הקברניטלקנגורו יש כנפיים: מטוסי הקרב המדהימים של אוסטרליה
הקברניט
לקנגורו יש כנפיים: מטוסי הקרב המדהימים של אוסטרליה
רגע לפני מלחמת העולם השנייה, נאלצה המדינה המבודדת להקים מאפס תעשייה אווירית שתעצור פלישה יפנית. כך נולד בה אחד המיירטים הכי מרשימים של זמנו - בזכות מהנדס חרוץ, יהודי חכם וטייקון עם חוש נבואי; וכך סללו את הדרך לחיל אוויר מודרני, שהוא מהמתקדמים בעולם
הקברניט: מטוסי הקרב המדהימים של אוסטרליה
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; כשישראלים חושבים על אוסטרליה, קופצים לראש דימויים כחופים מרהיבים עם גלי ענק, ברביקיו, מדבר מלא חיות ארסיות להחריד ולילידי האייטיז - "קרוב רחוק". היום נוסיף דימוי קצת מפתיע: מטוסי קרב מתקדמים. והם מתקדמים כבר שמונים שנה: עוד בימי מלחמת העולם השנייה פיתחו האוסטרלים אחד שהיה הטוב מסוגו.
כשמסתכלים על חיל האוויר של המדינה בימינו, אפשר לחשוב שהיא שוכנת במזרח התיכון: יש לו מטוסי F18 מגרסאות לתקיפה וללוחמה אלקטרונית, וחמקני קרב F35 - מטוסים התקפיים במהותם. כמו כן, הצוותים מתאמנים בתרחישי התקפה בתנאי שטח מגוונים ביותר. נגד מי בדיוק הם אמור להילחם, ומה בכלל הקשר בין אוסטרליה ותעופה קרבית?
סיפורנו מתחיל ב-1935, בישיבת דירקטוריון של ענקית הכרייה המקומית BHP. היתה זו חברה מבוססת היטב, עם אחיזה במכרות עופרת וכסף במערב אוסטרליה, תעשיות ברזל ועוד. נציגי BHP שוטטו בכל העולם כדי לבנות קשרים ועסקאות - ביניהם מר אסינגטון לואיס, המנכ"ל. בדרך כלל, נושא הישיבות של BHP נע בין "איזה כיף להיות עשיר ו-"איך נעשה עוד יותר כסף", אך באותו יום ריחף צל כבד על שולחן הישיבות: המנכ"ל הסביר לעמיתיו שלפי מיטב הבנתו וביקורים ביפן ובגרמניה, עוד רגע ורבע תפרוץ מלחמה עולמית חדשה.
המקורות שלו סיפקו מידע מובהק מאוד: קצב ושיעור הרכישה, הצבירה וההצטיידות של האלומיניום התעופתי, הדרישות של מדינות לחומרים שמתאימים לבניית שריון, היקף השימוש במכלולי כבשנים ויציקה בעבור מספנות - כל אלה העידו על בנייה מהירה במיוחד של צבאות עצומים. כשמוסיפים לכך את הפוליטיקה הנפיצה, קל להבין לאן נושבת הרוח.
אסינגטון לואיס דאג כי מלחמה היא אמנם זמן מצוין ליצרני מתכות - אבל לא כשהם יושבים בקו החזית: כבר זמן מה שיפן מביעה שאיפות התרחבות בזירת האוקיינוס השקט, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהיא תרצה לנתק את אוסטרליה מן העולם, אולי אפילו לכבוש אותה: כך יורחקו שותפותיה בריטניה וארה"ב מאוצרות טבע כפחם, ברזל וזהב - ומטריטוריה ממנה אפשר להוציא מבצעים צבאיים באוקיאניה. ומר לואיס המוטרד בדיוק שמע את ההערכות הללו מעמיתיו בגזרת יפן.
מי יבוא לעזרת אוסטרליה, כשכל זה יקרה? בהיותה חלק מחבר הלאומים הבריטי, הסתמכה על סיוע אנגלי במקרה חירום. אך לואיס העריך שכמו במלחמת העולם הראשונה, גם כאן תהיה שקועה בריטניה עד הצוואר בקרבות בזירת אירופה - ולא בהכרח תוכל לסייע ברגע האמת. בטח לא כשתצטרך בעצמה לייצר מטוסי קרב במהירות.
מה יכול לעשות מנכ"ל חברה עשירה בנידון? אם הוא חכם, להתעשר אף יותר: לואיס פנה לממשלה וטען שאין כל ערובה שבריטניה תוכל להגן על אוסטרליה, ושחובה לפתח תשתית הגנה מודרנית - בראשה חיל אוויר שנשען על מטוסי קרב מתוצרת מקומית. קודם לכן, היתה במדינה תשתית לתיקוני מטוסים ומפעל אחד שייצר מטוסי אימון אמריקאיים ברישיון.
הממשלה התנגדה קצת, אך המתח העולמי גאה והוחלט להקים את "התעשייה האווירית של חבר הלאומים", או CAC בקיצור. חברת BHP, כמובן, הובילה את המיזם ושלטה בו - ובקבוקי "ויקטוריה ביטר" (הבירה הלאומית של אוסטרליה) ושמפניה נלגמו בחגיגיות. ואולם, המניע העסקי היה שני במשמעותו: לואיס באמת עשה צעד משמעותי ביותר לחיזוק המדינה.
אבל להקים מפעל מטוסי קרב זה ממש לא מספיק: צריך לדעת איך לבנות אותם, בידיעה שיצטרכו להתמודד עם יפן - מעצמה אזורית לוחמנית ביותר, שפיתחה מטוסים עילאיים. לדגל נקרא לורנס וואקט - טייס, מהנדס, מעצב ואחד המוחות הכי מבריקים באוסטרליה. מדובר באדם שראה את המערכה האווירית מחיתוליה במלחמת העולם הראשונה, כשלחם בזירת ארץ ישראל בשירות בריטניה.
וואקט שדרג בעצמו את מטוס ה-BE2 שלו, וחיבר לו עוד מקלע וציוד. לא פעם הצליח להביס באוויר תוקפים במטוסים מתקדמים יותר, והשתתף בקרבות נגד העותמנים בגזרת באר שבע. וואקט הוא שעיצב את המטוס האוסטרלי הראשון שנכנס לייצור סדרתי. הוא הגיע ל-CAC כשחברת טוגאן בה עבד נבלעה במיזם הלאומי, ומיד הוכתר כמנכ"ל ומעצב ראשי.
ביחד עם וואקט הגיעה נבחרת קטנה ואיכותית של מהנדסים, מעצבים, מומחי חומרים ומכונאים - בראשם יהודי חכם בשם פרידריך דיוויד, שעיצב מטוסים בעבר גם בגרמניה וגם ביפן (איש מיוחד, עליו אספר בטור משלו); כולם חלמו על בניית מטוס קרב לאומי שנים רבות, וכולם ניגשו לשולחנות השרטוט בעיניים נוצצות.
ומה יצא להם? מטוס הקרב הכי גרוע בעולם. טוב, אולי לא "הכי", אך ה-CA12 בומרנג עמד מאוד קרוב לפודיום. הוא טס לראשונה במאי 1943, לאחר שפותח בזמן שיא של כחמישה חודשים. עיצובו היה שמרני מאוד וגופו הזכיר את הוויילדקט האמריקאי, אך היה כבד ואיטי בהרבה.
בגובה נמוך, התגלה הבומרנג כאווירובטי והיה שקול ביכולותיו למטוסי הקרב האמריקאיים של סוף שנות השלושים. בעייה ראשונה: האויב היה יפני, ומטוסי הזירו שלו טרפו גם את מטוסי האמריקאים. בעייה שנייה: מפציצי היפנים לא מגיעים בגובה בו הצטיין הבומרנג. ואיך תפקד בגובה רב? כמו מקל עקום.
למעשה, תועדו מקרים בהם מפציצי G4M יפניים באו בגובה אליו הבומרנגים פשוט לא הצליחו להגיע והתוקפים עברו להם ממש קצת מעל לראש. ואולם, אומץ הלב של טייסי אוסטרליה וטיסה אגרסיבית ביותר איפשרו להשיג הפלות של מטוסי אויב שהנמיכו, ולשבש כך מתקפות.
צוות מהנדסי CAC בראשו וואקט ודייוויד החליט לכוון גבוה יותר - ותכנן מטוס קרב חדש, אחד ברמה עולמית. על הנייר הוא נקרא CA15, אך המהנדסים, טייסי הניסוי וכל מי שעבד עליו קרא לו קנגורו. אין סמל אוסטרלי יותר, שמשלב עוצמה, זריזות וגאווה לאומית.
התרבות העסקית של אוסטרליה נשענת בין היתר, על פניות תכופות של מקבלי ההחלטות לדרגי השטח, במטרה ללמוד נושאים ולהרחיב דעת; זה אמנם מעכב תהליכים, אך משפר את איכות ההחלטות. ואכן, עברו הרבה מים בנהר מוראי לפני שנולד האווירון הזה.
במקור רצו לפתח מקבילה מקומית לזירו היפני: מטוס מאוד קטן, מאוד קל ומאוד זריז. דיוויד עיצב משהו שנראה כמו שילוב שלו ושל הפוקה-וולף 190 המעולה של גרמניה הנאצית. אך וואקט העדיף ללכת לכיוון אחר: גוף גדול, כזה עם עוצמה של סופה טרופית. במבט ראשון, נראה כמעט זהה למוסטנג האמריקאי המוצלח, אך הקנגורו היה מטוס שונה מאוד.
בעוד המוסטנג עוצב לליווי מפציצים ולחימה לטווח ארוך, הקנגורו נועד לעצור מתקפות. כמו המוסטנג, נשא גם הוא הרבה דלק, אך המנוע שתה אותו במהירות ולא איפשר טווח של אלפי קילומטרים. לא היה בכך צורך; הקנגורו נולד כמטוס יירוט. כזה שצריך להגיע לגובה טיסתם של מפציצים כבדים ולגמור אותם בדרך למטרות, ולשתול באוקיינוס כל מטוס קרב שינסה להגן עליהם. ואת זה אפשר לעשות גם במרחק קצר יחסית מהבסיס - הרי האויב מגיע אליך בעצמו.
לאור זאת, הושם בו דגש על עוצמה מתפרצת ולא זמן משימה ממושך. המנוע היה חזק בהרבה וגם פחות חסכוני; הכנפיים היו קצרות יותר ועם הגאים גדולים לתמרון זריז; והחופה היתה קטנה, מה שהציב מטרה קשה יותר למקלעני מפציצים שניסו לפגוע בקוקפיט - אך הראות ממנה היתה מצוינת כמעט לכל כיוון.
אבל משהו השתנה בתרבות העבודה של CAC; בעוד הבומרנג השבור פותח תחת סכנת כיבוש, כשמשאבים נשפכים על החברה מכל עבר ודדליינים מתקצרים תדיר, בסוף 1943 נראו היפנים קצת פחות קרובים, קצת פחות מפחידים ובעיקר הרבה יותר בעיה של ארצות הברית. יפן הקיסרית רק איבדה שטחים כל השנה, ונראה שקצת פחות קריטי להשלים מטוס יירוט כשכבר אין ממש את מי ליירט.
וואקט, שהיה מנכ"ל פרגמטי, טען שצריך לוותר על הקנגורו ולהתחיל לייצר מטוסי מוסטנג אמריקאיים ברישיון. דיוויד התנגד, ונולדה יריבות מרה בין השניים. האחרון טען שרק מטוס אוסטרלי ייעודי יתן למדינה את העצמאות הביטחונית שהיא מחפשת - ושהקנגורו באמת יהיה טוב יותר מהמוסטנג.
העימות בין השניים עבר ממסדרונות CAC למסדרונות הממשלה - כשנוצר מחנה לכל צד; תומכי המטוס טענו שהוא צורך הישרדותי למרות פניה של המלחמה, ואילו מתנגדיו כבר התחילו להסתכל הלאה לעבר פיתרון כלכלי יותר.
מה שמחזיר אותי לתרבות העסקית האוסטרלית; בגלל הפתיחות המובנית והנטייה הטבעית לחקור נושאים לעומק, קל מאוד לעכב דבר-מה אם רוצים בכך: פשוט מוסיפים עוד אנשים וגופים לשרשרת ההתייעצות.
ואכן, הקונפליקט הוביל להאטה קיצונית בפיתוח - שלבים שהיו אמורים לקחת חודש נמרחו על חצי שנה ויותר. בספטמבר 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה והקנגורו עדיין לא עלה לאוויר. ואולם, דיוויד ותומכי המטוס לא ויתרו.
במרץ 1946 זה סוף סוף קרה: הקנגורו המריא וסינוור את כל מבקריו. הוא היה באמת מהיר יותר מהמוסטנג, וטיפס לגובה הרבה יותר מהר ממנו (4,900 רגל לדקה לעומת 3,200) למרות שהיה כבד יותר. פרד דיוויד ולורנס וואקט בנו מטוס יירוט עילאי.
בכמה מטיסות הניסוי הגיע האביר האוסטרלי למהירות של 800 קמ"ש בצלילה, והתגלה כנוח ויציב ביותר כשהוא צולל - עוד יתרון חשוב עבור מטוס שנועד לחסל פולשים. רק מה? הראות ממנו כלפי מטה היתה לא משהו.
אחת הטיסות הוכיחה כמה נהדר היה עיצוב הקנגורו: היא החלה כרגיל, אך בסופה לא הצליח טייס הניסוי להוריד את הגלגלים, לא משנה מה ניסה. עוד באוויר הוערך שהיתה זו בעיה חשמלית - משהו שלא קשה לפתור - אך חייו עדיין היו בסכנה רצינית; יש סיבה שמטוסים באים עם גלגלים.
בלית ברירה, ביצע הטייס נחיתת גחון, שהיתה אחת החלקות ביותר בהיסטוריה של התעופה - לא רק שלא נגרם נזק לשלדה, למנוע או למערכות המטוס, הדבר היחיד שהצריך החלפה היה המדחף. לראייה, תוך יומיים כבר המריא אותו הקנגורו לטיסת ניסוי חדשה.
שנתיים של טיסות ניסוי מרשימות הראו לכל העולם כמה חדים הם מהנדסי אוסטרליה, ואיזה מטוס משובח ביכולתם לבנות. ואז קמו מתנגדי הפרויקט ושאלו שאלה קשה: מה הטעם להשקיע בפיתוח מטוס בוכנה מתקדם כשכל העולם כבר עובר למטוסי סילון? תומכי הקנגורו הפכו כל אבן (בזהירות, בכל זאת מדובר באוסטרליה) אך לא מצאו תשובה. וכך ב-1948 נחתך בבת אחת מימון הפרויקט והקנגורו בוטל.
כשמהנדסי CAC החלו לחשוב על עיצוב מטוס קרב סילוני, שאלה הממשלה במי בדיוק הוא אמור להילחם. ואכן, מאז כניעת יפן נראה שאין שום איום משמעותי על אזרחי אוסטרליה, למעט מספר בלתי סביר בעליל של נחשים ועכבישים ארסיים להחריד - בעיה שהיתה שם גם קודם ואותה לא פותרים עם מטוסי קרב.
תאגיד CAC עבר לייצור מטוסי קרב זרים: בתחילה ה-F86 האמריקאי, אחריו המיראז' 3 הצרפתי, ובהמשך גם מסוקים ומטוסי אימון. מיזם CAC עצמו נרכש בידי דה הבילנד הבריטית, ובהמשך הגיע לידי בואינג; בסופו של דבר, מדובר בגוף בעל מכלולי ייצור, ניסיון של עשרות שנים - וכמה רעיונות טובים ואנשים מוכשרים.
עם השנים התחזקה ההשפעה האמריקאית, ואוסטרליה הפכה לעוד לקוח מרוצה של הדוד סם: כבר שנים שזרוע הקרב בחיל האוויר האוסטרלי נשענת על ה-F18 המוצלח לדגמיו, שמוחלף בימים אלה בחמקן הקרב F35. ולא רק: טייסי אוסטרליה מתאמנים בטיסה תחת איומי נ"מ, תקיפות עומק ותרחישים התקפיים רבים אחרים. מדוע, ולמה אוסטרליה בכלל צריכה מטוסי קרב בימינו?
הסיבה הראשונה היא פוליטיקה בינלאומית: חיל אוויר הוא הכוח שאפשר לפרוס בעולם הכי מהר, כשצריך - וכך להשתתף בקואליציות בינלאומיות למיניהן. למה צריך לפרוס? משום שמעורבות בקואליציות בטחוניות מחזקת את מעמדה של מדינה, שיתוף הפעולה המודיעיני עם בנות בריתה, וגם מספקת הזדמנויות לקבלת דריסת-רגל בטריטוריות חדשות שיכולות להפוך בעתיד לשווקים חדשים.
זו הסיבה שהאוסטרלים מתאמנים במתארים התקפיים ומצטיידים בחמקני קרב; קואליציות צבאיות מתערבות בדרך כלל בשחרור שטחים כבושים, בהם הציב היריב תשתיות הגנה.
21 צפייה בגלריה
טייסת 2 של חיל האוויר האוסטרלי, מצולמת בבסיס פאנג ראנג שבדרום וייטנאם, 1971
(צילום: RAAF)
הסיבה השנייה היא שמטוסי צבא אוסטרליה עובדים לפעמים בשירות מישהו אחר: המדינה היא חלק מחבר הלאומים הבריטי. זה אומר שמלכת אנגליה היא מלכת אוסטרליה, והקשר ההיסטורי, התרבותי, הפוליטי והביטחוני בין השתיים מחייב אותה לעשות דברים שמשרתים אינטרסים של בריטניה ושותפותיה.
כך השתתף חיל האוויר האוסטרלי במבצעי הובלת האספקה לברלין הנצורה ב-1949, בקמפיין ההפצצה של מלחמת קוריאה (בו הוציא כמעט 19,000 גיחות ואיבד 66 מטוסים ו-41 טייסים), במלחמת וייטנאם (כ-12,000 גיחות תקיפה), במלחמת המפרץ הראשונה ובלחימה בדאע"ש ב-2014. לכן מקפיד חיל האוויר האוסטרלי על כשירות לחימה בתנאי שטח מגוונים ביותר; הרי אין לדעת היכן יהיה המבצע הגדול הבא.
והסיבה השלישית היא צורך פרגמטי: הרי אי אפשר לדעת אילו צורכי ביטחון יתעוררו בעתיד, ואיך יגיב אליהם שאר העולם. גם שותפויות הדוקות וקרובות יכולות להיטשטש מבחירה או מכורח - ולכן צריכה כל מדינה לעמוד ביטחונית ברשות עצמה. טיסה נעימה!
