ועידת התחזיותיאיר לפיד: "אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה ליברלית, היא לא תהיה"
ועידת התחזיות
יאיר לפיד: "אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה ליברלית, היא לא תהיה"
כך הגדיר ראש האופוזיציה את התחזית הפסימית שלו בועידת התחזיות 2025. "והתחזית האופטימית שלי היא שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים ללכת לכיוון אחר לגמרי, וזה תלוי בהחלטות שנעשה בשנה הקרובה", הוסיף
"מדינת ישראל בצומת, ומדינת ישראל צריכה לבחור בין שתי אפשרויות בשנה שמתחילה מחר. מעולם זה לא היה חד כל כך. כל אפשרות מובילה לעתיד אחר לגמרי". כך פתח יאיר לפיד, ראש האופוזיציה את דבריו בועידת התחזיות 2025 של כלכליסט בשיתוף בנק הפועלים וקבוצת הפניקס.
"במדינת ישראל יש היום שתי תפיסות הפוכות לגבי השאלה לאן אנחנו צריכים ללכת ומה יחזק אותנו יותר. זו לא רק דיון על ערכים, אלא שאלה ביטחונית וכלכלית. מהם יסודות העוצמה הישראלית?
את התפיסה הראשונה מובילה קבוצה גדולה בתוך השלטון הישראלי, זו הקבוצה הכי דומיננטית בתוך הממשלה, היא אומרת שהסיפור של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נגמר. לטענתם, הניסיון נכשל. מדינה לא יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, והגיע הזמן לחתור להכרעה, או יהודית או דמוקרטית. לשיטתם, זו החלטה קלה. יש בעולם מספיק מדינות דמוקרטיות, יש רק מדינה יהודית אחת, שני הערכים האלה מתנגשים, והם בוחרים במדינה היהודית. הגרסה שלהם למדינה היהודית היא מדינה דתית, משיחית – זה לא עלבון, זה מה שהם מאמינים בו – מדינה כפופה להלכה, "ממלכת כוהנים" שמקדשת מלחמה לנצח ודוחה ערכים ליברלים כמו הפרדת רשויות, זכויות מיעוטים, חופש דת, חופש ביטוי, שלטון החוק, מנגנונים של פיקוח ובקורת.
הרבה אנשים האמינו בכך עוד לפני השבעה באוקטובר, סמוטריץ' ובן גביר הובילו את התפיסה בתוך הממשלה, בגיבוי המפלגות החרדיות. אחרי השבעה באוקטובר שוב, לשיטתם, הם קיבלו חיזוק נוסף.
בזמן שכולנו עוד היינו בהלם, שכול ויגון, הם כבר בנו את הטיעון שאומר, "הנה תראו, צדקנו". ישראל לא יכולה להמשיך להתנהל במזרח התיכון הרצחני והמדמם, כמו מדינה מערבית ליברלית. אנחנו לא דנמרק, כי השכנים שלנו הם לא שבדים.
מה שאנחנו צריכים, לטענתם, הוא להיות מדינה ש"מדברת בשפה של המזרח התיכון". מה זו השפה של המזרח התיכון? זו שפה שאומרת: אין עלינו מגבלות דמוקרטיות. מי שיוצא נגדנו יחטוף הרס בממדים תנכיים, יושמד בלי שום מעצורים של דין בינלאומי או ערכים הומניים.
זה מסר מאוד מושך. קל להסביר אותו, ועוד יותר קל למכור אותו לחברה פצועה, כואבת וזועמת, מאשר את המסר השני, או התפיסה השנייה, העוסקת בשאלה לאן מדינת ישראל צריכה ללכת.
התפיסה השנייה אומרת, אין לנו קיום אלא כמדינה יהודית ודמוקרטית. אלה לא רק ערכינו, זה גם סוד העוצמה הישראלית. מקור העוצמה הישראלית היא הדמוקרטיה. הדמוקרטיה היא הבסיס שעליו מונחים ארבעת רכיבי היסוד של החוסן הלאומי שלנו.
הרכיב הראשון הוא הלכידות החברתית. חוזה חברתי שדורש ומצפה מכל אדם להתגייס לצה"ל ולשאת בנטל, לעבוד ולשלם מיסים. החוזה החברתי הוא זה שבזכותו אנשים בני שלושים וארבעים וחמישים יצאו בשנה האחרונה לעשות מאות ימי מילואים. הוא מחייב כל אדם להשקיע במדינת ישראל, לעתים לסכן את חייו למענה, והמדינה בתמורה מחויבת בסדר עדיפויות ששם במרכז את הציבור היצרני, העובד והלוחם. מי שנותן למדינה, הוא גם מי שמקבל ממנה.
הרכיב השני הוא כלכלה מפותחת, מבוססת היי-טק, שיכולה לממן את צרכי הבטחון הישראליים. ישראל הדמוקרטית היא מדינה שבה יש קידמה טכנולוגית ומדעית, מדינה שבה יש יותר חתני פרס נובל מאשר בסין או באוסטרליה. זה יכול להתקיים רק בחברה פתוחה, ליברלית, יצירתית, עם חופש מחשבה וחופש ביטוי.
הרכיב השלישי הוא החיבור למערב. החיבור הזה הוא שמוביל לכך שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמקבלת מהאמריקאים F35 ומהגרמנים צוללות עם יכולות אסטרטגיות. מפני שהאמריקאים והגרמנים מאמינים שאנחנו מדינה רציונלית ושומרת חוק.
מרכיב החוסן האחרון הוא הסדרים מדיניים יציבים, שנשענים על כוחנו הצבאי, אבל גם על הסכמים כלכליים ואזרחיים, כמו הסדרי השלום עם מצרים וירדן ששורדים כבר עשרות שנים, כמו הסכמי אברהם, כמו הסכמי פורום הנגב.
ארבעת מרכיבי החוסן האלה, יכולים להתקיים יחד רק אם ישראל תהיה דמוקרטיה יהודית וליברלית. רק במדינה כזו יש את החופש היצירתי שהפך אותנו לסטרט-אפ ניישן, רק במדינה כזו יש את ההון האנושי שממציא את כיפת ברזל ואת מערכת החינוך שמגדלת את הטייסים שיכולים להפציץ את מתקני הגרעין של איראן.
זו הדילמה הישראלית. היא חדה מאי פעם, היא ברורה מאי פעם, ואנחנו קרובים יותר מאי פעם לנקודת ההכרעה. ניסיתי להציג פה באופן הוגן את עמדתם של תומכי מדינת ההלכה המשיחית, אבל אם נבחר בדרך שלהם, זה יוביל לקריסה גמורה.
מי שמציע לנו לדבר בשפה של המזרח התיכון, מציע לנו גם את החיים של המזרח התיכון. מי שרוצה לדבר בשפה של תימן, איראן, לבנון וסוריה, יקבל את החיים והכלכלה והקשרים הבינלאומיים והחברה האנושית של תימן, איראן, לבנון וסוריה.
מי שמציע לנו להתנהג כמו במזרח התיכון, מציע לנו לא רק אלימות וכוחנות, אלא גם מדינה רדיקלית, נחשלת, בלי קשרים בינלאומיים, שטובי אנשיה יקומו וילכו למקום אחר. הדברים אינם ניתנים להפרדה. אם ננתק את ישראל ממקורות החוסן הלאומי שלה, ישראל לא תהיה המדינה העוצמתית שאתם מכירים.
ישראל אמרה לעולם בכל שנותיה שני דברים: הראשון הוא שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והשני הוא שאנחנו המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה שהממשלה הנוכחית שכחה, הוא שאי אפשר לנתק בין שני הדברים האלה.
אנחנו מעצמה אזורית, בזכות העובדה שאנחנו דמוקרטיה. כל רכיבי החוסן הלאומי שלנו נובעים מתוך המבנה הדמוקרטי שלנו, מתוך חוזה חברתי ליברלי ותוסס, מתוך חינוך של חופש ויצירה וזכויות אדם וכל הדברים שהממשלה הנוכחית כל כך בזה להם.
אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה ליברלית, היא לא תהיה. זו התחזית הפסימית שלי. התחזית האופטימית שלי היא שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים ללכת לכיוון אחר לגמרי. זה תלוי בהחלטות שנעשה בשנה הקרובה.
אם ישראל תחזור לעצמה, תחזור לערכים שלה, תחזור להיות מדינה שוחרת שלום, המילה שאסור כבר להזכיר, שוחרת מדע וקידמה, שמאמינה שהיהדות היא לא תזה של עליונות, אלא תפיסת עולם של סובלנות וחמלה, אז אנחנו נוכל יחד לקחת את המדינה הזו לשיאים שלא ידענו מעולם.
הדמוקרטיה הליברלית המתוחכמת טכנולוגית שלנו, תוכל להגדיל באופן דרמטי את המודל המאוד מוצלח שבנינו עם האמירתים בשנים האחרונות, וללכת להסדר עם סעודיה, מה שנקרא הסכמי הנורמליזציה.
אנחנו יכולים ליצור קואליציה אזורית שתתייצב מול איראן, תבנה שלטון חלופי לחמאס בעזה, תתחיל את המסע הארוך להיפרדות מהפלשתינים, ותפתח בפני הכלכלה הישראלית שווקים בהיקפים שלא הכרנו קודם.
אנחנו יכולים גם לחדש את ההסכם עם עצמנו. את הברית הפנימית שלנו. אם ישראל תחזור להשקיע בחינוך ברמה הגבוהה בעולם, תכניס למעגל הגיוס והעבודה את הצעירים החרדים, תכתוב חוקה שתמנע את האפשרות ששוב נתחיל להילחם אחד בשני, תמקד את הכלכלה במעמד הביניים היצרני והעובד - נגיע לשיאים שלא ראינו מעולם.
אנחנו בעידן של הזדמנויות. הכהונה השנייה של טראמפ, השאפתנות האזורית של MBS בסעודיה, היחלשות השלטון האיראני, הריסוק של חמאס וחיזבאללה, היכולות הישראליות בכלכלת AI וסייבר, כל אלה יכולים להוביל אותנו לעולם חדש ומופלא.
ישראל צריכה לבחור. גם בקלפי, אבל גם במובן עמוק הרבה יותר. אנחנו נצטרך השנה להחליט מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים מכאן, מהו האופי של המדינה הזו, מהם ערכי היסוד שלה. האם תהיה פה מדינת הלכה קיצונית, או מדינה יהודית דמוקרטית. ממשלה משיחית עם ראש ממשלה שניזון מהשסע הפנימי שלנו, או ממשלה שפויה שתאחד אותנו סביב ערכים משותפים. ההחלטה שנעשה, תקבע לא רק את עתידנו, אלא גם את עתידם של הילדים שלנו. ומשפט אחרון לא על תחזיות, אלא על הדבר שאנחנו מוכרחים לעשות השנה מהר ככל האפשר: אנחנו צריכים להחזיר מעזה את החטופים שלנו. בעסקה, עכשיו".
