בואינג, ברטולוצ'י, הכל אותו דבר
מטוס בואינג 747 לאוסף הקבע - כן. ישיבות עם הלקוחות - לא. פאולה אנטונלי, ראש מחלקת האדריכלות והעיצוב במקדש לאמנות מודרנית, MOMA בניו יורק, מסבירה מה חשוב. היום, יותר מתמיד, יש צורך במתווכים: לכן דעות הן סוג של שירות, לכן מייצרים פחות חפצים ויותר מידע, לכן התערוכה הבאה תוקדש (במוזיאון, כן?) לממשקים וטכנולוגיית מידע
עיצוב טוב הוא עיצוב שעונה על צורך, שאינו מתקיים בריק, שממלא את המשימה שלשמה נוצר. הוא צריך להיות אלגנטי, כלכלי, הגיוני, עשוי מהחומרים הנכונים. עיצוב טוב הוא שילוב בין כל התכונות המובנות מאליהן. כך, בצורה פשוטה ובהירה, משיבה פאולה אנטונלי לשאלה מה הופך עיצוב לעיצוב טוב.
אנטונלי, שעומדת בראש מחלקת האדריכלות והעיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, הלא הוא MOMA המפורסם, לא חושבת שצריך אותה כדי לדעת מהו עיצוב טוב. "זה כמו לשאול מהו מזג אוויר טוב. כל אחד יכול לענות על זה. עיצוב טוב הוא מהדק נייר או פתקיות Post-It או אייפוד. יש אינסוף דוגמאות. עיצוב גרוע הוא כל מה שהפוך מזה: כיסאות פלסטיק מכוערים, עשויים מחומרים באיכות נמוכה, שאי אפשר למחזר אותם".
יש לי דוגמה לא מקורית: מסחטת התלת־רגל של פיליפ סטארק
"הו כן", אנטונלי צוחקת, "האנשים שקנו אותה היו צריכים לדעת שזה פסל. מי שרוצה מסחטה מצוינת הולך וקונה אחת מפלסטיק שעולה דולר. המסחטה של סטארק תמיד היתה Vanity Object, ודי ברור שהיא לא נחשבת לעיצוב טוב".
אנטונלי, שהוגדרה כאחת הנשים החזקות בעולם האמנות, נמצאת במומה 16 שנה. היא אצרה תערוכות בולטות, בהן Mutant Materials, Work Spheres, Safe, Design and the Elastic Mind ולאחרונה גם תערוכה שהוקדשה למעצב רון ארד. כחובבת מד"ב מושבעת, המיתוסים הטכנולוגיים והתרבותיים מעסיקים אותה כשהיא בוחנת את עולם העיצוב, לצד ההיבטים הביטחוניים, הכלכליים והצרכניים. היא למדה כלכלה שנתיים, עברה ללימודי אדריכלות והיא בעלת תואר באדריכלות מאוניברסיטת Politecnico di Milano, אך עבדה במקצוע רק שנתיים. "אדריכלים ממוקדים בייעוד שלהם. אני לא בנויה לזה", היא אומרת.
פריט מתערוכת האבטחה "Safe". איזון בין סיכון להנאה
מטוס בואינג 747 הוא אחד הפטישים המוצהרים שלה. אנטונלי חולמת להציג אחד כזה באוסף הקבוע של המוזיאון. האייפוד, הגאוני בעיניה, ממחיש את העובדה שעיצוב טוב מיועד לא רק לבעלי ממון. "האייפוד הוא יקום שלם, סינתזה של צרכים אנושיים ואינטראקציות, שמביא בחשבון הכל: עיצוב יפה ואלגנטי, חומרים ידידותיים לסביבה, שיווק וכלכלה", אמרה בעבר בראיון. לדבריה, העשירים הם האחרונים שמעצב צריך לחשוב עליהם בעת עבודתו.
את רואה בעיצוב סוגה אמנותית, בעוד שלאמנות טובה מייחסים תכונות הפוכות מאלה שמנית.
"נכון, לדעתי עיצוב הוא אמנות, ולא נכון לומר שלאמנות אין כל שימוש. בכל מקרה, למעצבים אין חופש כמו לאמנים. הם חייבים לגלות אחריות ולהביא בחשבון דברים שאמן לא בהכרח נדרש אליהם". ואולם עם כל החשיבות שהיא מייחסת לשימושיות ושמישות, בעיניה העיקרון הידוע Form Follows Function (הצורה בעקבות הפונקציונליות) מזמן אינו רלבנטי. יותר מכך, מדגישה אנטונלי, "אני לא מסכימה עם מי שאומרים שעיצוב הוא פתרון בעיות. זו הגדרה מיושנת לגמרי. עיצוב הוא הרבה יותר מורכב ופתוח".
אז מה המקום של השימושיות והנחיצות?
"נחיצות היא דבר שתמיד עובד, אבל הוא משולב עם דברים אחרים. לכן לפעמים אני קוראת למעצבים 'יוצרי בעיות', כי לפעמים הרעיונות הטובים ביותר מגיעים לא כמענה לבקשה או דרישה, אלא מתוך עיון וחיפוש אחר שאלות טובות יותר".
פאולה אנטונלי. "אני לא טובה בזיהוי טרנדים"
באותה החלטיות המאפיינת את יחסה לתיאוריה, אנטונלי חושפת דעה מוצקה גם על הפרקטיקה בתעשייה. היא פוסלת על הסף את הסברה שאפשר לפתח רעיון עיצובי בישיבת בריף עם לקוחות. גרוע מכך, "אני לא חושבת שלקוחות זה דבר מעניין במיוחד. שיטה כזאת לא מובילה לדברים טובים", היא צוחקת ומנמקת, "החוכמה היא לברר מה דרוש, אך לא להגיב לבקשה כלשהי. לחשוב מעבר למובן מאליו".
צריך לשמור על גבולות כלשהם, בחיפוש מעבר למובן מאליו?
"הדבר הכי בסיסי בעיניי הוא ההקשר. נניח שאת נמצאת באפריקה, מרחק שלושה ימי הליכה מבית חולים. מה שאת צריכה זו דרך מהירה להפיץ תרופות, ואז למי אכפת שהמוצר שאת משתמשת בו אינו בר קיימא? זה לא משנה. אי אפשר לדבר על עיצוב טוב באופן מופשט. יופי, פונקציונליות וקיימות יכולים להיות חשובים או משניים באותה מידה, הכל תלוי בהקשר. מעצבים ואדריכלים לא עובדים בריק. הם עובדים בערים, עם אנשים, עם לקוחות, ועליהם לדעת תמיד את ההקשר".
חכמי השבט החדשים
"מעצבים טובים הם ספוגים", אומרת אנטונלי באחת מהרצאותיה במסגרת ארגון הרעיונות TED ומתכוונת כמובן להחמיא, "הם סקרנים, הם מסוגלים לקלוט כל סוג של מידע שעובר לידם ולהפוך אותו למשהו שאנשים כמונו יכולים להשתמש בו". בשיחת הטלפון איתה היא מודה, "הייתי רוצה שמעצבים יהיו חכמי השבט, אנשי אשכולות שמודעים לצרכים של החברה סביבם, ולכן קוראים להם בכל פעם שצריך לבצע עבודה קבוצתית. הם לא יודעים הכל, אבל הם טובים בהקמת צוותים. הם יודעים לבקש עצה מהאנשים שכן יודעים דברים".
טריילר משנת 1963. אייקון תרבותי באוסף הקבוע
את חושבת שמעצבים הם אופטימיסטים בהכרח?
"אני חושבת שהם קונסטרוקטיביים בהכרח, ומועילים. לפעמים הם פסימיים. יש אנשים שמעדיפים להיות מופתעים לטובה, ולכן אני רואה בפסימיזם סוג של אופטימיזם. אבל מעצבים הם בהחלט אנשים שמנסים לשפר דברים".
מנסים לשפר עבור מי?
"עד לא מזמן הם השפיעו בעיקר על תרבות הצריכה, וכיום יש יותר הקשבה לסביבה ולתרבות שבה הם מתקיימים. מעצבים משפיעים על העולם בדרכם, העבודה שלהם היא אקט פוליטי. ברוב הפעמים יש למעצבים לקוחות שמבקשים מהם לעשות דברים שהם לא לגמרי מסכימים איתם. אבל בכל פעם שאת מביאה לעולם משהו, חפץ כלשהו - בהנחה שהמוצר זמין יחסית - את משנה את האיזון".
הרבה מעצבים עדיין לא הפנימו את הגישה הזו. לא חסרות דוגמאות לחפצים מיותרים שלא משפרים את הקיים.
"אילו מעצב עבר כמו ריימונד לואי - הו אלוהים, הוא היה מונחה לחלוטין על ידי מיתוג וצרכנות - היה בחיים, אז אולי, אני לא יודעת, אולי, הוא היה אומר לקוקה קולה למחזר פחיות. אלה דברים שקשה לשלוט בהם, אבל לחברה ולבתי ספר לעיצוב יש תפקיד חשוב. העולם משתנה כי אנשים משנים אותו. מובן שיש מהפכות, במדע נניח, אבל מי שמאפשרים אותן ומוציאים אותן לפועל הם אנשים. לדוגמה, העובדה שכל כך הרבה אנשים הפסיקו לעשן; זה בגלל תעמולה, זה בגלל לחץ חברתי, זה מפני שהעלו את מחיר הסיגריות וזה מפני שכולם מציקים לך כשאתה מדליק סיגריה. אנשים גורמים לך לחשוב מהו טוב ומהו רע ולשנות את ההתנהגות שלך בהתאם".
לדעתה של אנטונלי לא יעבור זמן רב לפני שכולם יבינו זאת. "אני לא טובה בזיהוי טרנדים, אבל אני יכולה לומר שהיום הרבה מאוד מעצבים חושבים הרבה יותר לפני שהם מעצבים מוצר חדש. לא רק בגלל הנזק לסביבה, אלא גם כי זה הרבה פחות מעניין. נכון שגם היצרנים הפכו לזהירים יותר בהקשר הזה, אבל רבים מהמעצבים עצמם עוברים לעבוד בעולם הדיגיטלי או הווירטואלי.
גדר תיל ואוהל. בין הפריטים בתערוכת האבטחה
הם יוצרים אתרי אינטרנט, מעצבים מידע או מתעסקים בארכיטקטורת מידע, והמעבר הזה משחרר אותם ומאפשר להם להיות יותר יצירתיים עם פחות חומר. זו תעשייה שלמה שנמצאת בתהליך של שינוי. זה הטרנד שאני רואה: מעצבים מייצרים פחות חפצים ועוברים לעיצוב מידע".
מודל חיקוי לילדים
למרבה ההפתעה, אין לה שום דבר נגד הסלבריטיז של העיצוב דוגמת פיליפ סטארק או כארים ראשיד. "באיטליה, בישראל ובהולנד אנשים מדברים על עיצוב, אבל במדינות רבות לא יודעים מה זה. חושבים שעיצוב הוא קישוט או דרך לייפות דברים, ולכן, אף שאני לא תמיד מחבבת את הדברים שהם עושים, אני חושבת שטוב שיש אנשים מוכרים שמזוהים עם עיצוב ומשמשים מעין דוגמה. ילדים, למשל, יכולים לדמיין את עצמם כרופאים, מהנדסים, כבאים או מעצבים כשיהיו גדולים. אני לא יודעת אם פיליפ סטארק הוא מודל טוב לחיקוי לילדים, אבל בעצם, למה לא".
ודאי יש מעצבים שאת מעריכה במיוחד.
"יש כל כך הרבה מעצבים וזה תחום כל כך רחב שקשה לבחור. בתחום הוויזואליזציה ועיצוב המידע - בן פריי. בתחום הריהוט והחפצים - הלה יונגריוס. בישראל יש לא מעט מעצבים מצוינים, חלקם גרים בישראל וחלקם היגרו. בישראל יש רקע טכנולוגי בולט מאוד, אבל גם הרבה מאוד עיסוק בשירה, והשילוב בין טכנולוגיה לגישה לירית מייצר עיצוב מעניין מאוד. עשיתי תערוכה לרון ארד, עבדתי עם עזרי טרזי ועם אילה צרפתי. אני מכירה את העבודות של טל לנדסמן".
עד כמה המוצא או התרבות המקומית משפיעים על העיצוב?
"לפעמים כיף לשחק בסטריאוטיפים, הם עוזרים להבין את העולם. ועדיין, קשה לומר 'זה יפני, איטלקי או בריטי'. הרבה יותר חשוב, למשל, לדעת היכן למד המעצב. לדוגמה, המעצב הישראלי המצוין נועם תורן למד ב־RCA בלונדון, ולא תוכלי לזהות שהוא ישראלי אבל תוכלי לדעת שהוא למד שם, מפני שהוא עובד הרבה עם מדענים, כמו עודד עזר, וההערצה ההדדית השוררת ביניהם כמעט מידבקת. יש הרבה יותר חשיבות להכשרה ולקשרים. הסטריאוטיפים קיימים בעיקר כמשהו שאפשר למרוד בו".
פומפידו בשמי חולון
אנטונלי עדיין לא ביקרה במוזיאון העיצוב המדובר שתכנן רון ארד בחולון, אבל מבינה את המחלוקת שהוא מעורר. "רון ארד הוא מעצב, אז הוא בונה בניינים שהם פשוט אובייקטים גדולים", היא מאבחנת, "הוא לא היחיד שפועל כך, ולא תמיד מדובר בפשע נגד האנושות. התכנון תלוי בהקשר. בילבאו, למשל, רצתה להפנות את תשומת לבו של העולם לקיומה, והדרך הטובה לעשות זאת היתה לבנות את מוזיאון הגוגנהיים כאובייקט ענק שנראה כמו חללית עצומה שנחתה בעיר. זה הבניין של פרנק גרי. בית האופרה בסידני או מרכז פומפידו בפריז הם גם כאלה, ומבחינתי זהו בדיוק ההקשר: לפעמים ההקשר מצריך משהו שלא מתקשר עם הסביבה ובזה חשיבותו. אני לא מכירה את חולון, ולכן אין לי מושג איך והאם המוזיאון מתאים לה, אבל בניין בודד אינו מסוגל להשיב עיר לחיים. צריך להשקיע בתשתיות ולשנות את הגישה. אף פעם לא די לעשות דבר אחד. נדרשת מערכת שלמה, שבנויה סביב מעשה עיצובי מוצלח".
לגו, צ'יפ והיה גם הליקופטר ב"Humble Masterpieces"
את חושבת שיש היום סמכות או קאנון מחייב?
"אחד הדברים הטובים שקרו הודות לאינטרנט הוא שאין היום קאנון. זה קרה כי הפסקנו לחשוב על יופי כעל תכונה והתחלנו לחשוב עליו כעל מאפיין של משמעות, של אופי ואישיות. אנשים מחפשים יצירות - מוזיקליות, אמנותיות, עיצוביות - שיש להן משמעות, וזה מה שהופך אותן ליפות. במצב כזה לא יכול להתקיים קאנון". אנטונלי סבורה שכיום, יותר מתמיד, יש צורך במתווכים - אוצרים ומבקרים - שיסייעו לנווט בשטף המידע.
"אני חושבת על עצמי כעל סוג של עיתונאית שתפקידה פשוט מאוד: לא לומר לאנשים מה לחשוב, אלא להציג להם את דעתי ולומר מהן הדוגמאות הטובות ביותר שאני מכירה לעיצוב טוב. אנחנו צריכים לעשות זאת בענווה; לא לומר 'זה הכי טוב', אלא 'אלה דוגמאות טובות', כדי שאתה תוכל לפתח את הכישורים הביקורתיים שלך. גם היום, כשכל אחד יכול לעשות הכל, עדיין יש איכות; יש דברים טובים ודברים חסרי משמעות. לכן דעות עודן רלבנטיות. הן מאפשרות לאנשים אחרים לגבש תחושה עצמאית. זה סוג של שירות, שאמנם דורש אינטליגנציה ומומחיות, אבל הוא עדיין שירות".
למה לייחס חשיבות? איך נוצרת סמכות?
"סמכות פירושה אמון. זה משהו שעליך לרכוש. חייהם של המבקרים נעשו קשים יותר ועליהם להוכיח את עצמם על כל צעד ושעל. אני מרגישה שאנחנו תמיד במבחן, וזה לטובה. עלינו לשאול את עצמנו שאלות ולבחון את עצמנו. יש כמובן אנשים יהירים, שיודעים הכל, אבל למי אכפת מהם".
אמרת פעם שהעבודה שלך היא מה שהיית מדמיינת כגן עדן. זה עדיין כך?
"אמרתי שמבחינתי, גן עדן הוא סיפוק הסקרנות, להיות בעלת ראייה מושלמת, לשכב על ענן תפוח עם שלט רחוק, שמאפשר לי לראות כל מה שמתחשק לי ולעבור בזמן ובחלל ולבצע זום־אין וזום־אאוט כרצוני. העבודה שלי דומה מאוד לחוויה הזו, אבל בגן עדן לא תהיה שום הפרעה. זה יהיה HD כל הזמן".
