שוברת קודיםכשהארעי נשאר קבוע: הפוליטיקה של צילומי המסך
שוברת קודים
כשהארעי נשאר קבוע: הפוליטיקה של צילומי המסך
בעידן שבו כולם מצלמים מסכים, גם הזמני הופך לקבוע. כל שטות שנאמרה או כל דבר זדון שנעשה, מתועדים לעד על מסכי הטלפון. הבעיה היא שהזיכרון נשאר מנותק מההקשר ומספק עדות סובייקטיבית ולעתים מעוותת
לאחרונה צייץ שר התרבות והספורט מיקי זוהר את רגשותיו: "עצוב שגם הנשיא ביידן נפל קורבן לפייק ניוז שהופץ בישראל כנגד הרפורמה המשפטית המוצדקת שלנו". את הציוץ כתב בעקבות הערה של נשיא ארה"ב על ההפיכה המשטרית לפיה ישראל "לא יכולה להמשיך בדרך הזו". זוהר מחק את הציוץ תוך 20 דקות והסביר בציוץ נפרד כי עשה זאת "מתוך כבוד ליחסים החשובים שלנו עם בעלת הברית הכי גדולה שלנו ארצות הברית". באינטרנט כמו באינטרנט זה היה מאוחר מדי. הציוץ נלכד בצילום מסך, ואמירותיו של השר פורסמו בכל אמצעי התקשורת, ושיקפו לא רק שיקול דעת מדיני לקוי של השר, אלא גם את הילדותיות הטכנולוגית שלו.
1. תיעוד שמשנה את הגדרת הפרטיות
בשנים האחרונות התמסדה האפשרות לצילום המסך, בהקשר של טלפונים ניידים, והפכה לאירוע מכונן. הטכניקה שהושקה על ידי אייפון 2 לפני כ־15 שנה, היא חלק בלתי נפרד מספריית האינטרנט ואחראית על חלקים גדולים מעיצוב רעיון הפרטיות בעידן המידע. המעשה שנועד ללכוד לנצח אינטראקציה שאמורה להיות חולפת, הוא הכלי הדומיננטי היום לשמור ולתעד חלקים מהאינטרנט ויחסים בינאישיים, לשמש הוכחת קיימות למי שלא נכח באותו הרגע ושאולי גם לעולם לא יכול היה להיות, וחשוב מכך – להפוך את מה שהיה חוויה מוגבלת בין אנשים לשיחה בין רבים.
במסגרת הפרקטיקה הזו ניכר כי דבר אינו קדוש. היום מצלמים מסך כדי לתעד ולהפיץ ברבים כל דבר. צילומי מסך יכולים להיות משותפים כעדות לבוגדנות של בן זוג; להוכיח פוליטיקאים שצייצו שטויות או נהגו בחוסר עקביות; ללעוג לעיתונאים שכתבו בשגיאות כתיב או להזכיר לנו שגם המפורסמים הם מטופשים. צילומי מסך מתעדים גזענות, הומופוביה, שיחות בטינדר, בוסים רודנים, דרמה מיותרת בין חברים וקטסטרופות יחסי ציבור של מותגים. הם חושפים שיחות אינטימיות, מתעדים טעויות או מנציחים חרטות. כוחם כה גדול שהם הפכו את האינטרנט למה שהוא היום: מצד אחד מערכת מידע עצומה שמחברת בין המונים, אך בו בזמן אחת שדולפת מכל החיבורים. דליפה שמנוצלת לטוב ולרע, לבריונות, לשיימינג וכדי לקדם קבלת אחריות.
צילומי מסך הצליחו לגרום לתפיסתם של כמה מתרברבים שפרצו לבניין הקפיטול בוושינגטון בינואר 2021. הם גם גרמו לפיטוריהם של עיתונאים, שחקנים, תסריטאים ובמאים, ואף חשפו תוכניות של סנאטור אמריקאי אחד לנטוש את המדינה אותה מייצג בזמן שסבלה מהפסקת חשמל באמצע סופה לטובת חופשה בקנקון במקסיקו.
יהיה אשר יהיה ההקשר, צילום מסך הוא אירוע הפרת הפרטיות המאסיבי וההמוני ביותר באינטרנט. יותר מכל מעקב מוסדי, תאגידי או מדינתי – באמצעות צילום מסך אנחנו אלו שמפרים ללא הרף את הפרטיות אחד של השני. מטשטשים את הגבולות בין פרטי לציבורי, ותוך כדי שמבצעים את אחת מהפעולות הארכיוניות הגדולות ביותר הלא מדוברות - מתעדים את הפרטי.
לא פלא אם כך שפעולה זו מייצרת תחושת רדיפה - הרי צילומי מסך הם תמיד שם מעבר לפינה. כולם מצלמים מסך וכולם צריכים לצפות לצילומי מסך. למעשה תחושת הרדיפה כה גדולה שהתפתחה תרבות שלמה סביבם, בה נידונות שאלות של נימוסים, כמו מתי מותר ואסור לצלם מסך. כמו כן ישנן שאלות משפטיות, למשל האם צילום של ציוץ, פוסט או כל תוכן אחר ושיתופו ברבים היא פעולה המפרה זכויות יוצרים או פרטיות. צילומי מסך הם אירוע שיכול להיות כה מטלטל שבשלב מסוים אינסטגרם החליטה להשיק פיצ'ר שיודיע ליוצר תוכן אם וכאשר מישהו אחר מצלם מסך. אפילו אפל, כך השמועה הייתה, השתעשעה ב־2017 עם הרעיון להוסיף למכשירי הטלפון תכונה חדשה שתודיע לכל משתמש אם וכאשר מישהו מצלם חלק משיחת טקסט. פיצ'ר מסוג זה לא הושק אחרי שתגובה ציבורית חריפה פשטה, אך הודעות נעלמות בוואטסאפ ופייסבוק נוצרו אחר כך כמעין תשובה פחות מעוררת מחלוקת.
טוויטר היא אם כל צילומי המסך ולא במקרה. הרשת החברתית עוצבה כפלטפורמה למחשבות קצרות וחולפות (להלן – ציוץ), היא מעודדת את קלילות הדעת בפורמט שלה, אך גם מכירה באלמנט החרטה שיכול להתלוות לכך. לכן אף שניתן לשתף ציוצים של אחרים, אם מחברו המקורי של הציוץ מוחק אותו, הדבר משפיע על התוכן לאורכה ולרוחבה של הפלטפורמה. כך יכול להיות שאדם אחד משתף מחדש תוכן שלא הוא כתב, אך אם הציוץ יימחק מאוחר יותר, כולנו נראה רק ציוץ משונה שבו אדם אחד מעיר על תוכן שמסומן כ"לא זמין".
ושוב – באינטרנט כמו באינטרנט – לכל בעיה תשובה. היום נוהגים לשתף צילומי מסך של ציוצים מחשש שמחברם יתחרט וימחוק את הציוץ. פרקטיקה כה נפוצה שלפני כמה חודשים טוויטר התחילה להקפיץ למשתמשים שמצלמים מסך הצעה – אולי בכל זאת תשתף את הציוץ המקורי, לא צילום שלו?
השר זוהר הוא משתמש טוויטר פעיל ופורה במיוחד ואמור להיות מודע לגבולות המדיה. כל אחד צריך לצפות שמה שהוא עושה יהיה מתועד בצילום מסך, ומה שאולי חולף ובר־חרטה, הוא למעשה קבוע. אדם יכול להיות רדוף על ידי צילומי מסך זמן כה רב, שיכול להאריך ימים מהפוסט המקורי או אפילו הפלטפורמה עליה הוא פורסם. לכן כשזוהר צייץ מה שצייץ, הוא לא רק זכה לביקורת על שיקול הדעת שהפגין בתוכן דבריו, אלא במובלע גם על ההחלטה למחוק את הציוץ אחרי 20 דקות. את משך זמן זה הקפידו לציין בעיתונות וברשתות החברתיות, בין אם כי הוא קצר יחסית מה שאולי מעיד על פזיזות הציוץ הראשוני שלו, או כי הוא ארוך מדי מה שאולי מעיד על התערבות חיצונית. בכל מקרה היה זה מעשה טיפשי טכנולוגית.
2. התייחסויות ללא הקשר למקור
אבל, כל דינמיקה זו מתחילה לקרוס תחת עצמה. הפופולאריות של צילומי מסך והמעמד לו זכו בעוכריו. משתמש שלוכד את אותה אינטראקציה חולפת יודע היטב שההקשר והקישורים המקוריים עשויים להיעלם עם הצילום, וכפועל יוצא גם צילום המסך שהוא מבצע לא מונע את תלישת הרעיון מהקשר או הנסיבות בעתיד. במובנים אלו צילום מסך היא לא עדות אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית, משום שהיא תופסת רגע אחד שנבחר באופן ספציפי על ידי משתמש אחד. לא יתר על כן – הכלי הזה גם הפך מטרה לזיופים. באותו הרוח שבה נהוג להפיץ צילומי מסך כדי להוכיח אדם על מה שהוא עשה, כך גם נהוג לזייף את הצילומים כדי להעליל מעשיות. שתי בעיות אלו מהותיות ומכרסמות במעמדו של צילום המסך כמתעד לגיטימי של האינטרנט. הסכנה הזו מהדהדת בכל חלקי האינטרנט, שם קורסים היום חלקים רבים של הקשרים.
משתמשים מוחקים ציוצים אבל התגובות להם נשארות, סרטונים מוסרים אבל התגובות להם נותרות, תמונות נערכות בלי זיכרון למקור. כל אלו מזכירים לנו שהאינטרנט לא זוכר הכל, ולפעמים מה שהוא כן זוכר נותר מנותק, חסר הקשר ולא יעמוד במבחן הזמן.
