הוועידה הלאומיתלפעמים סיוטים מתגשמים
הוועידה הלאומית
לפעמים סיוטים מתגשמים
היסטוריונים וחוקרי נפש האדם אולי יפענחו מה קרה לאיש שהיה פטריוט ישראלי ובחודשים האחרונים רואה את המדינה נשרפת ורק שופך עוד ועוד חביות של דלק מלוכלך ללהבות. דברי הפתיחה של מו"ל כלכליסט בוועידה הלאומית
תנו לסמוטריץ’ ובן גביר לנצח. תנו לביבי להקים את הממשלה המסוכנת והמוטרפת ביותר בתולדות המדינה, עם ממשיכי דרכו של כהנא, רק כדי שיחלצו אותו מספסל הנאשמים ואימת הכלא. תנו לו למנות את הגזענים, ההומופובים, המיזוגנים, המהבהבים והנפצים לממשלה, ואפילו לקבינט הביטחוני. צריך למרבה הצער לייחל לממשלה בלי מסיכות, מושחתת עד היסוד, קיצונית בלי עכבות – עם המשת”פים המשוטים והכבשים השותקים. כי רק אם תקום כאן ממשלה שתפעל לשינוי דרמטי באורחות החיים שלנו ותנסה לרסק את הדמוקרטיה כדי להקים מדינת הלכה ואפרטהייד מלא־מלא – יש אולי סיכוי שנתעורר רגע לפני האפוקליפסה.
את הדברים האלה כתבתי שבועיים לפני הבחירות האחרונות. ובכן, אנשים טובים – הזהרו במשאלות שלכם. לפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים סיוטים מתגשמים. הטור היה כמובן ניסיון להעיר את הבוחרים, ניסיון שלא צלח. ממשלת נתניהו שקמה לפני כחצי שנה חוללה השמדת ערך שלא הייתה כמותה בתולדות המדינה; חורבן לאומי, מדיני, בטחוני, כלכלי וחברתי נורא יותר מכל הסיוטים שלנו. אבל, הרוב הישראלי המנומנם בדרך כלל, התעורר סוף סוף. הרוב הישראלי חטף סטירה מצלצלת כמו מכתזית, פקח את עיניו ויצא להילחם על הדמוקרטיה שלו. הרוב הישראלי - מהמרכז והשמאל, וגם מתפכחים מהימין, מכל העדות, ברחבי הארץ ולא רק במדינת תל אביב – הבין, גם אם באיחור קטלני, שהדמוקרטיה לא מובנת מאליה. ובלי דמוקרטיה גם הקיום לא מובטח.
כולנו מסתחררים בין מועקה וייאוש לבין התקווה שנצליח לבלום את ההפיכה המשטרית, ולסלק מהשלטון את כל אלה שמאיימים לרסק את הנס הישראלי. כולנו שואלים איך ומתי הסיוט הזה ייגמר. אין לי תשובה, כמובן. אני מזהיר כבר שנים מהביביזם של ביבי, אבל אני מודה שלא שיערתי שהוא ייסחף כל כך רחוק, כל כך מסוכן, כל כך קיצוני, כל כך רעיל, כל כך אדיש. יום אחד היסטוריונים וחוקרי נפש האדם אולי יפענחו מה קרה לאיש שהיה פטריוט ישראלי ובחודשים האחרונים רואה את המדינה נשרפת ורק שופך עוד ועוד חביות של דלק מלוכלך ללהבות. מה קרה לקצין בסיירת מטכ"ל, לשגריר המבריק, לשר האוצר הנחוש, לראש הממשלה הזהיר, למדינאי המוערך ברחבי העולם? מה קרה לו? ומה קורה לנו?
הנזקים למדינת ישראל מצטברים, קשים מנשוא, אבל אנחנו עדיין ברגעים שבהם, אם מסע ההרס יסתיים בתוך כמה חודשים, נוכל לשקם את ההריסות. אם הטרלול יימשך עוד שנה או שנתיים או יותר, אם המתקפה האוטו-אימונית לא תיעצר בזמן, יהיה קשה יותר לשמור על אופטימיות. לכן, כולנו חייבים להשתתף בהגנה על הדמוקרטיה מפני תוקפיה, בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותם של אזרחים חופשיים. בכל האמצעים החוקיים. איננו יכולים להרשות לעצמנו ייאוש. אין זמן למועקה.
אני רוצה לחזור על הקריאה שכבר השמעתי ולהוסיף לה סימני קריאה:
כולנו חייבים לפעול ביחד בלי פחד. שומרי הסף חייבים להמשיך לשמור על הסף באומץ ובנחישות. משרתי הציבור חייבים לשרת את הציבור, לא את הפוליטיקאים חסרי המעצורים. שופטים, יועצים משפטיים, קציני משטרה ואנשי שב"כ, בכירי השירות הציבורי, מורים, רופאים, וכן, גם מתנדבי המילואים. כולנו נדרשים לא להתכופף ולא להתקרנף. גם הקהילה העסקית וגם ארגוני העובדים לא יכולים לעמוד מנגד. מי שלא מתייצב בחזית כאן ועכשיו, יראה בבוא היום איך השלטון לא יהסס לפרק אותו בחסות ההפיכה המשטרית.
וגם העיתונות החופשית צריכה להיות חופשית. חופשית מפחד. אנחנו בכלכליסט מדווחים על הניסיונות לחבל בדמוקרטיה בעקביות ובנחישות. לאלה המתלוננים על הקו שלנו אנחנו אומרים: כן, זה הקו שלנו. לא נייצר איזון מלאכותי כוזב בין מגיני הדמוקרטיה לבין תוקפיה. להיות בין מגיני הדמוקרטיה, זו הזכות שלנו, זו החובה שלנו.
