מראה מעל הגשר

"כשהגענו בנובמבר 1990 חשבנו שבישראל מחכים לתיאטרון מרוסיה, ומהר מאוד התברר לנו שטעינו. אם היינו יודעים מה נעבור, לא בטוח שהיינו מגיעים", אומרת מנכ"לית התיאטרון לנה קריינדלין, הנמצאת בו מיומו הראשון ושותפה לחלק מהצלחותיו כבמאית.

אבל הם הגיעו, ואף על פי שחלק מהזמן הוקדש למלחמת הישרדות כלכלית, היתה (ועדיין ישנה) יצירה אמנותית ענפה, שהובילה את גשר למקום מרכזי במפת התרבות הישראלית. ועכשיו הם גם מתפנים לחגיגות שבמרכזן יוקרן הערב בבכורה סרטו של הבמאי הרץ פרנץ, "חזרה נצחית", המתעד את תהליך העבודה של המנהל האמנותי יבגני אריה בשנים 1994–2004. לצד ההקרנה ייערכו אירועים נוספים כמו יום הולדת לשחקנים ויוצרים שימלאו להם 50, ערבים מיוחדים במועדון 71 הכיסאות בהפקת השחקנית לוסי דובינצ'יק ועוד.

מנכ"לית התיאטרון, לנה קריינדלין. "אנחנו חושבים בעברית וחושבים לקהל הישראלי, ואנחנו בעיקר צריכים לשרוד" צילום: צביקה טישלר

קריינדלין גאה בדרך שעבר התיאטרון. "בשנים הראשונות היינו בטוחים כל יום שמחר התיאטרון ייסגר, ובזכות כמה 'משוגעים' שהאמינו בנו ועזרו לנו, בהם חנוך ברטוב, בן ציון תומר ונתן שרנסקי, שגייס עבורנו כסף מהסוכנות, הצלחנו לשרוד".

מתקרבים למיינסטרים

בתחילת הדרך זירת התיאטרון הישראלי לא קיבלה את גשר בברכה, והיו שטענו כי אין צורך בהתקבצות העולים החדשים ליצירה, ומוטב כי ישתלבו בתיאטראות הקיימים. אך עם הזמן הדברים החלו להסתדר: הבימה תרמה את הבימרתף להעלאת "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", השחקנים החלו ללמוד ולהציג בעברית, לפעמים בלי להבין אף מילה, וגם הקהל הישראלי התאהב.גשר בנה לעצמו דימוי אליטיסטי של תיאטרון דו־לשוני המשלב בין המסורת הרוסית לבין גישה מקורית חדשנית.

בשנים האחרונות נראה דווקא שגשר מתקרב למיינסטרים. הוא מגייס שחקנים, שלא לומר סלבריטאים, ופותח שעריו לבמאים חדשים, תוך ויתור מודע לעתים על האופי המיוחד. קריינדלין לא ביקשה אף פעם לכבוש את המיינסטרים, אך בהחלט מסכימה כי התיאטרון משתנה. "בהתחלה היה נדמה לנו שהחיים קשים, ומתברר שהם נעשים קשים יותר כל שנה. גדלנו והשתנינו, וכשאני רואה קלטות של ההפקות הראשונות שלנו לבי נצבט. כבר אין תיאטרון כזה! כי האנשים שהגיעו מרוסיה הם אחרים, הפכנו לישראלים עם רקע רוסי. אנחנו חושבים בעברית וחושבים לקהל הישראלי, ואנחנו בעיקר צריכים לשרוד".

ומה מייחד את ההישרדות שלכם?

"כשהיינו קטנים ומיוחדים היינו מחוץ לתחרות, ועכשיו אנחנו בתחרות עם התיאטראות הגדולים וזה מאוד קשה. אין לנו כסף להיות קטנים ומיוחדים, ואנחנו צריכים לשלב בין מה שאנחנו אוהבים ורוצים לעשות לבין ההתקרבות למיינסטרים. קשה להתקיים במודל של תיאטרון רפרטוארי עם אדם אחד שמוביל אמנותית כמו יבגני. אם הייתי יכולה הייתי מכריחה אותו לביים את הכל, כי אני חושבת שהוא הפרצוף של התיאטרון הזה, שנותן לו פנים מיוחדות ומבדיל אותו מהאחרים, ובשביל זה גשר קיים".

פעם ההצגות שלכם היו קונצנזוס; היום כבר נשמעת לא פעם ביקורת.

"גם יבגני ואני לא אוהבים כל מה שמועלה אצלנו, אבל מה שמרגיז אותי בביקורות זה שהן לא בונות. אני יכולה לכתוב ביקורת הרבה יותר חריפה על ההצגות שלנו, אבל היא תהיה עניינית. אם לא היינו צריכים לעשות חמש הצגות בשנה יכול להיות שהיינו שומרים על הקונצנזוס. אי אפשר להתכונן להצגה בשמונה שבועות חזרות; זה שטחי ואני לא מאמינה בזה. אם היה לנו כסף היינו משחקים מול 300 איש ולא מול 900; בתיאטרון דרמטי זה פשע".

משה איבגי ב"הבן הבכור". מהשחקנים-כוכבים שמקרבים את תיאטרון גשר למיינסטרים צילום: גדי דגון

והקהל השתנה עם השנים?

"הקהל השתנה והמדינה השתנתה. אנחנו מנסים לשמור על הייחוד שלנו, אבל זה יותר ויותר קשה. עוד לא נכנעתי למפעל מנויים, כי אני לא בטוחה שמשתלם לנו כלכלית או נכון מבחינה תדמיתית. אבל יכול להיות שאכנע".

הכוכבים של ישראל

נראה שאם צריך להצביע על השינוי הגדול שעבר על גשר בדרך להפיכתם לתיאטרון כמעט כל־ישראלי, הוא שיבוצם של שחקנים־כוכבים כמו משה איבגי, חנה לסלאו ואורנה בנאי בהצגות הבית. קריינדלין מודעת לכך שחלק מהאנשים יכולים לראות במהלך אקט כלכלי גרידא, אבל מבהירה שיש עוד היבטים. "אנחנו חושבים על אורנה כבר שנתיים ל'רומן בעבודה', כי יש לה כל המרכיבים לדמות. אני מקווה שההצגה איתה תייצר הכנסות שיאפשרו לנו את הניסיונות האמנותיים הבאים שלנו, כמו 'הקיסר גוק' של חנוך לוין. עם חנה אנחנו בקשר כבר זמן מה, וכשהתחלנו לחשוב על הקאסט ל'טרטיף' היא עלתה כמתאימה. מקווה שהניסיון איתן יצליח כמו שהיה עם איבגי ב'הבן הבכור', שתרם המון לתיאטרון וללהקה - כי הוא הביא לא רק קהל, אלא גם משמעת ומקצועיות. אנחנו כבר במשא ומתן איתו על העבודה הבאה".

קריינדלין מספרת על שחקנים רבים, גם מתיאטראות אחרים, שפונים אליה בבקשה לעבוד בגשר. "בינתיים אני מתנהגת יפה ולא גונבת ממקומות אחרים", היא אומרת ומרמזת למקרה הבימה והשחקנית יבגניה דודינה, שהיתה מזוהה עם גשר מתחילת דרכו. "אני לא כועסת, אבל זה כואב. אני חושבת שזה לא הוגן. אני לא נגד חילופי שחקנים, אבל הדרך צריכה להיות בהסכמה מלאה".

ציוני הדרך של גשר

1991 - "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (מאת: טום סטופרד, בימוי: יבגני אריה). הצגת הבכורה של גשר, שעלתה ב־20 באפריל לפני 18 שנה בשפה הרוסית. בהמשך תורגמה לעברית על ידי ד"ר מרים יחיל־וקס.

1996- "כפר" (מאת: יהושע סובול, בימוי: יבגני אריה). הצגת השנה לשנת 1996, שזכתה בפרסים גם על הבימוי, המשחק (ישראל דמידוב), התפאורה והתאורה.

2002 - "העבד" (מאת: יצחק בשביס זינגר, בימוי: יבגני אריה). ההצגה שפתחה את הטרילוגיה של בשביס זינגר בתיאטרון. הצגת השנה לשנת 2002 ועוד ארבעה פרסים על בימוי, משחק (יבגניה דודינה), תפאורה ותאורה.

2007 - "יאקיש ופופצ'ה" (מאת: חנוך לוין, בימוי: יבגני אריה ושמעון מימרן). המחזה הראשון של לוין בגשר. שלושה פרסי תיאטרון בתחומי התפאורה, התלבושות והשחקנית המבטיחה (נטע שפיגלמן).