הקברניטהאוראגן של דאסו: ברווזון מכוער בצרפת, ברבור לוחם בישראל
הקברניט
האוראגן של דאסו: ברווזון מכוער בצרפת, ברבור לוחם בישראל
המטוס נולד אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להחיות את תעשיית התעופה הצרפתית ולספק הון זר למדינה הפצועה. ואולם, התגלה ככישלון מזדחל ואף אחד לא רצה לקנות. גם ישראל לא רצתה לאמץ אותו, קיבלה אותו כמעט בכוח - ועד היום חיל האוויר שמח שזה קרה
שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על מטוס קרב צרפתי רגיל. ממש, ממש רגיל. גם אם הערות שוליים היו נכתבות בכתב מיקרוסקופי, המטוס הזה לא היה מצדיק יותר ממילימטר בספרות היסטוריית התעופה. הוא היה בינוני עוד כשתוכנן וכגרוע כשנולד - ולמעשה הוחלף במטוס אחר רק שלוש שנים לאחר כניסתו לשירות; אפילו אייפונים מחזיקים יותר. ואז נפל המטוס הסתמי לידי אנשים מיוחדים, בנסיבות מיוחדות: טייסי חיל האוויר הישראלי, בשנות החמישים והשישים הסוערות.
בלעדיהם, הייתי טוען ששמו, אוראגן (סופת הוריקן) הוא פשוט בזבוז של שם מוצלח על גרוטאה מכונפת. היום אספר לכם מה צה"ל עשה איתו, ואיך שוב הוכיח את אחת הטענות הכי ותיקות בתחום התעופה הצבאית - שזו לא המכונה שקובעת, אלא האדם שיושב בה.
כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, אספה צרפת את השברים והבינה: היא כבר לא מעצמה עולמית, והיא איבדה את הטייטל הזה באשמתה. אם היתה נערכת כמו שצריך בשנות השלושים, אם היה לה חיל אוויר עצמאי, מתקדם ומיומן, אולי היתה עומדת איתנה מול הנאצים בדומה לבריטניה, ולא נכבשת בבושה כמו, ובכן, עצמה.
איך משתקמים במהירות, לפני שיבואו הסובייטים ויכבשו את אירופה? חובה לפתח מטוס יירוט מתקדם. כזה שיהיה מספיק מהיר כדי לתפוס את מפציצי האויב לפני שיגיעו להכות בערי המדינה עם פצצות אטום. כזה שלא יצריך תלות בחסדי זרים כדי לשמור על המולדת מכיבוש.
וכזה שכל אחד ירצה לקנות: צרפת שאפה להחזיר לעצמה כך את המעמד ממנו נהנתה בימי מלחמת העולם הראשונה ותחילת שנות העשרים - יצרנית מטוסים מובילה שמגלגלת עסקאות בכל העולם ומקבלת תזרים נוח של הון זר.
על הנייר, היתה צרפת במקום טוב מאוד להצליח: היה לה ידע, היו חומרים וגישה לטכנולוגיות סילון. בנוסף, יש בצרפת מסורת של חדשנות תעופתית (האדם הראשון שהמריא במטוס ממונע לא השתייך למשפחת רייט. הוא היה צרפתי בשם קלמנט אדר), מערכי ייצור גדולים, ועוד מכפיל כוח אחד: יהודי חכם בשם מרסל דאסו.
דאסו, מומחה עולמי בייצור אווירונים צבאיים, קלט לאן נושבות הרוחות, והתחיל לעבוד על מטוס קרב סילוני הרבה לפני שניגשו אליו מהממשלה ושאלו מה בנוגע.
19 צפייה בגלריה
מרסל דאסו. אם לדייק, על יהדותו ויתר ב-1950, ודאסו לא היה שמו המקורי. אבל זה כבר נושא לטור אחר
(dassault aviation)
ודאסו ידע שיש דרך ארוכה לפניו לפני שיהיו לצרפת מנועים חזקים דיים, לפני שתוכניות המגירה שלו יוכלו לצאת משם וליצור מטוסים מהפכניים. ושכרגע, צריך מטוס שיהיה מוכן מהר, שלא יהיה יקר מדי, יוכל לטפס לגובה במהירות, ושהממשלה הצרפתית תקנה ותפעיל אותו. כאיש עסקים מעולה, קלט דאסו שכך יסלול דרך להצלחה מתמשכת.
וכך היה: ב-1948 נולד מטוס ה-MD450 אוראגן. לא היו בו חידושים; היצרנית הלכה על בטוח, שהרי אם נשענים על פיתוחים בדוקים, צריך לעשות פחות בדיקות משלך ויש בידך מוצר מוכן מוקדם יותר.
הוא נבנה בדומה לרוב מטוסי הקרב של זמנו: כונס אוויר גדול בחרטום, אחריו קוקפיט ותחתיו תותחים, ואז מיכל דלק, מנוע ואגזוז. ואולם, האוראגן היה כנראה הברווזון הכי מכוער באגם: גופו הקצר והעבה נראה כמו קבב וייצר גרר, כנפיו לא היו משוכות לאחור ובכך נפלו ביצועיו משל מתחרים כמו ה-F86 סייבר האמריקאי והוומפייר הבריטי.
האוראגן לא היה יעיל במיוחד; למשל, מיכלי הדלק שבקצות הכנפיים הוספו לשם בלית ברירה, כשהבין דאסו שהטווח קצר מדי והמטוס פשוט שותה כמו בחתונה. אלמלא הצליח המהנדס לצמצם את המשקל בטריקים יצירתיים, לא היה לאוראגן צל של סיכוי בתחרות על תקציבי ביטחון בעולם.
צרפת עצמה הזמינה 150 מטוסים כי פשוט לא היה לה משהו טוב יותר; דאסו המאוכזב קיווה ל-800 לפחות, אך שידר אופטימיות: לתפיסת הצרפתים, הרבה מדינות יעדיפו שלא להצטייד במטוסים אמריקאיים ובריטיים יקרים, והאוראגן הרי לא נחות מהם בהרבה. ואז באה שנת 1950 והכל הלך לעזאזל.
מלחמת קוריאה השתוללה במזרח, והשתתפו בה אלף חיילים צרפתים במסגרת כוח האו"ם המשולב. העיניים שבחצי האי הקוריאני העבירו למודיעין הצרפתי דיווחים על מטוס קרב מהיר וחזק ביותר שמפעיל הצפון הקומוניסטי, המיג 15 האימתני. היחידים שיכולים לו היו הסייברים המתקדמים והיקרים של ארה"ב, וגם זה ממש על הקשקש; מיג כזה יעשה מהאוראגן קונפטי אלומיניום.
שמרנותה של חברת דאסו עלתה ביוקר; כשמשקללים את נתוני היריבים שנבחנו בשטח בקוריאה, רואים שהאוראגן קיבל קלפים גרועים: הוא היה איטי ביחס למתחרים ובעל שיעור נסיקה נמוך - כ-38 מ' בשנייה, לעומת כ-50 במיג 15 הרוסי ו-45 בסייבר האמריקאי (שגם היה כבד משמעותית מהאורגאן). מי, מי יקנה מטוס יירוט שלא יוכל לתפוס בזמן את טרפו?
משרד הביטחון הצרפתי פנה למרסל דאסו, שהרגיע את הגנרלים: כמעט הושלם פיתוחו של מחליף - מטוס המיסטר - שהוא חזק וזריז בהרבה מהאוראגן, ויוכל להחליפו תוך פחות משלוש שנים. ובתנור יש לדאסו מטוס הרבה יותר חזק, מיראז' שמו, שצפוי להיות סוס מירוץ שהעולם טרם ראה. ובינתיים? בינתיים צריכה צרפת לקוות שהפלישה הסובייטית הצפויה תיעצר בגרמניה איכשהו, ושעיר האורות לא תואר בהבזקים גרעיניים.
אבל בינתיים צמחה גם בעיה פוליטית: איך תוכל הממשלה להצדיק את התקציב שהוקצה למטוס הזה, כשברור שהוא לא יכניס גרוש לצרפת? בעוד מתלבטים המדינאים והמהנדסים, נשמעה דפיקה בדלת.
באותם ימים היתה מדינה אחת שמסתובבת, מחזרת על הפתחים ושואלת "סליחה? היי, קוראים לי ישראל ואני חדשה פה, אתם אולי מוכנים למכור לי מטוסי קרב?". והצרפתים פתחו לה את הדלת ברצון. גם ישראל, אגב, לא פנתה לצרפת בשמחה וממש לא רצתה את האוראגן; למרות שהיה מהיר וחזק יותר ממטוסי המטאור הבריטיים שבידיה, עדיין היה נחות משמעותית ממטוסי האויב.
במקור העדיפה ישראל תוצרת אמריקאית; כשארה"ב סירבה למכור לה F86 סייבר, פנתה לקנדה אשר ייצרה סייברים בעצמה ברישיון. לזמן קצר נראה שחיל האוויר הישראלי הצעיר יקבל את המטוס המבוקש, ואז התעשתו הקנדים והבינו שלא חכם לעשות עסקים עם מדינה שלך תדע אם בכלל תתקיים בשנה הבאה.
בצרפת קיבלה ישראל רק חיוכים: מטוס המיסטר המרשים יהיה מוכן עוד שנה-שנתיים ומי שרוצה אותו, הבהירו הצרפתים, מוזמן בינתיים לקנות אוראגנים. וכך היה: ב-1955 נחתו בארץ שישה מטוסים ראשונים, שהיוו את חוד החנית של החיל. זאת, עד להגעת המיסטרים בשנה שלאחר מכן.
הצרפתים ידעו מה שהם עושים: היה ברור שישראל רוצה מטוסי סילון בכל מחיר. היה ברור שהיא תיכנס למלחמה אוטוטו, נגד השכנים החזקים שלה שרוצים לכבוש אותה ולמחוק את כוחה הצבאי.
הצרפתים העריכו שיצר ההישרדות הישראלי יתורגם לרוח לחימה עצומה - ושגם אם לא יביסו את הפולשים, יתנו הישראלים פייט מרשים בעזרת התוצרת הצרפתית. וזה הולך לעשות יופי של יח"צ למשיכת קונים אחרים; במילים אחרות, עבור צרפת היתה ישראל אולם תצוגה.
ואז הגיעה 1956 וההופעה התחילה: כישראלים, אנחנו מכירים את מבצע קדש כמבצע רחב היקף לחיסול תשתיות טרור בסיני, ובניית רצועת אבטחה בגבול הדרום.
אנחנו יודעים שמדינת ישראל יצאה למבצע הזה רק לאחר שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר סגר את מיצרי טיראן ולא איפשר מעבר ספינות ישראליות לאילת. אבל מאוד קל לשכוח שיצאנו למלחמה ההיא בשליחות של מישהו אחר.
לפני שנאצר הגביל תנועת ספינות, הוא הודיע חגיגית שמעכשיו, תעלת סואץ שייכת למצריים. מצד אחד, צעד הגיוני - התעלה עוברת כולה בשטח מצרי לגיטימי, וכל העולם משתמש בה; החזקת התעלה תספק למצריים כוח פוליטי חשוב. מצד שני, התעלה נחפרה במימון ממשלת בריטניה ויזמים פרטיים מצרפת - והם שנהנו ממסי המעבר בה. נוצר משבר שהאירופים לא ידעו איך לפתור.
מה עשו? דחפו את ישראל לפתוח במבצע קדש ב-29 באוקטובר 1956 ואז הטילו אולטימטום להפסקת אש, בידיעה שמצרים תתעלם ממנו. שבוע לאחר מכן, ב-5 בנובמבר, פתחו במבצע "מוסקיטר"; במסגרתו תקפו חילות האוויר של צרפת ובריטניה מטרות תשתית מצריות והצניחו כוחות חי"ר שהשתלטו על נקודות קריטיות בתעלת סואץ.
האוראגן היה הגיבור האלמוני של המלחמה הזאת: 125 טנקים איבדה מצרים בקרב והמוני משאיות, רובם מאש תותחי האורגאן והרקטות שתחת כנפיו.
דווקא חסרונות האוראגן כמטוס יירוט הם שעשו אותו למטוס תקיפה מוצלח: אפו המעוך הקל קצת על הראות לפנים ולמטה לזיהוי מטרות, מהירותו האיטית ומבנה כנפיו איפשרו רדיוס פנייה קטן יותר, וביצוע יותר יעפים על כל מטרה בלי לאבד הרבה דלק ועוד.
כשלא הדליק את המדבר, השתתף המטוס בלחימה ימית: בתחילת המלחמה נשלחה המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" להפציץ את נמל חיפה. המשחתת הצרפתית קרסן, שעגנה בו, השיבה אש והניסה את המצרים בטרם נגרם נזק, כשאחריהם ספינות חיל הים. ואז עטו עליה זוג מטוסי אוראגן באש רקטות וניטרלו את מערכות הנשק שלה.
רושדי טמזין, מפקד איברהים אל-אוול, נבהל ושלף את הדגל הלבן. הספינה נלכדה וגויסה לחיל הים הישראלי, בו נקראה "חיפה", ע"ש העיר שנשלחה לתקוף.
צוותי האוראגן נשלחו גם למשימות אוויר-אוויר: במקרה אחד, אף הצליח זוג אורגאנים להדוף זוג מיג 15 בגזרת אל עריש. אגב, הפלת הבכורה העולמית של האורגאן הושגה עוד בטרם מבצע קדש: ב-12 באפריל 56' התגלו שני מטוסי ומפייר מצריים זריזים שטסו לאורך הגבול עם ישראל. שני אורגאנים הוקפצו לעברם, ובהם דוד זהבי ומנחם קישון, הטייסים הכי צעירים ביחידה שבמקרה תפסו כוננות. הם הגיעו אל המצרים והפילו אחד מהם בקרב קצר.
איך הצליח האוראגן להפיל מטוסים שאמורים לנגב איתו את הרצפה? ובכן, זה בגלל שמטוסים לא מטיסים את עצמם וקרב אוויר הוא יותר ממשחק של מספרים. טייס מיומן ושקול יכול להביס גם כלי זריז, מהיר וחזק יותר, אם ידע להישען על היתרונות שלו.
למשל, לגרור את היריב לגובה נמוך, היכן שהקרבה לקרקע מוסיפה לחץ, במיוחד כשאתה רואה אותה טוב יותר ממי שיושב בתוך מיג 15 - ומסוגל להאט ולפנות חד ממנו.
מבצעי קדש ומוסקיטר הסתיימו במהירות: ארה"ב ובריה"מ ראו את המהלך השקוף והזהירו את מדינות אירופה - האמריקאים אף איימו להקפיא סיוע חוץ - וכל הזנבות התקפלו. הצרפתים והבריטים חזרו הביתה בבושת פנים. ישראל, שהיה לה פחות מה להפסיד, התעקשה להישאר, ועזבה את סיני רק לאחר הצבת מפקחי או"ם בשטח וקבלת הבטחות למעבר חופשי בתעלה. רק בסוף אפריל 1957 נפתחה התעלה לתנועה, מה שבינתיים גרר הפסדים לחברות שילוח וכלכלות בכל העולם.
אבל יש מי שיצא מורווח מהסיפור הזה: צרפת קיבלה נקודות זכות קריטיות לאיכות התוצרת שלה בתחום התעופה הצבאית. חיל האוויר הישראלי אמנם הצטייד כבר במטוס המיסטר - שגם החליף את האוראגן בשורות הצרפתים - אך המשיך בשמחה להפעיל את המטוס האיטי למשימות תקיפה, ולאימון מתקדם של טייסים.
טייסות האוראגן השתתפו גם במלחמת ששת הימים, בדגש על תקיפת בסיסים ומפקדות בגזרת סיני ומעבר לה. אורגאנים נשלחו לתקוף יעדים ירדניים בירושלים והגיעו לכל זירת לחימה שהטווח שלהם מאפשר. כמה מטוסים הופלו מאש נ"מ, ובתקרית אחת - מאש כוחותינו (תקרית טראגית בקרבת הכור בדימונה, עליה אספר לכם בטור משלה).
המטוס הקטן גם עבר לא מעט תאונות בשירות צה"ל. בין היתר, התרסקו מטוסים באימונים, ובוצעו נחיתות חירום ונחיתות גחון. במקרה אחד, התרסק אוראגן על כביש ליד תפרח, פגע במשאית והרג את נהגה.
צה"ל הוציא את האוראגנים לפנסיה רק ב-1973, אחרי שקיבל תחליף אמריקאי: מטוס ה-A4 סקייהוק הנהדר. 18 מהמטוסים נמכרו לאל סלוודור - דיקטטורה צבאית דאז, שממש שמחה לקבל מטוסים בזול ולהטיל אימה על מתנגדיה מבית. כשהוצא האורגאן משירות בתחילת שנות השמונים, עשה זאת אחרי קריירה מפוארת בשלוש יבשות.
הברווזון המכוער לימד את העולם שלמרות כשלונה במלחמת העולם השנייה, לצרפת יש מה להציע לחילות אוויר בעולם. האוראגן הקטן איפשר לתעשייה הצרפתית ללמוד מנסיונם של אחרים ולפתח מטוסים בעיצוב יותר הרפתקני.
ואכן, כשהושק המיראז' 3, הסתנוורו צבאות ב-15 מדינות וקנו יותר מ-1,400 מטוסים; ספק אם כל זה היה מצליח ללא עזרת ישראל. טיסה נעימה!
