"רוב החברות שלי פחות רעבות להצליח"

זה פתאום נפל עליה ושינה את כל חייה מהקצה אל הקצה. בקיץ האחרון, כחודש אחרי יום הולדתה ה־23, יום רביעי בבוקר, לי גרבנאו השתיקה את הטלפון הנייד שלה ונכנסה למבחן בתדמיתנות. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא חלמה ללמוד בשנקר, ובאותו בוקר היא ניסתה להתרכז בשאלות, עד לרגע שבו הסירה מבט מהדף והציצה בצג הטלפון. עשרות שיחות לא נענו.

אביה, איש הטקסטיל המוכר והמקושר אורי גרבנאו, חלה ואושפז באותה תקופה. הביקורים היומיומיים בבית החולים התישו אותה. ברגע שראתה את הטלפון היא יצאה מהמבחן בריצה, כולה רועדת. אחותה חיכתה לה בחוץ, והן מיהרו לבית החולים. "אבל זה היה מאוחר מדי. אבא נפטר. לא ידעתי איך להתמודד עם המוות הפתאומי שלו. התחלתי לצייר סקיצות ללא הפסקה, זה היה סוג של בריחה, ופתאום מצאתי את עצמי קונה בדים. יום אחרי שקמתי מהשבעה כל מה שעשיתי היה לעצב בגדים. אמא שלי ראתה את הסקיצות והבדים ואמרה לי שהחומרים טובים ושאני חייבת לצאת בקולקציה. היא הרימה אותי ולא נתנה לי ליפול, נתנה לי כוח ושאבה אותי לעשייה ששימשה כריפוי. חודש אחרי השבעה השקתי את הקולקציה הראשונה שלי".

לי גרבנאו ועומר דנקנר צילום: ענת מוסברג

הבגדים שהיא מעצבת הפכו אותה ליקירתן של נשים בעלות טעם משובח וארנק תפוח. הן מתחילות להכיר את לי גרבנאו בזכות עצמה, ולא בהכרח בזכות אביה ז"ל, או בזכות בן זוגה עומר דנקנר, בנו של נוחי דנקנר. לא מזמן נכנסה גרבנאו למסיבת בת מצווה של אחת מצאצאיות האליטה העסקית המקומית, ולא יכלה שלא להבליע חיוך של שביעות רצון.

באירוע שנערך ברדינג 3 בנמל תל אביב הסתובבו, בין בכירי אי די בי, "לא פחות משמונה נשים בשמלות שאני עיצבתי ומכרתי להן", מספרת גרבנאו, "זו היתה גאווה ענקית עבורי: נשים נהנות מהבגד ונראות בו טוב. חלק מהן ניגשו אליי וסיפרו לי שהן מקבלות הרבה מחמאות על השמלה. זה כיף אמיתי, אחרי כל העבודה הקשה". גם האם של בת המצווה, מיותר לציין, היא לקוחה מרוצה.

פראדה, שאנל וגרבנאו

גרבנאו פוקדת את האירועים הפרטיים של האלפיון העליון עם בני משפחת דנקנר. לא פעם נשות המשפחה, האם אורלי והבנות רונה ודנה, לובשות שמלות שהיא עיצבה. "הן מפרגנות לי ומעודדות את היצירה שלי", אומרת גרבנאו, "אני מכבדת אותן מאוד". השמלות זוכות לחשיפה משמעותית במיוחד כשהן מונחות עליה, צמודתו של הבן עומר. היא אוהבת ללבוש אותן, ובסטודיו שלה, בקומת המרתף בבית אמה, יפה גרבנאו - בית מרשים בהרצליה פיתוח, עם בריכה גדולה בחצר ומעלית בין הקומות - תלויות על הקיר עשרות תמונות שלה מדגמנת את יצירתה. היא מצולמת במקומות שונים בתל אביב, בהפקה חובבנית, בוסרית אפילו. אבל כשנכנסים לחדר הנוסף, שבו מוצגים פרטי הלבוש, מבינים שבשקט בשקט צומחת לה כאן מעצבת בגדים מחוננת שכבר היום, בעיצומה של שנה ב' ללימודיה בשנקר, מעצבת קולקציות שלמות ומוכרת בסכומים שמגיעים ל־3,000 שקל לפריט.

המטרה שלך היא למתג את עצמך כמעצבת השמלות של נשות האלפיון העליון?

"לאו דווקא נשות האלפיון העליון, אבל ברור שזה כיף שנשים שקונות פראדה ושאנל, ובכלל מסתובבות בעולם, באות לקנות אצלי שמלה. זה מחמיא מפני שהן מבינות, הן מודעות לכל תפר, לכל בטנה, הכל צריך להיות במקום. זו המטרה. אני מכוונת לקהל הזה, אבל לא רק".

גרבנאו, נערה שברירית בעלת חיוך מבויש ומעורר סימפתיה, כפי שיעידו גם תצלומי פפראצי במדורי רכילות עסקיים, שומרת על גבולות. "אני אשמח יותר אם יכתבו עליי בהקשר המקצועי.

גרבנאו. "בנות משפחת דנקנר מפרגנות" צילום: יונתן בלום

אני לא חושבת שהפרסומים האלה מזיקים, אך הם גם לא מועילים, הם פשוט ריקים מתוכן. אני לא מתעסקת בזה בכלל, לא מחפשת את הפרסום. זה לא עושה לי שום דבר. התוכן חשוב לי, כלומר שיידעו מה אני עושה, לא עם מי אני יוצאת".

ובכל זאת החשיפה יכולה לעזור, לא?

"החשיפה הזו היום לא עוצרת אותי, אבל גם לא נותנת לי איזה פוש משמעותי קדימה. הרי אם לא הייתי מוכשרת לא היו באים לקנות את השמלות שלי".

איך הכרת את עומר?

"אנחנו חברים ארבע שנים", מספרת גרבנאו, "התחלנו לצאת כשהיינו בצבא. אנחנו מכירים עוד מהגן. עומר גר ארבעה רחובות ממני. הוא לומד היום מינהל עסקים במרכז הבינתחומי, והוא החבר הכי טוב שלי. בכלל, משפחת דנקנר היא משפחה מדהימה, נוחי הוא בן אדם מדהים, ואני מאוד קשורה אליהם, אוהבת אותם ומעריכה אותם. משפחה לתפארת מדינת ישראל".

לבחורה בגילך ללא גב כלכלי ובן זוג מיוחס היה אותו סיכוי להצליח?

"אני חושבת שכן. או שיש או שאין כישרון. יש אנשים מוכשרים שהגיעו רחוק, גם אם הם לא התחילו מנקודת מוצא נוחה כמו שלי. במידה מסוימת לי קשה יותר מאחרים, מאחר שחובת ההוכחה עליי. אני לא נעזרת באבאל'ה ואמאל'ה שיגבו אותי. אני צריכה להוכיח את עצמי ואת הכישרון שלי, וזה מה שהכי חשוב לי לאורך כל הדרך, תמיד. לדעתי זה עניין של חינוך. יכולתי בקלות להיכנס למשרד של אבא שלי ולעסוק בטקסטיל, אבל רציתי להצליח בכוחות עצמי, להוכיח שאני יכולה לבד. זה הכי חשוב. לכן יש עליי יותר לחץ".

אז את מרגישה שזה מאבק יומיומי על כל שמלה?

"לגמרי, להוכיח את עצמי ולעשות את זה לבד. אמא שלי אמנם מאוד עוזרת לי, כי קשה לעשות הכל בזמן הלימודים. היא ממש יד ימיני, אני מתייעצת איתה על הכל, אבל את הריצות אני עושה לבד. רוב החברות שלי פחות רעבות להצליח ממני, ודווקא כשהגעתי לשנקר סוף סוף פגשתי בנות שמבינות את השפה שלי, את הרעב הזה".

לי גרנבאו. "בעולם הייתי רוצה להלביש את סקרלט ג'והנסון" צילום: יונתן בלום

לא כל אחת יכולה למשוך לקוחות שמוציאות 3,000 שקל על שמלה. גרבנאו חיה ונשמה אופנה מילדות. אמה, יפה, היתה דוגמנית בשנות השבעים ולימים הפכה למעצבת אופנה של קולקציות לקטלוגים אמריקאיים וגרמניים. היה לה סטודיו בקומה שש בבית הטקסטיל, שבו עיצבה בגדים. עשר קומות מעל ישב אביה של לי, שהחזיק את המשרד הגדול בישראל ליבוא ויצוא טקסטיל, והיה ראש חטיבת האופנה במכון היצוא.

עם דעיכת ענף הטקסטיל בארץ, פתח האב משרדים בסין ובמצרים והרחיב את המסחר בטקסטיל. הוא גם היה לאורך שנים חבר הנהלת מכבי תל אביב בכדורגל. כל אחד מהם הביא איתו לקשר שני ילדים מנישואים קודמים, ולי היא הבת המשותפת היחידה שלהם, בת זקונים שהוריה נהגו לקחת איתם כמעט לכל מקום. "התלוויתי לפגישות ונסעתי איתם בכל שנה לתערוכת הבדים הענקית בפריז Premier Vision. החוויה היתה מדהימה: בדים, צבעים, קניינים, הרבה לחץ וטירוף", היא מספרת. "פגשתי קנייני בגדים שבאו אלינו הביתה, ליקטתי פיסות בדים שהצטברו בשואו־רום ותכננתי מה לעשות בהם, איך לשחק איתם. זה היה כיף".

דיבוק לאופנה

כילדה היתה לה מחברת סקיצות עם עיצובים מקוריים משלה, ובכיתה ב' גמלה בלבה ההחלטה ללמוד בשנקר. ליום הולדת 16 ביקשה מהוריה מכונת תפירה, ובתיכון, במגמת אמנות כצפוי, הורים עמדו בתור כדי לראות את קולקציית הפיות שעיצבה. "בניתי בכיתה מיצג של יער עם אגם, מפל ואבנים", היא מספרת, "כמעט כל עבודה שהכנתי היתה קשורה לאופנה".

הדנקנרים. "אני מאוד קשורה אליהם" צילום: סיון פרג'

הדיבוק לא הרפה בתקופת השירות הצבאי, כרל"שית מפקד טייסת בבסיס פלמחים. למגינת לבו, היא נרשמה לשני קורסים בשנקר, איורי אופנה ותפירה. עם השחרור מצה"ל התנקזו חבריה, כמיטב המסורת המקומית, ללימודי מינהל עסקים ותקשורת בבינתחומי. אך לא נערה כגרבנאו תזנח קורסים כמו תפירה למתקדמים, תדמיתנות וכל קורס ששנקר יכול להציע. "לא הייתי מסוגלת אחרת", היא מסבירה, "הכנתי תיק עבודות, עיצבתי כמה קולקציות ואפילו לקחתי שיעורי ציור, ואז ניגשתי למבחנים והתקבלתי. אני זוכרת שאבא שלי אמר, 'יש, התקבלנו!'. הוא עבר איתי את התהליך".

באותה שנה אושפז אביה בבית החולים. אדם פעיל ובריא, בן 65, בשיא אונו. לאחר החלמה ממושכת מדלקת קשה, בתקופת המעקב, חל סיבוך. "הוא עבר לשיקום, כבר ראינו את השחרור שלו קרב ובא וסידרנו לו בבית חדר סטרילי. יום אחד ביקרתי אותו עם זר פרחים, בלונים ומעדנים שהוא אוהב. הוא אמר שהוא מרגיש לא טוב, נתתי לו לנוח, ובבוקר למחרת הוא נפטר".

ההתמודדות עם האובדן התבטאה, כאמור, בפרץ של תנופה ועשייה. "זה בער בי, זו היתה הפנטזיה שלי, אבל לא דיברתי עם אף אחד. התחלתי לצייר סקיצות ולקנות בדים, השקתי קולקציה באירוע ביתי והזמנתי המון אנשים. זה היה מרגש, כמו להציג תינוק. התגובות היו מעולות. אנשים שחזרו עכשיו מניו יורק אמרו שהם לא ראו שם דברים כאלו מוצלחים".

גרבנאו מתחקרת לקוחות, רצה לתופרות ומארגנת ימי מכירה, אבל "רק שמלות ערב לאירועים, בהזמנה, לנשים שבאות לפגישה". הסגנון הקלאסי והניקיון העיצובי ניכרים, לצד נגיעות משנות השמונים והתשעים ואלמנטים מהמאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. גרבנאו לא מפחדת מצבעים ומחומרים.

לי גרבנאו מדגמנת את עצמה

היא מעצבת שמלות ועליוניות משולבות פאייטים ואפליקציות בשחור, ורוד פוקסיה, צהוב בננה, ירוק רעל, אדום ועוד. השמלות קצרות, עד מעל הברך, ומלוות את חמוקי הגוף. לצדן אפשר למצוא גם שמלות וחולצות רפויות עשויות בדים רכים, משובחים ומחמיאים. השמלות משדרות בגרות ויצירתיות, וניכר שימוש בניואנסים וטוויסטים האופייניים למעצבים בעלי ניסיון רב. את ההכרה הראשונה כמעצבת מבטיחה קיבלה גרבנאו כשנבחרה להשתתף בפרויקט אופנה שיזמה חברת באייר לצד מעצבים מוכרים כטובל'ה חסין, גלית לוי ובארי מאייר.

איך את קובעת מחירים?

"בעיקר לפי הבדים. אני קונה בדים איכותיים ויקרים ביותר. היחס בין ההשקעה לרווח הוא בערך 2.2, לא כולל שעות העבודה שלי ועלות תפירה. טווח המחירים נע בין 800 ל־3,000 שקל. בחצי השנה האחרונה מכרתי כ־150 שמלות".

כבר הכנת שמלת כלה?

"האמת היא שאפילו שתיים. באה אליי לקוחה שקנתה בניו יורק שמלת כלה של ורה וואנג, שמלה מדהימה שאי אפשר לרקוד איתה. הכנתי לה שמלה שנייה, והיא החליפה את וואנג בשמלה שלי בסביבות 11 בלילה. אבל אני פחות נוטה לשמלות כלה, אני אוהבת יותר שמלות ערב".

הלקוחות שלך הן בעיקר צעירות?

"הקו מכוון לצעירות, אבל באופן מפתיע הביקוש מצד המבוגרות הוא הרבה יותר גדול. הן רואות דגם ומזמינות אותו, ואז אני תופרת על פי מידה אישית. למדתי את הגזרות, ואני כבר יודעת לזהות מה מחמיא לסגנונות גוף שונים".

איך הן מגיעות אלייך?

"מפה לאוזן, חברה מביאה חברה, וגם דרך פייסבוק. בתחילת כל עונה אני פותחת את הסטודיו ליום אחד ומזמינה את הלקוחות להשקת הקולקציה החדשה, כ־40 דגמים בכל קולקציה. מאותו רגע מתחילות ההזמנות. בקרוב אציג את הקולקציה השלישית".

גרבנאו מדגמת גרבנאו

את מי היית רוצה להלביש?

"בעולם, את סקרלט ג'והנסון. בישראל, את קרן מור ויונית לוי. לקרן מור יש טעם משובח, ואת החליפות המחויטות של יונית לוי הייתי רוצה להחליף במשהו יותר רך".

את לובשת בגדי מעצבים?

"בעיקר בגדים של מעצבים מחו"ל. אני אוהבת את טופ שופ וזארה, ובחו"ל אני אוהבת את פראדה, קלואה, בלנסייגה. המעצבים הישראלים שאני מעריכה ואוהבת הם ירון מינקובסקי, גדעון אוברזון, ויקטור בלאיש. אלבר אלבז, בוגר שנקר, הוא בעיניי גאון. אדם שעשה את הדרך הנכונה. אני אוהבת את ההדפסים של דיאן פון פירסטנברג, יש לה קו נשי ורך, ואת קארל לגרפלד לשאנל, שמצליח להמציא את בית האופנה הזה כל פעם מחדש".

בקרוב צפויה גרבנאו לעצב כפולת עמודים לחברת הקטלוגים הגרמנית אוטו־פרזנט. "הם הציעו לי להוביל את קו הצעירות ואת קו הערב", אומרת גרבנאו, "הרעיון הוא שאני מכינה את הדגם הראשון והם מייצרים הכל בסין. עדיין לא החזרתי תשובה, אין לי זמן ואין לי מושג איך אעמוד בזה".

אמה יפה עיצבה בעבר עבור אוטו־פרזנט, ובעקבות הפרסום נהרו אליה קניינים מכל העולם ורכשו את הקולקציות שלה. בגיל 50 היא פרשה מהתחום והחלה לצייר ולפסל. "סגנון העיצוב שלה היה יותר מאס פרודקשן, קז'ואל", אומרת גרבנאו, "אני ממש לא שם. אני נוטה לכיוון ערב, קוטור מסוגנן, מחויט, נשי קלאסי, שמלות ערב קטנות עד הברך, אבל אם לקוחה רוצה ארוך גם זה אפשרי. אני משתמשת במשי, סאטן, לייקרה, שיפונים, ז'ורז'ט, תחרה. אמא מביאה לי בדים וחומרים כמו חרוזים ואפליקציות מאיטליה".

מהיכן ההשראה?

"בעיקר מהנושאים שבהם אני מתעסקת בשנקר. עכשיו עשיתי פרויקט תקופתי - חצאית עם ארבעה סוגים של כיווצים. כל דבר כזה משפיע על העיצובים".

עולם העיצוב הוא עולם לא קל.

"נכון. גם בשנקר יש אווירה של תחרות, מרגישים את זה כל הזמן, אבל לא תמיד במובן השלילי. אני לא בחורה תחרותית, אני יודעת מי אני ומה אני רוצה. שמלות ערב זו האהבה שלי, המשיכה הראשונית שלי, אני מאוהבת בזה. החלום שלי הוא לסיים את שנקר בהצלחה ולעשות סטאז' אצל אחד המעצבים הגדולים בחו"ל. אלכסנדר מקווין היה האובססיה שלי. כשהייתי בלונדון נכנסתי לחנות שלו ופשוט התחלתי להפוך את הבגדים, לבדוק אותם מבפנים ומבחוץ. בגד הוא קודם כל תפרים, כל תפר חדש אני מנסה לחקור. המוכרים הסתכלו עליי ולא הבינו מה אני עושה. לא קניתי. שמלה ב־5,000 ליש"ט נראה לי יותר מדי".