TechTalkלרדת מהאולימפוס: ההייטק הישראלי חייב להתחבר להוויה הישראלית
TechTalk
לרדת מהאולימפוס: ההייטק הישראלי חייב להתחבר להוויה הישראלית
בעשור הקרוב, המשימה החשובה ביותר של תעשיית ההיטק הישראלית היא לחזק את שותפות הגורל, את הסולידריות החברתית ואת תחושת השייכות. אחרת, כפי שסבור היזם הסדרתי עידן טנדלר, שחזר לאחרונה משבע שנים בקליפורניה, הקיטוב בארץ יהפוך לבלתי נסבל
יותר ויותר אנשי ונשות הייטק סולדים מההתהוללות של ה"ההייטקס" ומחפשים לייצר דיאלוג חדש עם החברה הישראלית. ההייטק חייב לרדת מהיציע כדי לפעול לשנות את פני החברה בישראל, לצמצם פערים ולהדביק באמונה שבכוחנו לשנות את המציאות. זה תפקידנו המרכזי בעשור הקרוב.
לפני כשנה חזרנו, משפחתי ואני, משבע שנות שהות בסן פרנסיסקו בקליפורניה אחרי שני סטארט-אפים שהקמתי בלב הסיליקון ואלי. על אף כל הבעיות והצרות, החיים בקליפורניה נהדרים. מזג אויר מושלם, טבע, מרחבים, הזדמנויות עסקיות בקנה מידה אדיר, בתי ספר מצויינים ואמזון פריים עד לדלת.
ובכל זאת, הרגשנו, כמו רבים אחרים, שאנחנו לא מעוניינים שילדינו יגדלו לתוך הבועה הזו. אחרי שבע שנים שחיינו כישראלים שאינם בישראל הבנו מה המחיר שנוצר מהבועתיות הזאת: ריחוק בין קבוצות באוכלוסיה, היעדר סולידריות חברתית, היעדר שייכות למשהו שגדול מכולנו והיעדר משמעות או שותפות גורל. החלטנו לחזור לסיליקון ואדי שלנו כאן, בישראל. אבל האם חזרנו לאותה ישראל שעזבנו לפני שבע שנים? לא בדיוק.
ישראל היא לא אותה ישראל כי בשנים האחרונות עובר עליה תהליך קליפורניזציה. בקליפורניה אתה יכול לבלות חיים שלמים מבלי לראות אנשים שאינם בהייטק. שכונות מגורים עם גני משחקים בהם מדברים הורים על הייטק, בתי ספר פרטיים, ביטוחי בריאות פרטיים ומה לא. וגם בישראל, שכונות מסוימות החלו להידמות לאזורים בעמק הסיליקון והפערים בין מי שבהייטק ומי שלא גדלו ונהיו בלתי נסבלים - ואלה משפיעים משמעותית על היכולת לניידות החברתית. תורם לכך השיח התקשורתי שהשתנה מהותית בשנים האחרונות, כמו גם מספר חברות הייטק שאימצו לעצמן תדמית ראוותנית ונוצצת, מנותקת מההוויה הישראלית כמעט באופן מתריס.
אבל בסוף זה לא אמיתי. ארץ נהדרת היתה הראשונה לקלוט את הזיוף ואת הגיחוך של בועת ההייטקיסטים. ישראל היא מדינה קטנה מדי ומגוונת מדי לזה. מדינה שבה תחושת השייכות עדיין מנצחת כל ציניות וראוותנות. מדינה המבוססת על ערכים משותפים רבים, תרבות משותפת, תחושת שייכות וסולידריות חברתית שטבועה בנו עוד משחר ההיסטוריה. ולמרות הזינוק בשירותים פרטיים רובנו עדיין צורכים את אותם שירותי בריאות ציבוריים והולכים לבתי ספר ציבוריים. אנחנו בסירה אחת, אם נרצה או לא - וטוב שכך.
החזרה שלי לישראל הבהירה לי שאם אנחנו לא רוצים שישראל תאבד את החוזקות האלה - את שותפות הגורל, את הסולידריות החברתית ואת תחושת השייכות - עלינו לפעול. להייטק הישראלי יש תפקיד מכריע בשאלה האם ישראל תהפך לקוטבית כל כך כמו ארצות הברית. על אנשי ונשות ההייטק הישראלי להפסיק לשבת ביציע, לחמם את הכיסא ולתת עצות. עלינו לרדת למגרש הציבורי והפוליטי ולפעול.
כולנו צורכים את השירותים של המדינה - בחינוך, בבריאות, בביטחון פנים או בתחבורה. אנחנו עדים כמו כולם להיעדר תהליך קבלת החלטות מסודר ולהידרדרות ברבים מהשירותים הניתנים לכולנו. כל אלה מרחיבים את הפערים בחברה לדורות ואת היעדר האמון שלנו במדינה. ועל אף כל אלה, ההייטק הישראלי עומד פעמים רבות מנגד באדישות ומושך כתפיים.
אנחנו חייבים להבין שאנחנו קבוצת כוח חזקה שיכולה וצריכה להיות מתועלת לשיפור החברה הישראלית באופן הרבה יותר משמעותי מהנעשה עד כה. אנחנו צריכים להציע כלים חדשים, אנרגיה חדשה ושפה חדשה, המבוססים על הידע והכלים שצברנו במסע העסקי והטכנולוגי שלנו.
האם הכוח שלנו כקבוצה בא לידי ביטוי בזירה הציבורית? כמובן שלא. איך ניתן להסביר את הפערים בתפיסות הפעולה בין הזירה הציבורית להייטק? את הפער בין השמרנות והפחד ליטול סיכונים - אותם אנו רואים לא מעט בזירה הציבורית - לבין היזמות והחוצפה שאנחנו רואים בסטארט-אפים? איך זה שלמרות שאנחנו כוח מוביל במשק הישראלי, יוזם ופורץ, מתוך 120 חברי כנסת יש רק חברי כנסת בודדים שהגיעו בעשור האחרון מההייטק (ואחד הוא גם במקרה ראש הממשלה)?.
אני לא לבד. בשנה האחרונה, כחלק מתפקידי החדש, התחלתי במסע להכרת החברה הישראלית. מסע של התפכחות, של יציאה מהבועה. אני פוגש עוד המון אנשי ונשות הייטק: יזמים, מנהלים, עובדים, מנהלי קרנות הון סיכון ומנהלי אקסלטורים השותפים לתחושות האלה. רבים פועלים באופן מעורר השתאות כדי לפתוח את השורות של ההייטק לאוכלוסיות חדשות, אבל באופן העמוק ביותר. המשותף לכולנו הוא שאנחנו סולדים מההתהללות ומהשטחיות של ה"הייטקס". אנחנו מחפשים ליצור דיאלוג חדש עם החברה הישראלית, שבסופו הפרייה הדדית. אין פה נאיביות או רצון לוותר על יעדים עסקיים אגרסיבים, אלא רצון אמיתי לצאת מהאדישות שלנו בכל הקשור לחברה הישראלית.
אנחנו מבינים שאנשי ההייטק אינם טובים יותר ממנהלי בתי ספר, ממנהלי בתי חולים או מנשות אגף התקציבים ולא יכולים להחליף אותם בעבודה הקשה והחשובה שהם מבצעים. לרוב האנשי ההייטק אין את הידע או הניסיון לנהל מערכות ציבוריות כל כך מורכבות, הנוגעות לקהלים שונים ומגוונים. בשביל זה יש מומחים ואנשי מקצוע. אם כבר, הם יכולים ללמד ולהעשיר אותנו - ואנחנו, בתמורה, צריכים לגבות אותם. ההייטק ייצא נשכר מכך.
נוצרה הזדמנות לשינוי אמיתי. יש בהייטק הישראלי נכונות לתרום חזרה ולהשתתף בציבוריות הישראלית - ברעיונות, בכלים, בטכנולוגיה, בניסיון ובפילנתרופיה. שינוי פניה של מערכת החינוך, תעדוף מחודש ואגרסיבי של משאבים לכיוון הפריפריה, הכשרות ולימודי ליבה במגזרים הערבי והחרדי, תחבורה ציבורית יעילה יותר, ביטחון אישי טוב ומדיד יותר ומי יודע, אולי גם שדרוג יחסי דת-מדינה - להייטק הישראלי יש עניין שאלה ייקרו ועלינו לפעול באופן אקטיבי כדי להביא לשינוי. יש לנו אתגר ענק: לא רק לצמצם את הפערים בין ההייטק לחברה הישראלית אלא גם לקרב את תרבות ההייטק לתרבות הציבורית ולהפרות בינהן.
בעשור שנפתח לפנינו יש להייטק בישראל תפקיד מרכזי בחברה הישראלית. המסע שאני ואחרים בהייטק עוברים מעודד אותי מאוד. יש תנועה שקטה ונמרצת שתוציא את ההייטק הישראלי מאדישותו לנעשה בחברה הישראלית. אנחנו לא לבד. אנחנו צריכים לצאת מהבועה ולהוביל יוזמות לצמצום הפערים בישראל. אנחנו נדביק את החברה בחוצפה שלנו ובאמונה שבכוחנו לשנות את המציאות. אם נביא לכך שעוד אוכלוסיות יצטרפו למעגל ההייטק - אשרינו. אבל יותר חשוב: נביא לכך שההייטק הישראלי לא רק יפתח מוצרים חדשים או ישיק יוניקורנים אלא גם יקים חברת מופת בישראל. עלינו לרדת מהיציע ולפעול במגרש הציבורי.
עידן טנדלר הוא יזם סדרתי בתחום הסייבר. כיום סגן נשיא לתחום ה-DevSecOps בפאלו אלטו נטוורקס. לשעבר מנכ"ל ומייסד Bridgecrew שנמכרה לפאלו אלטו נטוורקס ב-200 מליון דולר.
