הקברניטאיך מפנים פצועים במסוק מלב הלחימה ברצועת עזה?
הקברניט
איך מפנים פצועים במסוק מלב הלחימה ברצועת עזה?
המסוקים לא משוריינים, חמאס אורב עם טילי כתף בכל חורשה ומרפסת, וכל דקה של עיכוב יכולה לעשות את ההבדל שבין חיים ומוות; איך הפך צה"ל לאלוף העולם בפינוי פצועים במלחמה, והאם יוכל לשחזר את הצלחתו גם בלבנון
שלום, כאן הקברניט; ידעתם שצה"ל הוא אלוף שביל החלב בפינוי של פצועים בקרב? ישנו מדד פשוט וקטלני: איזה אחוז מבין הנפגעים שפונו לטיפול מת מפצעיו. אצלנו הוא הנמוך בעולם - פחות מ-6%. זאת, בהשוואה לנתון של 15% ויותר אצל צבאות אחרים, כולל כאלה שהם גדולים ועשירים בהרבה מאיתנו. איך הצליחו צוותי המסוקים והרפואה להשיג את הנתון הזה במהלך הלחימה ברצועת עזה - והאם נוכל לשמור עליו גם אם תתלקח מלחמת לבנון שלישית?
פינוי מוטס הוא המפתח להצלת חיים במלחמות מודרניות: הליקופטרים הם הדרך הכי מהירה ונוחה להוציא נפגעים ולהעביר אל מתחמי טיפול בשדה ובתי חולים בעורף. אף שהופיעו ככלים צבאיים עוד במלחמת העולם השנייה, הפכו המסוקים למפני פצועים קבועים רק במלחמת קוריאה של 1950. וכדי להבין כמה גדולה היתה המהפכה הזו והיכן צה"ל משתלב בה - צריך להסתכל אלפי שנים אחורה.
הרפואה הצבאית כנראה עתיקה כמו המלחמה עצמה; במצרים נמצא פפירוס - מסמך עשוי גומא - משנת 1,600 לפני הספירה ובו הדרכה לחובשים: תפירת פצע, עצירת דימומים, והליכי בטיחות כמו קיבוע פגיעות עמוד שדרה - כולם תוארו שם היטב. זאת, אלף שנה לפני הולדת היפוקרטס שנחשב לאבי הרפואה במערב.
אך מה שלא נכתב שם זה שרפואה צבאית תמיד היתה חתיכת קונפליקט: המלכים והמצביאים רצו לסיים כל קרב עם כמה שיותר חיילים חיים וכשירים ללחימה, אך לא עם פצועים קשה. בימי קדם לא היה איך לשקם אותם, ולא היו הופכים לאזרחים יצרניים שיכולים לשלם מסים. ולכן, בעלי השררה העדיפו להשאיר נפגעים כאלה לגורלם ולספר על מותם ההירואי למען תהילת השלטון.
לעומתם, הגנרלים רצו כמה שיותר חיילים בריאים, גם אם נפצעו והטיפול בהם יהיה יקר ומסובך; הניסיון שלהם בלחימה היה חשוב ומשפיע, והאימפקט המוראלי - עצום. ובתחתית עמדו החיילים עצמם, שנאבקו תמיד להציל את חיי חבריהם בשם ערכי רעות, אהבת אחים ואנושיות.
ולכן, לא ששו השליטים לתקצב אמצעים לרפואת חירום במשך עידן ועידנים, בעוד יותר ויותר אילתורים והישגים עלו מתוך השטח; רופאי הטראומה והחובשים עושים הרבה עם מעט כבר אלפי שנים. התמונה השתנתה כשהצבאות הפכו ממוכנים, טכנולוגיים וטיטאניים בגודלם, והמלחמות - לעולמיות.
20 צפייה בגלריה
חייל טורקי שפונה מהחזית באוניה בחזרה לאיסטנבול במלחמת העולם הראשונה
(צילום: Wikimedia)
היקפי האבדות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 גרמו להלם תרבותי, ולקולות ביקורתיים שמסרבים לזרום עם התייחסות השלטון לחייליו כמשאב מתכלה אגבי. יחידות ואמצעי החילוץ שופרו, ובמלחמת העולם השנייה נולד הפינוי האווירי המסודר - מטוסי תובלה עם אלונקות.
הם הגיעו עם צוותי רפואה מוטסים, שהתגלו כפיתרון מציל חיים בזירות מרוחקות וקרבות קטלניים - כמובן, כל עוד הצליח מישהו להביא את הפצוע מהחזית אל מנחת קרוב מספיק. מסוקים כמו הדראכה של גרמניה הנאצית וה-R4 האמריקאי היו המהפכה הטכנולוגית לה חיכו כולם: מספיק שיש שדה או כיכר בגודל מתאים, ויהיו פחות משפחות שכולות.
במלחמת קוריאה הופעלו תחנות איסוף נפגעים שמסוקים הזרימו אליהן אוטוסטרדה של פצועים בקרבות גדולים, ונולדו שיטות מתקדמות לטיפולי חירום; ארה"ב לבדה פינתה 23,000 נפגעים במסוקים, וחיי רבים ניצלו.
התהליכים השתפרו במלחמת וייטנאם של שנות השישים, אך בשדה הקרב הופיעו כלי נשק חדשים שאיימו על המסוקים: תותחי נ"מ מתבייתי מכ"מ, מערכות גילוי בתפוצה רחבה וטילי כתף מונחי חום.
גם המלחמות עצמן הפכו מסובכות יותר, עם אתגרים כמו שטחים בנויים, רשתות תקשורת זולות שמאפשרות מתקפות מתואמות היטב גם למחבלים עניים ועוד.
צבאות וגורמי טרור החלו לחפש מסוקי חילוץ וצוותי חילוץ באופן פעיל, כדי לחסל אותם ביחד עם הפצועים. כך הופלו הליקופטרים בכל הזדמנות - מאפגניסטן ועיראק דרך קוסובו ואוקראינה. כיום חילוץ בהיטס הוא אתגר גדול מאי פעם, בעוד הצורך בחילוץ הפצועים זינק אף הוא.
הייתי שמח, מאושר לספר לכם שהצורך התעצם בגלל שהאנושות הגיעה לבשלות מוסרית, עם הבנה שחיי אדם יקרים מכדי לבזבז אותם כתחמושת איפוס באיזה מטווח גלובלי. אבל לא, הסיבה היא כסף: הצבאות הפכו הרבה יותר קטנים מאשר בחצי הראשון של המאה ה-20, וכל חייל הפך להיות הרבה יותר יקר להכשרה והסמכה.
בואו נדבר במספרים: בשנות הארבעים חיל הנחתים האמריקאי היה צריך להשקיע 500 דולר כדי לקבל חייל מוכן ללחימה. בהתאמות אינפלציה לזמננו, זה יוצא בערך 9,000 דולר. כיום הכשרת נחת אחד עולה כ-50,000 דולר.
ויש גם הרבה פחות מהם: במלחמת העולם השנייה היו לאמריקאים 16 מיליון חיילים. כיום? שני מיליון. בקיצור, כל הצבאות מנסים לחלץ כמה שיותר נפגעים, משקיעים במסוקים - ושדות הקרב המודרניים טורפים אותם. אז איך מפנים נפגעים במסוק ואיך הפך צה"ל לכל כך טוב בזה?
קודם כל, קריטי לנתח ולתכנן הרבה מאוד רכיבים מראש. ככל שמבצע הפינוי יהיה יותר מאולתר, כך הוא ייגמר בצורה יותר טראגית; המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, וכל סימן שאלה מיותר יכול להציב את כוח החילוץ בין כוונות האויב.
לצערי לא חסרות דוגמאות היסטוריות לכך, והמפורסמת מכולן היא מבצע "נחש גותי" במוגדישו, 1993 - פשיטת כוחות עילית של ארה"ב לכידת בכירי מיליציה סומלית. התוכנית היתה כניסה מהירה במסוקים ומילוט נוח בשיירת משאיות והאמרים. מי חשב על פינוי בכלל? המשימה תוכננה להסתיים תוך שעה גג.
האויב, בחוצפתו, לא שיתף פעולה ואף הפיל לאמריקאים שני מסוקי סער; נתיבי ההגעה שלהם היו חשופים לגמרי, הכוחות הלכו לאיבוד ולא היה איך לחלץ אותם, והסיפור נגמר בקרב של 24 שעות עם 18 הרוגים ו-73 פצועים - וסרט נהדר בשם בלאק הוק דאון.
ולכן, אצלנו לא יוצאים לאף מבצע באף מקום בלי לדעת היכן יהיו נקודות הפינוי, מי יפנה, דרך אילו צירים ואיך יגיעו לשם גם הכוחות וגם המסוקים. איפה נוחתים? יש פרמטרים רבים שמגדירים היכן מסוק יכול ולא יכול לנחות, חלקם מסווגים - אך המובנים מאליהם יהיו שיפוע הקרקע, הימצאות מכשולים כמו עצים ומבנים או חוטי חשמל בדרך ואת כל אלה צריך למפות מראש.
ישנה קטגוריית מודיעין שלמה בצה"ל שמפעילה מומחים מבריקים שיודעים לאתר נקודות הנחתה; לנו אף אחד לא הולך לעשות מוגדישו, וללחימה בעזה התכוננו במשך עשורים שלמים.
איך זה נראה בפועל? ברגע שחייל נפצע, יוצמד אליו מטפל בכיר - פרמדיק או רופא - תוך פחות מארבע דקות, זמן שיא מסוגו. צה"ל שידך מטפלים בכירים לכוחות המתמרנים בעזה, ותקשורת חכמה עוזרת להבין ברגע אחד היכן ישנו פצוע ואיפה המטפל הכי קרוב.
אותו מטפל מגיע עם ציוד חירום, ומכפיל כוח לא שגרתי: דם מלא. בדרך כלל מפורקות מנות דם לרכיבים שלהן - תאים אדומים, טסיות דם ופלזמה בנפרד, כשלכל רכיב יש זמן מדף אחר ותנאי אחסנה שונים. המעבר לדם מלא מייקר ומסבך את הלוגיסטיקה אבל מוכיח את עצמו: הסיכוי למות מדימומים יורד דרמטית.
ברגע שמזוהה סכנה לחיי הנפגע, תוקפץ ערכת פינוי לרצועה: מסוקים יעלו לאוויר עם צוותי רפואה ואבטחה. בזמן שהם באוויר, יועלה הנפגע לרכב - זה יכול להיות האמר, נגמ"ש אמבולנס, ולעיתים תופעל יחידת הניוד.
אלו הם כוחות ייעודיים שבאים בכלי רכב רבי עוצמה, עם עבירות מעולה, ויכולת לתמרן בסמטאות צפופות ומרחבים מסולעים - וגם להילחם תוך כדי דהירה מטורפת. תחשבו על סצנת המרדף מהסרט "מקס הזועם", מינוס התלבושות ברנינג מן.
בינתיים, מסוקי הפינוי יחתכו את השמיים; אנו משתמשים במסוקי היסעור הכבד והוותיק והבלאק הוק - הינשוף, שאולי לא נראים ככה אבל הם מהמסוקים הכי מהירים בעולם.
הצוותים שלהם מיומנים בטיסה כל כך נמוכה, שאם ארנבת מחוץ לחאן יונס תקפוץ הכי גבוה שלה, יש מצב שנדרוס אותה. כל מסוק מגיע עם אמצעים להגנה מפני טילים, כננות ומנופים כשצריך וביכולתו לחלץ גם בלילה ובכל מזג אוויר.
מה עושים אם האויב יחליט להפריע? ברצועת עזה מחכים המחבלים להזדמנות שכזו, לצלם פגיעה במסוק ולרשום הישג תודעתי.
והמחבלים בהחלט יכולים לעשות זאת: מסוקים פגיעים לאש טילי נ"מ, טילים נגד טנקים, מרגמות כשהם על הקרקע ואפילו מקלעים ורובים - אין להם איזה שריון מיוחד.
אז כדי לשבש מתקפה כזו, גם ציר התנועה למנחת וגם המרחב עצמו יאובטח בידי החיילים בשטח, וגורמי איסוף מעופפים - כטב"מים ומטוסי תצפית - יתמקדו בו ויאתרו איומים קרובים.
היהלום שבכתר הם לוחמי החילוץ של יחידה 669; ברגע שחוליה כזו מגיעה לשטח, יזנק דרמטית הסיכוי לביצוע מושלם.
בחוליה יש לוחמי עילית עם כוח אש מדויק וקטלני, אמצעים מיוחדים וגם רופאים ופרמדיקים לוחמים - אנשים שמומחים בייצוב נפגעים; הם מסוגלים לעצור דימום בדקה אחת ואם יתקרב האויב - לייצר דימום בדקה שאחריה.
במבצעים מורכבים יגיע כוח גדול יותר של 669, שמסוגל להשתלט על מרחב במהירות שיא, ולאבטח פינוי מהזירות הכי מסוכנות; אם צריך, גם מתוך בניינים ואפילו ממעבה האדמה.
כשיגיע המסוק, הוא יהיה ממש שניות על הקרקע: מנמיך, נוגע, הפצוע יוכנס לקבינה וזהו - ממריאים. גם נתיב הטיסה חזרה ינוטר באמצעי חוזי מעופפים שיחפשו מארבי נ"מ.
בדרך יימשך הטיפול בפצוע ובית החולים בעורף יקבל עדכונים רציפים על המצב שלו, כדי שיחכו לו שם ציוד, חדרים וצוות מתאים.
והשיטה עובדת: מתחילת המלחמה פונו כך מאות נפגעים משטח רצועת עזה במסוקים ורובם המכריע ניצל ממוות.
לשם השוואה, במלחמת יום הכיפורים היה מאוד קשה להביא פצוע אל מטפל בכיר, לייצב אותו ולחבר אל מסוק בזמן; כך מתו כ-30% מהמפונים - נתון שכיום שיפרנו בכ-80%.
אבל רגע, יכול להיות שאנחנו מציגים כאלה נתונים נהדרים בגלל שרצועת עזה היא זירה נשלטת? אנו אוחזים שם ברוב השטח, האויב מוכה שוק על ירך ושיא הנ"מ שלו הם טילי איגלה לטווח של עד 5 ק"מ. האם נוכל לשמר את נתוני ההצלה גם במלחמה נגד חיזבאללה בלבנון?
מצד אחד מדובר בזירה מורכבת יותר, שמשלבת גם מרחב עירוני וגם סבך צפוף, אויב מאוד נייד וערמומי, שבידיו מערכות נ"מ מתקדמות ומסוכנות לטווח של עשרות ק"מ.
אך מצד שני תא השטח הרבה יותר הררי ומלא ואדיות שמאוד נוחים ומתאימים להתגנבות של מסוקים - אפילו לעומק שטח האויב. ולכן קשה מאוד להעריך וההצלחה תהיה תלויה בגזרת הלחימה, ביצירתיות האויב, בתרחיש הקרב ובמרחק מהגבול.
הצוותים עצמם לא חושבים על כך, למרות שגם כיום בחילוצים מעזה מוצאים לפעמים חורים ושברים במסוק שנגרמו מפגיעות קליעים אחרי חילוצים "חמים".
אף טייס, מכונאי מוטס, פרמדיק או לוחם חילוץ לא מהסס לרגע, ובכל זירה ייכנסו לפנות פצוע תחת כל איום; אצלנו לא משאירים אף אחד מאחור. וזה סוד ההצלחה הישראלית: אנו משתמשים בטכנולוגיה הנכונה והציוד הרפואי הנכון גם כשזה יקר ומסובך יותר, אנחנו מתכננים כל צעד שנים מראש, ואנחנו לא עושים חשבון - הצלת חיים היא חלק מהתרבות שלנו, גם באתוס הצבאי וגם במקורות ובשורשים. השילוב של הטכנולוגיה, ההיכרות עם האויב והשטח, הכלים המתאימים והנחישות הוא שהשיג אחוזי הצלחה שאין לאחרים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
