"לרוץ לא עולה כסף"

שני חברים יצאו לדרך, ובמשך עשרה ימים רצו יותר מ־600 ק"מ, במסלול שעובר מהחרמון ועד אילת. הקרדיט על המירוץ "לרוץ את ישראל" שמור לזוהר קנטור, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת ההייטק פרוטאגוניס. קנטור, נשוי פלוס שלוש בנות, חיפש דרך מקורית לחגוג את יום הולדתו ה־40, ובעזרת עידוד שקיבל מחברו ליאור שיאון, חובב ריצה נוסף, החל לשקוד על הפקת האירוע.

"אני מאוד אוהב ריצות ארוכות, ולקראת יום ההולדת האחרון שלי החלטתי לעשות משהו מיוחד", מספר קנטור, שבמשך זמן רב תכנן בקפידה את המסע שיצא לדרך בראשית נובמבר, והוכתר כהצלחה גדולה. "מה שהחל כחגיגה פרטית הפך למיזם שעורר התעניינות גדולה. שני האחים שלי התנדבו לקחת פיקוד על הצד הלוגיסטי, ובמשך עשרה ימים ליוו אותנו ברכב שמעליו התנופף דגל ישראל.

"בכל מקום שאליו הגענו, אנשים קיבלו אותנו בהתלהבות: פגשנו משפחות שאירחו אותנו בלילה או בישלו לנו ארוחות, וחובבי ריצה שהצטרפו אלינו בקטעים שונים לאורך המסלול. לפני היציאה לדרך הקמנו אתר, www.runningisrael.co.il, שבו תיעדנו את ההכנות למסע, והוא רשם אלפי כניסות ביום. קיבלנו אין ספור תגובות. היו כאלה שטענו שאנחנו משוגעים, אבל הרוב הגדול פרגן מאוד. לא מעט אנשים כתבו שעוררנו אצלם חשק להתחיל לרוץ".

יבואן מותג הריצה ברוקס, אילן בנישתי, שנתן חסות למירוץ, לא הופתע מהתגובות: "זו עוד הוכחה להתעוררות הגדולה שיש סביב ריצה בזמן האחרון. אם בעבר ריצה נחשבה לספורט שמיועד לבעלי כושר בלבד, ומשכה במיוחד אנשי עסקים בעלי לו"ז צפוף, היום היא פונה גם לנשים וכובשת את הקהל הרחב. הבום הגדול הגיע בשנה האחרונה, ואת שנת 2009 אנחנו מסכמים בעלייה של 30% במכירות של נעלי ריצה".

(מימין) ליאור שיאון וזוהר קנטור

מה ההסבר לכך?

"כמו בעוד הרבה תחומים, אנחנו מושפעים ממה שמתרחש בארה"ב, וכל טרנד שנולד שם מגיע גם אלינו".

רצים בעיקר במיתון

"'ראנינג בום' הוא מושג שנולד בתחילת שנות השבעים, לאחר שהרץ האמריקאי פרנק שורטר הגיע למקום הראשון במרתון האולימפי", מסביר בנישתי. "באותם ימים הריצה צברה תאוצה, ומספר המירוצים העממיים קפץ בצורה חדה. במהלך השנים, עם הגברת המודעות לשמירה על אורח חיים בריא, מספר הרצים עלה באופן הדרגתי".

במאי האחרון פרסם ה"וול סטריט ג'ורנל" כתבה הסוקרת את השפעות המשבר הכלכלי על התעוררותה המחודשת של תופעת הריצה, שזכתה לכינוי "רי־ראנינג בום": בזמנים של קיצוץ בהוצאות, רבים מעדיפים לוותר על המינוי בחדר הכושר ולצאת לג'וגינג בשכונה, שלמעט נעליים טובות אינו דורש ציוד יקר.

כמו כן, ריצה נחשבת למתכון בטוח לשיפור מצב הרוח, בזכות האנדורפינים המשתחררים לגוף במהלכה, ובתקופות לחוצות של חוסר ודאות כלכלית קל להתמכר אליה.

צילום: אלכס קולומויסקי

צחי כהן, לשעבר אלוף ישראל בריצה וכיום מנהל רשת ספורט ורטהיימר, טוען גם הוא כי טרנד הריצה בעלייה. "בשנים האחרונות הריצה עברה שינוי תדמיתי וחדרה למיינסטרים", הוא אומר. "אם למירוץ תל אביב שנערך לפני עשר שנים הגיעו בקושי 300 איש, מירוץ הלילה האחרון של נייקי, שנערך באוקטובר, רשם השתתפות שיא של 15 אלף רצים, בטווח גילים רחב. אנחנו מאמינים שהמגמה הזאת רק תתחזק. זאת הסיבה שלאחרונה התחלנו לייבא ארצה את נעלי הריצה המקצועיות של חברת מיזונו היפנית. יש מקום לכל המותגים, וכולם מוכרים יפה".

את שיגעון הריצה מרגישים גם בוינגייט, ומסמנים כהשקעה מועדפת: השנה ישקיע המכון יותר ממיליון שקל בחיזוק הקשר עם הקהילה העסקית. יריית הפתיחה היתה בארגון המירוץ הראשון שפונה לאנשי עסקים.

וינגייט לכל עובד

"במסגרת הניסיונות שלנו למתג את וינגייט כמכון שיכול לשרת גם ספורטאים חובבים החלטנו לרכוב על גל הפופולריות של הריצה, ובשלב הראשון לפנות לאנשי עסקים", אומרת מנכ"לית מכון וינגייט, רותי פילץ־בורשטיין. "הופתענו לטובה מההיענות למירוץ, שהשתתפו בו 270 אנשי עסקים, בהם שי ירון, מנכ"ל פסגות ניירות ערך, ארז ברית, מנכ"ל טנדם קפיטל, דב תמרקין, מנכ"ל פואמיקס, ועוד. המטרה היתה לחשוף את אנשי העסקים למסגרת האימונים שוינגייט יכול להציע להם בחיים הפרטיים וגם במקום העבודה. יש כאן פלטפורמה נהדרת לארגון ימי כיף פעילים ואירועי ספורט לחברה, עם מיטב המאמנים והמתקנים, מסלולי ריצה מסומנים ומרחבי דשא".

מהי העלות של אירועים כאלה?

"אנחנו מתחילים במחירי הרצה. ב־30 עד 50 אלף שקל אפשר לארגן אירוע בן יומיים, כולל הפעלות ספורטיביות ומשחקי גיבוש, לינה וקומזיץ בערב. זה הרבה יותר זול מאירוח בבית מלון, ולטווח הרחוק גם יותר משתלם. לפי נתונים של ה־WSO — World Safety Organization — על כל דולר שארגון משקיע בעידוד פעילות גופנית ואורח חיים בריא הוא יחסוך 6 דולרים בעתיד בשל עלייה בתפוקה וירידה בהיעדרויות וחופשות מחלה של העובדים".

אתר וינגייט: http://www.wingate.org.il