הקברניטזריעת עננים: הנדסת אקלים או שטיפת מוח?
הקברניט
זריעת עננים: הנדסת אקלים או שטיפת מוח?
אילו חומרים מפזרים מטוסים בשמיים? עד כמה הם אפקטיביים ביצירת גשם - ואיזה היגיון עומד מאחורי הטענה שריסוס עננים הוא פרויקט חשאי לשליטה בתודעה? "הקברניט" מפריד בין היסטוריה והיסטריה
שלום, כאן הקברניט; היום נטייל על הקו הדק שבין דמיון ומציאות, וניכנס לזירה טעונה - החומרים שמטילים מטוסים לתוך עננים והפסים הלבנים שהם מציירים בשמיים. האם בכוחם לשלוט במזג האוויר? האם יכולים להשפיע על המוח האנושי?
סיפורנו מתחיל ב-1890, באחוזה מרשימה בשדרות לינקולן שבניו יורק, בחדר עבודה מפואר. בפינתו עמדו מיותמים שולחן יוקרתי וכורסת עור ענקית; במקום לשבת בניחותא, התרוצץ בעליהם ברחבי החדר. מדי פעם נצמד ללוח ירוק ענק, בעודו כותב בגיר ומוחק, וממלמל בגרמנית. לואיס גטמן היה מיליונר, והיו לו מאה מהנדסים שישרטטו וימחקו בשבילו, אך הפרויקט הזה היה משהו אחר.
הממציא המפורסם עשה את הונו מעיצוב מכונות לתעשיית העץ, והן נמכרו בכל העולם. הוא עמד להיכנס גם לשוק התותחים והתחמושת, אבל בדרך עלה לו רעיון מדהים, שיעניק לאנושות כוח אלוהי: גטמן הבין איך אפשר לשלוט במזג האוויר.
איך זה עובד? עננים הם אוויר לח שעלה מן הקרקע, התעבה והתגבש לטיפות זעירות. ההתגבשות מתבצעת סביב אבק וחלקיקים אחרים, ואז מתחילות הטיפות להתגבש בין עצמן עד שהן מספיק כבדות ונופלות בתור גשם. גטמן קלט שאפשר לעזור להן: לירות פגזי פחמן דו חמצני לעננים בצורה נוזלית, מה שיהפוך לקרח יבש באוויר ויסייע בגיבוש טיפות.
אחרי הרבה שרטוטים על הרבה לוחות, רשם הגאון פטנט - אך אף אחד לא בחן את הרעיון בשטח, לרבות גטמן עצמו; בעודו מתכנן את תותחי מזג האוויר, עלו לו רעיונות חדשים בתחום הארטילריה - והוא בחר להתמקד בהם; תותחים זה עסק רווחי, אפילו יותר משליטה בכוחות הטבע.
שנים ישבה התיאוריה הזאת במשרד הפטנטים האמריקאי, עד ליום אחד בקיץ 1946, בו יצא מר וינסנט שייפר לטפס על הר וושינגטון. הוא לא עשה זאת כדי ליהנות מהנוף: שייפר חקר היווצרות קרח על כנפי מטוסים תוך כדי טיסה - תופעה מסוכנת מאוד שהובילה לאסונות תעופה רבים.
כמטאורולוג וכימאי, ניסה למצוא חומרים שמנטרלים קרח, אבל הקיץ האמריקאי הפריע לו; לך תתעסק בקרח כשהמעבדה שלך בטמפרטורה תל אביבית. מה עשה? ארז גוש קרח יבש וחומרים נוספים בתיק ונסע לפסגה הקרירה.
הוא הגיע למעבדה מאולתרת במצפה כוכבים, התיישב לשולחנו ואז גילה שגם שם היה חם מדי, והגוש שנשא החל להתפרק ולהעלות אדים. שייפר המתוסכל פלט אנחה - ואז נדהם: האוויר מולו נהיה פתאום מבריק, כמעט נוצץ, ועם גוון כחלחל. מסתבר שאדי הקרח היבש התערבבו עם נשימתו ויצרו גבישי קרח זעירים באוויר. תוך שניות נמסו, וירדו כטיפות; באנחתו, הוכיח בטעות את הרעיון של גטמן, תיאוריית השליטה במזג האוויר.
שייפר עבד בחברת ג'נרל אלקטריק; הוא דיווח למנהליו על הממצא ותוך מספר חודשים בוצע ניסוי ראשון. במסגרתו פוזרו ממטוס חלקיקי יודיד הכסף - שהם נוחים יותר לאחסון מקרח יבש וגם אנטיספטיים - והתוצאה שיגעה את העולם: עננים הפכו לענני גשם וירד אפילו שלג.
מאז הפכה הפרקטיקה הזאת לנפוצה בכל מקום, וכללה שימוש גם באבק, ואפילו אבקני פרחים ופיח כדי לזרוע עננים. כך נולדה הנדסת האקלים - תורה שמטרתה פשוטה: לכוון את מזג האוויר קצת לטובתנו. מדינות צחיחות רוצות גשם, מדינות קפואות רוצות קצת שמש ותיאורטית, יש טכנולוגיה שיכולה לעזור.
כיום מתבצעת הזריעה באמצעות אבוקות שמשחררות מלח ואשלגן כלורי, או מיכל לחץ שמשחרר את יודיד הכסף. אבל עם כל הרצון הטוב, כוח אלוהי אין לנו והתוצאה די רנדומלית: בישראל נערכו שלושה ניסויים גדולים בתחום, כשאחד הציג 14% יותר גשם בעוד שאחרים השיגו השפעה זניחה.
למעשה, ב-2021 הוחלט להפסיק את זריעת העננים פה בארץ, כשהגיעו למסקנה שבעשר השנים שקדמו לכך תרמה הזריעה למשקעים בכ-1.8% בלבד. אך במדינות רבות אחרות ממשיכים לזרוע עננים; אם לא יועיל, לפחות לא יזיק.
עם הזמן, התפתחו תיאוריות בנושא מחוץ לקהילה המדעית - תיאוריות קשר לפיהן משקרים לנו, וזריעת העננים היא חלק ממבצע הטעיה עולמי. לפיהן, במקום לפזר חומרים שמשפיעים קצת על מזג האוויר, אלו חומרים שמשפיעים הרבה על הבריאות.
תיאוריות הקשר מגוונות: חלק מתומכיהן סבורים שמטוסים מפזרים גבישים שנועדו לגרום לאנשים נזק בריאותי, בשליחות תעשיית התרופות; אחרים טוענים שזהו חומר הרגעה, שהופך את הציבור לצייתן ונוח עבור ממשלות; והכי יצירתיים הם אלה שסבורים שהחומרים עושים כל פעם משהו אחר - לפעמים מרתיחים את ההמונים ולפעמים ממסטלים את הציבור, תלוי במה שרוצה השלטון.
20 צפייה בגלריה
כפתור "כמטריילס" בפאנל עליון של מטוס. התמונה הזו היא עריכת פוטושופ; מה קורה במציאות?
(צילום: malumatfurus)
הם טוענים אף שהפסים הלבנים שמטוסים משאירים בשמיים אף הם ריסוס מכוון ושלא מעט מהעננים שאנחנו רואים בשמיים הם מלאכותיים; הכל כדי שנישאר שאננים ורדומים. מה שהחל כקוריוז אמריקאי עשה עליה לפני כעשרים שנה, וכיום יש גם בארץ לא מעט מאמינים בתיאוריית הקשר הזו. לטענתם, יש גורמים בצבא שאמונים על משימות ריסוס העננים, וכל הממשלות שומרות על קשר השתיקה.
וכמו דומיהם בארה"ב, גם להם יש נימוקים יצירתיים, לינקים לתוכן פסאודו-מדעי ואפס הוכחות. וכשמדענים מסבירים להם שלהד"ם, פשוט יטענו שהם משת"פים של ממשלות, חברות תרופות ושאר ירקות. שהקונספירציה כה עמוקה, שבלעה אף מדענים ומומחים. איך ניתן לדעת מהי האמת?
תראו, הנטייה הטבעית היא לגלגל עיניים ולעלוב בחברי הקהילה הזו, או להציע להשתמש בהם בקמפיין לשיפור תנאים של מורים. אבל זה לא הוגן; במובן מסוים, אני יכול להבין את אלה שמאמינים בכך, למרות שאין בידם בדל הוכחה.
בהיסטוריה תועדו מקרים בהם ממשלות הסתירו מיזמים טכנולוגיים עצומים ופורצי דרכים: למשל, בשנות הארבעים עבדו בארה"ב כ-130,000 איש על פרויקט מנהטן, במסגרתו פותחה פצצת האטום הראשונה.
מספר שותפי הסוד בפרויקט היה גדול, אך החשאיות נשמרה - והפיתוח נחשף רק כשהבזק אור ופטריית אש אדירה בלעו את העיר הירושימה. שותפי הסוד ידעו שהם עובדים למען טובת הכלל, והצלת העולם מעריצות.
20 צפייה בגלריה
חילופי משמרות במעבדות קלינטון בטנסי. 82,000 איש עבדו שם בהעשרת אורניום עבור הפרויקט
(צילום: Wikimedia)
בהיסטוריה גם תועדו מקרים בהם האמינה הקהילה המדעית לתיאוריה מורכבת ללא הוכחות בשטח: ב-1783 טען החוקר ג'ון מישל שיש דבר כזה חור שחור, פשוט כי לפי חוקי הפיזיקה הידועים הוא יכול להתקיים.
ב-1796 הגיע החוקר פייר-סימון לפלס לאותה המסקנה בדיוק: את מהירות האור כבר הגדירו, וגוף עם מסה גדולה מספיק לא יאפשר מעבר אור. וזה 132 שנה לפני שתורת איינשטיין ואבחנות שוורצשילד הפכו את החור השחור לקונצנזוס אסטרונומי, ו-232 לפני שאשכרה צילמנו אחד.
ותראו, בכל פעם מחדש מפליא אותי כמה דינמי הוא הידע האנושי - כמה מהר הוא מתפתח, צומח ומשתנה. באמת מרתק לדמיין מה יתגלה בהמשך. אבל חור שחור הוא תופעת טבע שנחזתה בהתאם לחוקי הטבע; אין בו טוב או רע, ואינו משרת אף אחד.
לעומתו, תיאוריית הקשר של ריסוסי המטוסים נבנתה ממקום אחר: הפחד שגורמי כוח תמיד יסתירו מאיתנו מידע, והעובדה שכל שלטון מעדיף אזרחים רדומים וממושמעים. והפחד, כתב הרברט, הוא קוטל הבינה; קל לראות צללים באפלה, קל לדמיין מנגנון שליטה טכנולוגי שמכוון את התודעה. אתם יודעים, כמו ב"מטריקס".
אבל קיאנו ריבס לא יעזור פה: תיאוריית תיאוריית הקשר של מאמיני הריסוסים מתנגשת בחוקי הטבע.
הבה נתחיל בפסים הלבנים: מנועי מטוסים מוציאים גזים לוהטים, בסביבה מאוד מאוד קרה. מה קורה? הגזים מתעבים, קופאים ויוצרים פס לבן. הם מתפוגגים תוך דקות עד שעות (תלוי בלחות, רוחות וטמפרטורה) והגזים מתפזרים באוויר.
הגזים מכילים רכיבים רעילים, אך החלק שלהם באטמוספרה כל כך זניח, שלעולם לא יגיעו לקרקע במינון מסוכן. ובטח שלא ירדו מגובה 30,000 רגל ישר למטה; רוחות נושאות אותם לארבע כנפות השמיים ולמרחקים של מאות ואף אלפי קילומטרים.
וכידוע, דלק סילוני לא מכיל חומרים פסיכיאטריים; כל אלמנט בו שאינו מסייע בבעירה פוגע בתהליך, נוגס ביעילות המנוע ומאוד מייקר את הטיסות. ולכן, פסי ההתעבות אינם מעבירים חומרים מסוכנים או משני תודעה - ואפשר לנשום לרווחה גם אם ראיתם כאלה מעל לראש.
ומה עם זריעת עננים בחומרים זדוניים, ליצירת גשם ממסטל? מאז 1946 ניסו טובי המדענים - ולא הצליחו למצוא שיטה לזרוע ענן ולהשיג גשם ב-100%; עדות לכך היא שישנם אזורים צחיחים נרחבים גם במדינות הכי עשירות.
וגם אם היתה איזו דרך סודית, שהוסתרה מאיחוד האמירויות ואוסטרליה למשל - אין איך לגרום לענן שנזרע לספק גשם בדיוק היכן ומתי שרוצים. הטבע חזק מאיתנו, זרמי אוויר מפתיעים בקלות, ויכולים לשלוח עננים הרחק ממקום יישוב.
20 צפייה בגלריה
קל לשכוח שדובאי היא מדבר. נראה לכם שהיתה נשארת כזו אם היתה יכולה אחרת?
(צילום: Caleb Whitinge)
ובואו נגיד שמישהו מצא מנורה עם ג'יני שמתמחה במטאורולוגיה, ויכול לחזות בדיוק מתי לזרוע איזה ענן כדי להמטיר גשם פסיכואקטיבי היכן שרוצים. איך מגיעים לשם החומרים?
לא דרך מטוסי נוסעים, כמובן; הרי כל ק"ג של מטען עליהם מתועד וידוע לצוות הטיסה ולדרגי הקרקע. גם לא דרך מטוסים צבאיים; כל טיסה היא במסגרת משימה, וגם אם מדובר באחת חשאית ביותר - עדיין ישנם שותפי סוד, קבלנים חיצוניים, יועצים, ספקים ונציגי יצרן.
20 צפייה בגלריה
אין איך להכניס חומרים ומרססים למטוסי נוסעים בלי שתעשיות שלמות ידעו ויושפעו
(צילום: CBP)
תיאוריית הריסוסים דורכת גם על שני מוקשים סוציולוגיים גדולים, שאני מציע לבחון באמצעותם כל תיאוריית קשר שתיתקלו בה. המוקש הראשון הוא המבחן המוסרי: איזו מוטיבציה יש לקבוצה גדולה של אנשים לבצע משהו בעייתי ולשמור אותו במחשכים?
היסטורית, המצב היחיד בו קבוצה גדולה לא חשפה או סיכנה מהלך עצום היה כשחבריה הבינו שהם פועלים למען תיקון עולם. כך נשמרה פצצת האטום בסוד, כך לא נחשף מבצע אוברלורד, בו נחתו בעלות הברית בחופי נורמנדי ותפסו את הנאצים בהפתעה.
כשאין מקדם מוטיבציה בדמות טובת הכלל, כמעט בלתי אפשרי לגרום לקבוצה גדולה לשמור על הפה. בטח ובטח כשמדובר במשהו שכולל גם אזרחים ולא רק אנשי צבא, ובמשהו בעל משמעויות מוסריות שאדם מצפוני יתקשה לראות ולשתוק.
ופה אנחנו מדברים על פיזור חומרים משני-תודעה על כל הארץ. חומרים שיוצרו בידי אזרחים, ואמורים להשפיע על כולם. לטייסים יש משפחות בבית; נראה לכם שהיו מרגישים בנוח לסמם אותן? ומה עם חברים של הכימאים שמייצרים את החומרים האלה? או אפילו סתם ילדים ברחוב?
המוקש השני הוא מבחן מעגלי ההשפעה: האם תיאוריית הקשר הזו יכולה להשפיע ולפגוע גם באנשים מאוד חזקים ועשירים? הכוונה היא לא לסטארט-אפיסטים שמכרו פעם משהו, אלא לטייקונים שבקצה הפירמידה, העשירים ביותר במשק. גם להם יש להם משפחות, חברים, עובדים שהם מחבבים, וקווים אדומים מוסריים.
ואלו אנשים שיכולים להשפיע על ממשלות, לשתק מגזרים, להפוך סדרי עולם. נראה לכם שאילון מאסק, ג'ף בזוס, ביל גייטס ולארי אליסון היו יושבים בשקט? חלק מהטייקונים היו פועלים ממקום של אגו או מרדנות, אחרים מתוך מוסר - אבל אף אחד לא היה מתעלם.
בשורה התחתונה, כוח אלוהי יש רק באגדות ואנשים לא יכולים לשלוט כרצונם במזג האוויר, פסים לבנים בשמיים הם רק פסים לבנים בשמיים, וממשלות מעצבות תודעה דרך תעמולה, שופרות שלטון ופייק ניוז - דברים שהן מצליחות לעשות גם בלי מטוסים או כימיקלים. טיסה נעימה!
