החברה שהפכה את המשרדים שלה למחנה ענק למפונים: "אנשים הגיעו אלינו מפורקים"
החברה שהפכה את המשרדים שלה למחנה ענק למפונים: "אנשים הגיעו אלינו מפורקים"
עם פרוץ המלחמה קלטה ורוניס במשרדיה בהרצליה 250 מפונים. כעבור שבוע היא העבירה אותם למלון עליו שילמה מימי החופש של העובדים. גיא מלמד, סמנכ"ל בחברה, מתאר את האופרציה ("הפכנו למלון על כל המשתמע") ומספר על החשדות של המפונים: "אמרו לי: 'ריכזתם את כולנו במקום אחד כדי שיהיה קל לטבוח בנו'. הבנתי שאני לא יכול לשפוט אותם"
חברת הסייבר הישראלית ורוניס, שיושבת במרכז קהילת ההייטק בהרצליה, עשתה מהלך לא שגרתי - עם פרוץ המלחמה המירה את חלל האופן-ספייס המשרדי למחנה ענק עבור 250 מפונים מנתיבות, אופקים, אשקלון וקריית שמונה. עם הימשכות מצב המלחמה, פנתה החברה לעובדים וביקשה לפדות תשלום עבור ימי חופש שלהם על מנת לממן את שהותם של המפונים בבית מלון בהרצליה.
גיא מלמד (44), סמנכ"ל הכספים והתפעול של ורוניס, מספר על ההחלטה הייחודית, על הביצוע המהיר שלה, ועל התחושה המספקת של לא לעמוד מנגד.
איך נולד הרעיון?
"בשבת השחורה בלילה שלחנו מייל לעובדים בבקשה לעבור לעבוד מהבית. לא הייתה בעיה, בזה היינו מתורגלים כבר בגלל הקורונה. התחלנו לגייס תרומות למילואימניקים אבל הרגשנו שזה לא מספיק, שצריך לעשות משהו יותר משמעותי. יש לנו משרדים מאוד גדולים ומפנקים בהרצליה, פניתי לעיריית הרצליה ושאלתי אם יש צורך במקום פנוי לאזרחים, כי היה ברור שכולם במוד כיבוי שריפות מוחלט. כשאמרו שיש צורך גדול, התחלנו לרוץ על המשימה ולהתארגן".
איך עושים את זה בזמן אמת? מלונאים דיווחו על בלאי מטורף במלונות בכמות ובהרכב מפונים כזה.
"ב-09:30 ביום שלישי של פרוץ המלחמה עשינו שיחת זום כדי לשאול את עצמנו אם יש לנו באופן ספייס את היכולת לאכלס מפונים. זה בא מהלב. לא פחדנו על המשרדים. לא התלבטנו לרגע. ב-10:15 הגעתי לעירייה לשאול מה הצורך. ב-10:30 כבר הייתי בשיחות עם ספקי מזרונים. החלטנו לרכוש 250 מזרונים, הבעיה שמזרון הפך מצרך כל-כך נדיר כי כולם רכשו מזרונים לחיילים או למפונים. בקושי היו מזרונים בנמצא. קנינו כל מה שספק כלשהו היה יכול להציע. קנינו גם שמיכות, ציפות וכריות ל-250 איש. בינתיים פינינו את דברי המשרד מהאופן ספייס.
"ב-09:30 ביום שלישי של פרוץ המלחמה עשינו שיחת זום כדי לשאול את עצמנו אם יש לנו באופן ספייס את היכולת לאכלס מפונים. זה בא מהלב. לא פחדנו על המשרדים. לא התלבטנו לרגע״
"בגלל שרוב המפונים דתיים, היינו צריכים להביא טכנאי מעליות שיארגן מעלית שבת, כי הבניין הוא של 4 קומות, להביא פלטות חימום אוכל לשומרי השבת, מיחמים. היינו צריכים לנטרל את האור שנדלק אוטומטית. אתה צריך לדאוג לדברים הפיזיים, אבל הדבר המשמעותי יותר זה הצד הנפשי. אנשים הגיעו אלינו מפורקים. נכנסו, רעדו.
"ידענו שאם הילדים יהיו מאושרים, ההורים יוכלו לישון רגע. טיפלנו בכל פרט ופרט. את הילדים לקחנו ישר למקרר של הארטיקים כדי שיוכלו לחייך. עשינו להם ממש צ'ק אין כמו במלון. עובדים דאגו לדברי היגיינה, עיריית הרצליה לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים. הבאנו קייטרינג לארוחות. הפכנו למלון על כל המשתמע".
באיזה מצב היו האנשים שהגיעו אליכם?
"אנשים הגיעו שבורים. חוסר הביטחון ואובדן האמון היה משהו שהיינו צריכים לעבוד עליו בקפדנות יתרה. מגיעים אליך 250 אנשים בחשש נורא. ניסינו לארגן שמירה, הבעיה שגם שמירה חמושה במדינת ישראל אי אפשר להשיג בימים אלה. פניתי לכל חברת שמירה בארץ, כולל הפעלת קשרים – וכלום. אין מאבטח חמוש בנמצא. בוורוניס יש שמירה 24/7, אבל לא חמושה".
3 צפייה בגלריה
פעילות למפונים. "אנחנו נישאר איתם בקשר, זה בטוח. נוצרה בינינו אינטימיות"
(צילום: ורוניס)
מלמד מספר שחוסר האמון של המפונים היה כל-כך גדול עד כדי כך שהופנה גם כלפי מארחיהם. "אנשים חשבו - למה שחברה תעשה דבר כזה בשביל אנשים שהיא לא מכירה? אמרו לי: 'ריכזתם 250 איש במקום אחד ועכשיו יהיה קל לטבוח בכולנו יחד'. חשבתי לעצמי - מה עובר לאנשים בראש? זה טירוף. אבל רגע אחרי הבנתי שאני לא יכול לשפוט אותם. כשהבאנו שוטרים, במקום להירגע הם נלחצו. היו מי שחשבו על מחבלים שהתחפשו לשוטרים. אנשים הגיעו פצועים".
אתה צריך לייצר אמון במקום שיש חשדנות כלפי כל דבר.
"גילינו מאוד מהר שאי אפשר לייצר אמון עם טיעונים רציונליים. נניח מחשבה כמו 'כינסתם את כולנו יחד כדי לטבוח בנו' - כשאתה אומר 'אנחנו חברה ציבורית, נסחרת בנסד"ק, מוכרת בחצי מליארד דולר בשנה, מייסדים ישראלים' - הם לא נרגעים. אתה מבין שזה סיפור רגשי, ולא רציונלי, ואם היינו במצבם אני לא בטוח שהיינו מרגישים אחרת. חילקנו צמידים למתנדבים בצבע אחד, ולמתפנים בצבע אחר, וגם הבדלי הצבעים בצמידים יצרו דאגות שאולי זה נועד להבדיל בינינו אם יעשו להם משהו. ממש קונספירטיבי. קשה להסביר, אבל ככה חושבים אנשים שעברו כזה אירוע".
איך כל זה עובד תפעולית?
"בקומה הרביעית היה חדר אוכל גדול ששם אכלו שלוש ארוחות שסופקו לאורך היום מקייטרינג ותרומות. בחניה התת-קרקעית פתחנו אזורי משחק - כדורסל, הוקי, פינג פונג. קנינו 13 פלייסטיישנים. יש לנו 5 מקלחות בכניסה למשרד. יצרנו תורניות ניקיון, פינוי כלים - זה פשוט הפך להיות קיבוץ. מתנדבים בהרצליה כיבסו את הדברים שלהם".
כעבור שבוע הבינו בחברה שהמרחב לא מתאים לאירוח. "בסוף המקום לא בנוי לזה, גם ברמה התברואתית. יותר מזה, הם ישנו באופן ספייס בלי פרטיות. זה היה פתרון טוב לשבוע הראשון של המלחמה, לפני שהמדינה החליטה מה לעשות, כשאנשים נכנסו לאוטו ובקושי ארזו מזוודה, ורק רצו לברוח. חששנו שאם תיפתח חזית בצפון ויפנו את כולו - לא יהיו יותר בתי מלון עבורם".
החברה העבירה את המפונים למלון NIX בהרצליה. "העברנו אותם לשם בהתחלה על חשבוננו למשך שבועיים. ידענו שבתור חברה ציבורית מנקודה מסוימת לא נוכל לממן יותר. פנינו לעובדים שלנו ושאלנו אם יסכימו לפדות ימי חופש לטובת המשך מימון השהות במלון, ותוך יום וחצי גייסנו 2 מיליון שקל והארכנו את השהות שלהם בעוד שבועיים. כשסיפרנו למפונים, היו אנשים שהתחילו לבכות. ננסה להאריך את השהות שלהם פה בשבוע נוסף, אבל הם יודעים שהמלחמה יכולה להימשך חודשים ושלא נוכל לפתור להם את בעיית השהיה מעבר לכך".
לדברי מלמד, נוצר קשר מיוחד בין העובדים למפונים. "אנחנו נישאר איתם בקשר, זה בטוח. מי שלא היה חלק מזה, לא יבין כמה אינטימיות נוצרה בינינו בתוך הדבר הזה. הייתה אם חד-הורית שהתקשרה לחמ"ל שהקמנו, אבל כ"כ חששה לתת את הפרטים שלה, שלא היתה מוכנה להגיע למונית לפני שדיברה בעצמה עם נהג המונית בטלפון ולא נתנה את כתובת הבית לאיסוף, רק את כתובת בית הכנסת שליד. היא הגיע אלינו ב-01:30 לפנות בוקר עם כלב, חתול ותינוק בן 4 חודשים במונית.
"היו אנשים שהגיעו עם בעלי חיים. כלבים בגודל קטן יותר השארנו; כלבים גדולים יותר הבאנו מאלף כדי לנסות למצוא להם מקום בכלביה, כי עם כל הילדים שמסתובבים - רצינו לוודא שאין בעייתיות בדבר הזה".
יוצא לך לעשות בראש השוואה לתקופות היסטוריות אחרות?
"המילה שואה היא מילה גדולה, מבלי להמעיט ממה שקרה ב-7 באוקטובר. אני חושב שכולנו, כיוצאי מערכת החינוך בישראל, למדנו על פרעות קישינב, על ליל הבדולח, ולא ידענו איך זה באמת מרגיש. ב-7 באוקטובר הבנו איך זה מרגיש. אז, לעומת היום, לא היה מי שיעזור לאותם אנשים, ופה כן היה. בשבועות הראשונים, עבור מי שנאלצו להתפנות, העזרה באה יותר מאזרחים מאשר מהמדינה. אני מעולם לא הייתי עד לקטסטרופה בסדר גודל כזה, אבל הערבות ההדדית שהיתה פה לא תיאמן. מספר האנשים שרצו להתנדב היה גדול פי 4 ממה שיכולנו להכיל. רופאים, עובדים סוציאליים מהרצליה והסביבה, וטרינרים, עובדים שלנו, אנשים שנרתמו בכסף או בזמן. זה משהו שאפשר להיות גאים בו. זה ההבדל בין אז להיום".
