הוועידה הכלכליתזעם הוא לא תוכנית פעולה
הוועידה הכלכלית
זעם הוא לא תוכנית פעולה
אנחנו חייבים לגייס בסובלנות למחנה המאמינים בדמוקרטיה עוד ועוד ישראלים ולהציע לשכנים שלנו עתיד טוב יותר מפיתויי האסלם הרדיקלי. מו"ל כלכליסט בפתח הוועידה הכלכלית הלאומית
מאז 7 באוקטובר אנחנו מלאי זעם. אפשר לדבר על אבל, זעזוע, ואפילו ייאוש מתגנב, אבל בשבילי יותר מהכול – חמת זעם. אולי גם בשבילכם. בראש ובראשונה על ההתקפה הרצחנית, הזוועתית, של החמאס. חמת זעם גם על תושבי עזה שסייעו למחבלים, ועל כל מי שתמכו בטבח.
להבדיל אלף הבדלות, אנחנו לא יכולים לנקות את מפקדי צה״ל וראשי זרועות הבטחון, ואנחנו בוודאי לא רוצים לפטור מאשמה את הממשלה הגרועה ביותר וראש הממשלה הכושל ביותר מאז הקמת המדינה. כל השותפים למחדל ראויים לזעם שלנו.
אבל כפי שהייאוש אינו תכנית פעולה, גם זעם אינו תכנית פעולה.
את החמאס צריך למחות מעל פני האדמה. אי אפשר לבער רעיונות מתועבים אבל אפשר לחסל את מי שמנסים לבצע אותם. לאסלם הרדיקלי יש מאחזים עקשניים באסיה ובמזרח התיכון. לא נצליח לפטור את העולם מעונשו. אבל על אלה הסובבים אותנו ומנסים לפגוע בנו איננו יכולים לחוס. זה ברור, אבל זה לא כל הסיפור.
מי ששואף לבלום את האסלם הרדיקלי צריך להושיט למוסלמים המתונים יד של שלום. לא רק לאמירויות, לא רק לסעודיה, גם לשכנים הקרובים שלנו. כולנו מאוכזבים מהתמיכה של רוב הפלסטינים בטבח של 7 באוקטובר. אבל גם אכזבה, כמו זעם, כמו ייאוש, זו לא תכנית פעולה. אם אנחנו רוצים לחיות במדינה פורחת, אנחנו חייבים להציע להם משהו טוב יותר מהפיתויים של האסלם הרדיקלי. כן, אף על פי כן ולמרות הכול, כדאי לנו לנסות הידברות וחתירה לפיוס עם האנשים החולקים איתנו את הארץ בין הנהר לים.
רובם לא מאמינים לנו. רובנו לא מאמינים להם. לכן, אחרי הזוועות של 7 באוקטובר, ואחרי החודשים הארוכים של המלחמה, יהיה קשה לבנות גשר. אבל אין לנו ארץ אחרת, וגם להם אין ארץ אחרת. יצאנו למלחמה צודקת מאין כמותה. בבוא העת, צריך לצאת לשלום צודק. להתגבר על הזעם, לבלוע את האכזבה המרה, ולתת צ׳אנס לשלום או לפחות לימים טובים יותר. לנו ולהם.
ועכשיו מבט פנימה. יש זעם גם בתוכנו, בינינו לבין עצמנו, בין ימין ושמאל, בין חילונים לחרדים וחרדלים. בין אלה הנחושים לחיות במדינה דמוקרטית ויהודית לבין אלה המעדיפים לחיות במדינה יהודית יותר ודמוקרטית פחות. אבל גם אצלנו בבית אין ברירה - צריך לחתור לפיוס. אני מאלה שמאמינים שבלי הערכים החיוניים של הדמוקרטיה ישראל לא תשרוד, ואני כותב כמיטב יכולתי נגד העסקנים והבריונים שרוצים להחליש את הדמוקרטיה. אבל אנחנו, הישראלים ששותפים לדעתי, צריכים להפנים שגם בבית זעם לא יכול להיות תוכנית פעולה.
במקום זה, אנחנו חייבים להקשיב לקולות של המחנה השני, גם הקולות הצורמים, ולנסות לגבש דרכים כדי לשכנע, להסביר, לדבר. יש ישראלים שכל ניסיון לגשר על הפערים איתם נידון לכישלון. פוליטיקאים כהניסטים, רבנים חשוכים, פורעי חוק אלימים, מסיתים. על אלה אפשר לוותר מראש. חבל על הזמן; אך כל אלה ביחד הם מיעוט. מיעוט רועש, מסוכן ומאיים למוטט את כולנו, אבל מיעוט.
אנחנו הרוב. אנחנו, הישראלים שמאמינים בדמוקרטיה, העובדים, משרתים ותורמים, אנחנו הרוב ואנחנו חייבים בסובלנות לגייס למחנה שלנו עוד מאות אלפים, אולי יותר, ולגבש סביבנו רוב מוצק של אזרחי המדינה.
זו התקווה שאני בוחר; התקווה שלנו מאז שנחשפה המזימה להפיכה משטרית, ובמיוחד מאז שנכפתה עלינו מלחמה נוראה ב-7 באוקטובר. להחזיר את כל החטופים, לתקן את מה שנשבר, להתאושש, להחלים, לאתחל מחדש את ישראל, דמוקרטית ויהודית, ברוח מגילת העצמאות, כי עוד לא אבדה תקוותנו.
