הקברניטמלכודת לזירו: איך תמרון פשוט אחד הצליח לחסל אימפריה?
הקברניט
מלכודת לזירו: איך תמרון פשוט אחד הצליח לחסל אימפריה?
מפקד מודאג יצר תמרון אווירי כה חכם, שבזכותו הביסו טייסים חסרי ניסיון במטוסים חלשים את הטייסים הכי טובים בעולם ואיפשרו ניצחון גדול. הטריק: שילוב פסיכולוגיה בקרב אוויר, בצורה שהופכת לנשק קטלני מכל מטוס
שלום, כאן הקברניט; אחד הדברים שעושה את מלחמת העולם השנייה לכל כך מרתקת הוא העובדה שהיתה זו התנגשות מאסיבית של גאונים. גאונים טובים ורשעים, גאונים טכנולוגיים ואסטרטגיים, שהימרו על חיים של מיליוני בני אדם. היום נדבר על הימור שנראה מטורלל לגמרי כשהוצג: מטרתו היתה לאפשר לטייסים חסרי ניסיון לנצח את חיל האוויר הכי טוב בעולם.
סיפורנו מתחיל לקראת סוף שנת 1941, כשארצות הברית דיברה בשני קולות: הראשון היה גדול ומהדהד, ונשא למרחקים את דברי הנשיא רוזוולט; המעצמה גינתה בכל פה את הפלישה הנאצית באירופה, ואת הכיבוש היפני בסין - אבל הצהירה שלא תתערב במלחמה הזאת. יש לה מספיק בעיות משלה, גם בלי לשלוח חיילים אל מעבר לאוקיינוסים.
הקול השני היה קטן וחלש בהרבה, וכלל לא הופנה אל הקהל הרחב; היו אלה הגנרלים שלחשו ביניהם: "מלחמה עם יפן היא בלתי נמנעת, אבל חייבים לדחות אותה ככל שאפשר. אנחנו פשוט לא מוכנים". הדרג הפוליטי התנגד להערכות הללו, מה שיצר מתח מסוכן.
בעודם מתלבטים ומתווכחים, באה המציאות והכריעה: מתקפת פרל הארבור תפסה את כולם עם המכנסיים למטה, והטילה את ארה"ב למלחמה בתנאי פתיחה איומים ונוראים.
כמה נוראים? היתה זו מלחמה מסוג חדש, שהאמריקאים כלל לא הכירו: מתקפות אוויריות של כוחות מנושאות מטוסים, שמאפשרות להכות ביריב בהפתעה גם מעבר לאוקיינוס.
עולם הלחימה הימי, שנשען כשש מאות שנה על אוניות שתוקפות אוניות, השתנה; מעתה, מפציצי צלילה ומפציצי טורפדו הם שישלחו כלי שיט למצולות. ובניגוד לאמריקאים, היפנים התמחו בלהפעיל כאלה ולהגן עליהם במטוסי קרב.
בלי מטוסי קרב מאוד מוצלחים, אי אפשר לנצח במלחמה ימית. והאדמירלים בארה"ב הבינו שזו הולכת להיות נקודת תורפה עצומה עוד לפני ששמי פרל הארבור נצבעו בעשן שחור.
מטוס הקרב הכי מודרני של צי ארה"ב - זה שאמור להגן על המפציצים שלה ולתפוס את אלו של האויב - היה הגראמן וויילדקט. מולו הציבה יפן יצירת מופת שנקראת ריי שיקי קאנג'ו סנטוקי (ובחבר'ה, ריי-סן), ואנחנו מכירים בתור מטוס הזירו. כלי מאוד קטן, מאוד קל, חזק ביותר והכי חשוב: המטוס היפני היה זריז כפליים מיריבו.
הרשו לי לחדד: זריזות אינה מהירות טיסה אלא קלות-תנועה. הכוונה היא ליכולת לשנות מהר את דפוס התנועה ולתמרן בחטף. כדי להיות זריז באוויר, מטוס צריך להיות בעל הגאים שמגיבים מיידית לתנועת הסטיק, הגאים גדולים יחסית כדי שכל תגובה תיצור תנועה משמעותית של האווירון - וכמובן טייס מיומן שידע לנצל את העניין.
וליפן היתה פשוט כל הרשימה: הזירו שקל 20% פחות מהוויילדקט ועוצב הרבה יותר טוב מבחינה אווירודינמית, ופשוט האכיל אותו אבק בכל הנוגע לתאוצה, לקצב הנסיקה וליכולת הפנייה. גם החימוש היה כבד יותר, וכלל תותחי 20 מ"מ. הפער הגדול מכולם היה בקוקפיט: טייסי הצי היפני היו בוגרי קורס הטיס הכי קשה ועשיר אי פעם.
ומעבר להכשרה שלו - לכל טייס זירו יפני היו לפחות כמה שנות ניסיון בקרבות אוויר אמיתיים. מאז 1937 לחמו טייסי הקיסר בחיל האוויר הסיני, שנשען על ציוד אמריקאי והדרכה אמריקאית - ובשורותיו טסו גם מתנדבים מארה"ב. בזמן הזה, אגב, נלחמו טייסי הצי האמריקאי בעיקר בשעמום. איך אומרים? זה פשוט לא כוחות.
עבור טייסי הזירו, צוותי הוויילדקט היו בקושי ארוחת ילדים: האמריקאים שמו דגש על עבודת צוות ומתקפה בחיפוי הדדי, אבל היפנים היו פשוט זריזים וחכמים מדי וראו דרך כל השיטות שלהם. וויילדקט התיישב מאחורי זירו? ברגע אחד ביצע תמרון הגנתי בשם הינורי-קומי, במסגרתו טיפס במהירות, השלים חצי לולאה ואז הסתובב כבלרינה באוויר וסיים כשהרודף מונח לו בכוונת.
כך נשברו בקלות מערכי האמריקאים, שבמקום לחימה בקבוצה מתואמת התפצלו בן רגע לסדרת קרבות אחד-על-אחד שכמעט בלתי אפשרי לנצח. הרשעים שבטייסי יפן גם השתעשעו באמריקאים: נצמדו אליהם ונופפו לשלום, טסו כמו במבנה - ורק אז הסתובבו ותקעו להם צרור לתוך הקוקפיט.
למעשה, מטוסי זירו הופלו בעיקר כשהיו בנחיתות מספרית או הותקפו בהפתעה. ואנחנו מדברים על הימים שלפני כניסת המשק האמריקאי להילולת ייצור שתפלוט מאות אלפי מטוסים; בשטח, ליפנים היו הרבה יותר כלי טיס.
היתרון היחיד של הוויילדקט בסיפור הזה היה העובדה שהוא מטוס עמיד וקשוח, שמסוגל לחטוף אש ולהמשיך לטוס. אבל "לטוס" זה לא "להילחם", ורבים מטייסי חיל הים האמריקאי התחילו את היום בנושאת מטוסים וסיימו בסירת הצלה מתנפחת, בעודם פוגשים כרישים בסביבתם הטבעית.
תעשיית התעופה האמריקאית התגייסה ופיתחה מטוסים זריזים וחזקים יותר, אך גם לפרויקט המבטיח ביותר חיכתה עוד שנה של עבודה. חיל הים היפני פשוט השתלט על שמי האוקיינוס השקט, ובעט את האמריקאים החוצה.
מיטב המומחים נדרשו לעניין הזה, ובצדק: אם לא יימצא פיתרון לזירו, תאבד המלחמה כולה. אם רק ירצה, יוכל האויב לחסל כל ספינה אמריקאית ואז איך תגיע ארה"ב ליפן, ברגל?
הדחיפות הזאת טפטפה מהגנרלים אל השטח, ורבים ניסו לחשוב על פיתרון. אחד מהם היה רב סרן ג'ון ת'אץ', מפקד טייסת וויילדקט מנושאת המטוסים סרטוגה. לילה לילה ישב במטבח ושיחק בפינת האוכל עם גפרורים, אותם דימה למטוסים. הזיז, רשם בפנקסו, וחוזר חלילה, שעות על גבי שעות.
בעברו שרת כמדריך וטייס ניסוי וידע היטב שלוחמה אווירית היא עניין שיטתי. הטיסה של היפנים נראתה כאוטית, משוגעת ובלתי צפויה, אבל בטח יש פה משהו שאפשר למצוא ולנצל. בכל הזדמנות שיחק עם הגפרורים שלו ומילא את לוח חדר התדריכים של הטייסת בקשקושים של מטוסים וחצים.
שוב ושוב קשקש ומחק, קרא דו"חות מודיעין, התייעץ, בדק והתייאש; מה שלא עשה, נראה שההיתקלויות תמיד יגיעו לקרב אחד על אחד - ושם מאוד סביר שהמנצח יהיה יפני.
וכך הגיע למסקנה המתבקשת: צריך ליצור מצב בו לכל זירו שיושב על זנב של וויילדקט יהיה וויילדקט אחר על הזנב, לא משנה מה. ולא רק: צריך שטייס הזירו בכלל לא ירצה לנצל את הזריזות של מטוסו או להפליא בתמרונים יצירתיים. צריך פשוט לגרום ליפנים לטוס משעמם.
זה נשמע דמיוני לגמרי, ברמה של בקשה מוזרה מג'יני. הרי איך אפשר בכלל לדעת איך יתנהג האויב, או היכן יתמקם בכל קרב? אבל ג'ון ת'אץ' ידע; והמציא טריק שעמד לשנות את העולם.
נתחיל בנקודת המוצא: מטוסי הצי האמריקאי טסו בזוגות ורביעיות, בכל מיני צורות. בתחילה חשב ת'אץ' שאם זוג אחד יטוס הרבה לפני השני, זה יעזור למתקפות מן החזית; זירו שיחלוף על פני המטוסים הקדמיים ויסתובב כדי לשבת להם על הזנב, יהיה חשוף לאש מהמטוסים האחוריים. אבל אם יותקל הכוח מאחור, יקח למטוסים הקדמיים הרבה זמן להקיף ולהגיע מאחורי הזירו.
ולכן, החליט שעדיף שכל המטוסים ינועו ביישור קו, וכשיש שני זוגות - שיהיה מרחק של סביב 300 מ' זה מזה, כדי שאם יגיע אליהם מטוס אויב, יהיה עליו לבחור מטרה אחת ולא יוכל לתקוף את כולם ברצף. בנוסף, לכל זוג יהיה קל יותר לפנות פנימה, לעבר הזוג המקביל לו, בלי חשש מהתנגשות.
עתה, בואו נעבור להיתקלות עצמה: לפי ת'אץ', ברגע שזוג מזהה מטוסי אויב, יתחיל להתקדם אליהם בסלאלום. הוויילדקט מימין יפנה שמאלה, והשמאלי - ימינה, וכשיצטלבו המסלולים יפנו לכיוונים ההפוכים. ככה תופרים מצד אל צד, שתי וערב, מסלול בתוך מסלול - וממשיכים גם אחרי שמגיעים אל האויב.
תוך מספר רגעים יתמקם מטוס יפני מאחורי אחד המטוסים - שידווח מיד שעכשיו הוא הפיתיון - והוויילדקט השני פשוט יתחיל להאט. זאת, בעוד השניים ממשיכים לעבור זה במסלולו של זה, כמו חוטי סוודר. זה אומר שכשיצטלבו שוב המסלולים, הזירו יהיה בין שני וויילדקטים לפחות.
האמריקאי שמאחור ידעו בדיוק לאן מתקדם האמריקאי שמלפנים - ולכן יהיה לו קל לכוון ולפגוע בזירו שיתאמץ להישאר מאחורי טרפו. אם יזדרז היפני לחמוק ולהתמקם מאחורי הוויילדקט הרודף, מיד ידווח הלה שעכשיו הוא הפיתיון, המטוס הראשון יאט או יחוג ויתמקם מאחור - ושוב יימצא הזירו בסנדוויץ' וויילדקטים.
התמרון אינו נוקשה, וניתן לבצע אותו גם תוך כדי הסתערות מסוג אחר, ברגע שמישהו מדווח שיש לו זירו על הזנב ומטוס ידידותי נמצא מספיק קרוב כדי לזגזג איתו. אפשר לבצע את זה גם ברביעיות (במקום שני מטוסים שתופרים מצד אל צד, יהיו שני זוגות), קל ללמוד אותו, והוא בנוי בדיוק למידותיהם ויכולותיהם של טייסי ארצות הברית והמטוס שלהם.
חיל הים האמריקאי הוא גוף מאוד שמרן ומסואב, ולכן ת'אץ' ניסה להביא את ההמצאה שלו מלמטה למעלה. הוא הציע את התמרון למפקדי טייסות אחרים, ורבים התלהבו מהרעיון. אימוני טיסה ראשונים הראו שהשיטה יכולה לעבוד, ומשכו את תשומת לבם של האדמירלים. ת'אץ' קרא לתמרון שלו "התמקמות הגנתית לרוחב" אבל בשטח העדיפו שם פשוט יותר: "מארג ת'אץ'".
כשהגיע הרעיון למטה הצי, זכה לביקורת קטלנית: מומחי טקטיקה שאלו את הבחור מאיפה הוא יודע שהיפנים בכלל יישארו בקרב כזה - הרי השיטה מאוד תבניתית וקלה לזיהוי; טייסי הזירו יוכלו פשוט לתת גז, לטפס לגובה ולהתרחק - ואז לחזור ולהכות באמריקאים כמו שהם אוהבים. אין היגיון במהלך כל כך פשטני, והאויב יפצח אותו ברגע.
אבל הצי האמריקאי החליט לקבל את השיטה; לא היו רעיונות טובים יותר, הלחימה ביפנים התלהטה במהירות, הכרישים המשיכו להשמין וזה לא שטייסים גדלים על העצים. יותר ויותר יחידות החלו להתאמן בתמרון החדש - ועד מהרה יצטרכו להשתמש בו, וההימור של ת'אץ' יעמוד למבחן המציאות.
ב-4 ביוני 1942 פרץ קרב מידוויי, מהלך אסטרטגי יפני עצום שנועד למשוך את נושאות המטוסים של ארצות הברית לנקודה אחת - ולהשמיד את כולן. המודיעין האמריקאי הצליח לחשוף חלק גדול מתוכנית הקרב, ולהפוך את המלכודת על היפנים.
בתחילת הקרב, הוביל ג'ון ת'אץ' בעצמו שישיית מטוסי וויילדקט שליוותה תריסר מפציצי טורפדו. המטרה: נושאת המטוסים היפנית היריו, שהתגלתה בידי מטוס סיור. כשהתקרבו הכוח, הותקף בידי 20 מטוסי זירו שהפתיעו אותו מבין העננים.
ת'אץ' הורה לאנשיו לבצע את התמרון שלו נגד התוקפים; כך הצליחו לפגוע במספר מטוסי זירו, ולהפיל ארבעה - מהם שלושה חיסל ת'אץ' בעצמו. זאת, כשרק וויילדקט אחד הופל. הגיחה נחשבה לכישלון גדול: בעוד מטוסי הקרב נלחמים, הושמדו כמעט כל מפציצי הטורפדו.
אך האדמירלים התלהבו: מארג ת'אץ' הפך מהימור תיאורטי למציאות אפקטיבית: נמצא פיתרון למכת הזירו. בקרב מידוויי הפסידה יפן לא רק את ארבע נושאות המטוסים הטובות ביותר שלה, אלא גם את רוב הטייסים הכי מנוסים וצוותי הסיפון הטובים ביותר. ובגלל שקורס הטיס היפני היה כל כך ארוך ומסובך, לקח לה הרבה מאוד זמן לקבל טייסים חדשים.
השימוש במארג ת'אץ' איפשר לטייסי הוויילדקט לצבור ניצחונות על היפנים המוכים, והתמרון נשאר א'-ב' בצי גם כשהושק ההלקט המהולל, מטוס שמעלה על הזירו בכל תחום. כשנה לאחר מתקפת פרל הארבור, נהנו טייסי ארה"ב מיתרון טכנולוגי ואסטרגי כאחד. הניצחון היה עניין של זמן.
האמריקאים השאירו את מארג ת'אץ' בתוכנית הלימודים עוד שנים רבות. למעשה, הוא זכה לקאמבק בסבנטיז: במלחמת וייטנאם פנו הטייסים לתמרון הזה כשהבינו שהמיגים של צפון וייטנאם זריזים כפליים מהפאנטומים השמנים שלהם.
ג'ון ת'אץ' עצמו נשאר בצי והתקדם במהירות בסולם הדרגות. הוא עזב את הקוקפיט לטובת תפקידים בכירים, ואף פיקד על מספר נושאות מטוסים בעצמו. הוא לא הפסיק לעסוק באסטרטגיה, ובהמשך המלחמה אף פיתח טכניקה למלחמה בהתקפות של מטוסי קמיקאזה.
לסיום, אקנח בשאלה: איך ידע גיבורנו שהשיטה שלו תעבוד? איך ידע שטייסי הזירו לא יעדיפו לברוח מהמצב אליו נקלעו, להתרחק, להסתובב ואז לחזור לקרב? הרי כך היו יכולים לפרק את מארג ת'אץ' בקלות יחסית. הסיבה היא שת'אץ' העריך נכון את המנטליות היפנית: הוא הבין שדבר כזה - שכלפי חוץ נראה כמו בריחה - זה משהו שפסיכולוגית, טייס יפני לא מסוגל לעשות. בטח אחרי שנים של ניצחונות והישגים, ואמונה בעליונות שלו.
ת'אץ' בעצם הטיל אויב נוקשה למצב בו הוא חייב להתגמש, וכלא אותו בקונפליקט רגשי ותרבותי - דברים שאין להם מקום בקוקפיט. וזוהי עליונות אסטרטגית אמיתית: היכולת לשבש את מערכת השיקולים של היריב, שהיא יתרון חזק יותר מכל טייס, בכל מטוס ובכל קרב. טיסה נעימה!
