות ועוד.

השדות גובלים במשתלת קרן צור, המתמחה במאות זנים של ורדים. כשתהיה לנו הקרקע המתאימה לבסס גינה כמו הגינות של בית לחם, אנחנו מבטיחים לחזור לקנות ורדים.