שוברת קודיםשתיקת המצולמים: מידע פרטי זורם לרשויות בלי הפסקה ובלי הבחנה
שוברת קודים
שתיקת המצולמים: מידע פרטי זורם לרשויות בלי הפסקה ובלי הבחנה
משטרת ישראל הודיעה כי היא מתחילה לפרוס מערכת אכיפה מתוחכמת בכבישים, והציבור הישראלי מגלה אדישות מוחלטת למרות הסכנה שבהתקנת אמצעי מעקב המוניים נוספים על ידי המשטרה
אין הרבה דברים פחות מנחמים לאוזני אזרח אוהב זכויות מאשר הרעיון שהמשטרה תפרוס עוד אמצעי מעקב מרובים ולא מבחינים במרחב הציבורי. ובכל זאת כשבשבוע שעבר נחשפה הידיעה ב"גלובס" שמשטרת ישראל מתחילה לפרוס מצלמות וחיישנים מצוידים ב"בינה מלאכותית" של "מערכת אכיפה מתקדמת", כדי להחליף את עבודתם של שוטרי תנועה. צרצרים נשמעו ברחבי ישראל. גרם של ביקורת לא נשמע, גם לא מהכתבה עצמה, על הסכנות בפריסה של טכנולוגיה לא מבחינה בידי המשטרה שכבר אוספת כל כך הרבה מידע על אזרחיה באופן לא מבחין. מכאן אין אלא לשאול שאלה אחת מדכדכת – האם לא אכפת לנו והגענו לשיא אדישותנו לגבי פרטיות?
המערכת, כפי שמסביר תת־ניצב יגאל חדד בשיחה עם "כלכליסט", צפויה להיות "מבצעית משמעותית" בשלוש עד חמש השנים הקרובות, ומטרתה - צמצום תאונות דרכים ונפגעים. המערכת עצמה כוללת מערך של חיישנים ומצלמות שיסרקו את המרחב ללא הרף, ואם תזוהה עבירה על ידי אלגוריתם (במנעד רחב של עבירות כמו מהירות מופרזת, אי מתן זכות קדימה, נהיגה ללא חגורת בטיחות או שימוש בסלולר), המערכת מתעדת את מקטע העבירה "על בסיס הזיכרון המידי שלה", ושולחת את התיעוד הרלוונטי לפיענוח במרכז דיגיטלי, ממנו מופק דו"ח אוטומטי. "המטרה היא שנהגים ינהגו בהתאם לחוק ויהיו פחות תאונות ופחות נפגעים", אמר חדד, והוסיף: "אף אחד לא בא להגדיל את כמות הדו"חות. המטרה היא לא להילחם בציבור. המטרה לייצר הרתעה שתגרום לכך שתהיה ירידה בתאונות דרכים".
חדד מסביר שאת המערכת הם "העתיקו" ממשטרות אחרות בעולם, ובאמת הכרזת משטרת ישראל מצטרפת להכרזות דומות ברחבי העולם בחודשים האחרונים. בספטמבר דיווח מסוג זה התקבל על מחוז דבון בבריטניה, שמאז דיווחה שכבר "תפסה אלפיים נהגים שנסעו ללא חגורת בטיחות". באוגוסט הכריזו הכרזה דומה משטרת מחוז ווריקשייר באנגליה, באוקטובר היתה זו תורה של משטרת נוידה, עיר קטנה יחסית בהודו, ובתחילת דצמבר הודיעה משטרת ניו סאות' ווילס באוסטרליה על פיילוט דומה. ההודעות כולן דומות ומציינות מערכות "מתקדמות" או "פורצות הדרך", שמטרתן תמיד "לתפוס" עברייני תנועה, לעזור עם עומס העבודה של השוטרים, הכל לרווחת הציבור הרחב.
זה ברור כשמש מדוע שתרצה המשטרה, כל משטרה, לרשת את הכבישים במצלמות ובחיישנים חדישים ככל הניתן, בדיוק באותו האופן שברור מדוע שהיא תרצה (בעתיד, אולי) לנצל את מאגר הנתונים שיתפתח מאלו באופן מלא ואסטרטגי. זה ברור במיוחד כשלוקחים בחשבון שאותן טכנולוגיות ומאגרים יאפשרו אוטומציה של פעילויות, יסייעו לתפוס הרבה יותר פושעים ולהגביר את ההרתעה. ולמה שלנו יהיה אכפת? אנו לא נראה הבדל משמעותי ברחוב או בכביש, לא נרגיש את הנתונים המסיביים עלינו נאגרים במחשבים ומאוחסנים על גבי "ענן", לא נשים לב כשבעתיד (אם לשפוט מההיסטוריה) חלקים אחרים ברשויות הממשלתיות או האכיפה ייגשו לנתונים אלו כדי להפיק תובנה או לחבר את פירורי המידע הללו עם פירורים אחרים למטרות שחורגות ממטרות המערכת המקוריות; כמובן שלא אכפת לנו שיחברו את פירורי המידע זה לזה, כי הרי "אין לנו מה להסתיר", הרי "ברור" שרק מי שיש לו מה להסתיר או שהוא עבריין תנועה יהיה לו אכפת.
אבל הדברים אינם כה פשוטים. מערכת המעקב החדשה אינה עומדת לבדה איתנה מול "המאבק בתאונות הדרכים", אלא מצטרפת לשורה מורכבת ומתארכת של אמצעי מעקב שפותחו ונפרסו על ידי המשטרה ומעניקים כולם יחדיו מבט בלתי פוסק וגדוש פרטים על הציבור וללא הבחנה: מאגרי המידע הביומטרי, מאגרי פרטי הרישוי ומערכת "עין הנץ", שעוקבת אחרי תנועת הנוסעים בכבישים באמצעות פענוח לוחית הרישוי.
כל אחד ממאגרי המידע שבידי המשטרה מתנהל לפי מערכת כללים נפרדת, שקשה להתחקות אחריה, וכך מתאפשר ניצול המידע גם לרעה. בין היתר בדיקה שערכה לפני שנה הקליניקה למניעת תביעות השתקה, הפועלת במסגרת התנועה לזכויות דיגיטליות, העלתה ש־6.3% מהרשעות שוטרים בעבירות משמעת היו בשל שימוש לרעה במאגרים. במשטרת ישראל מבינים ככל הנראה כי הנושא אינו פשוט, ולכן כשאני שואלת את חדד אם יש משהו שהוא מעוניין להוסיף לסיכום הדברים הוא מקפיד להזכיר לי כי "לתקשורת יש תפקיד חשוב בסיפור הזה", והזכיר כי אין למשטרה כל כוונה לבסס כאן מדינת מעקב, אלא רק להביא לכך שנהגים ינהגו בהתאם לחוק, וביקש להימנע מ"תיאוריות קונספירציה".
השימוש ברעיון "קונספירציה" בידי חדד מייצר את הרושם כאילו ביקורת על פריסת אמצעי מעקב מרובים על הציבור נופלת אל תוך מרחב של פרנואידיות או תחושת רדיפה לא מוצדקת. לפיכך התקשורת אמורה לשמש צוהר ל"אמת" ולא להוסיף ל"חשדנות" שעלולה לעלות מהחלטות המשטרה או להטיל ספק במניעים שלה. אך נקודה זו, ממש כמו טיעון "אין לי מה להסתיר", מניחה שהאינטרס לשמור על פרטיות הוא קטן, הזכות של המשטרה להפעיל כל אמצעי למה שהיא רואה "לטובת הציבור" גדול, ולכן ב"תחרות" בין האינטרסים הפרטיות מפסידה מראש, וכל מי שחותר תחת רעיון זה תורם לאווירת הספקנות כלפי המשטרה.
זה כמובן לא נכון, ולא משנה כמה המשטרה היתה מעוניינת בכך, תפקיד התקשורת לא נועד לחיזוק הלגיטימציה של פעילותה בעיני הציבור. ואף שייתכן שהאמון הציבורי במשטרה הוא נמוך – בשל, למשל, תיעוד נרחב של מה שנראה כמו אלימות משטרתית כלפי מפגינים, התבטאות המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך על יוצאי אתיופיה כי "טבעי שחושדים בהם יותר", או מראות של שוטרים משליכים חפצים ורהיטים על תושבים מבוגרים בפינוי גבעת עמל – עדיין המשטרה צריכה לחזק את אמון הציבור לגמרי לבדה. לא התקשורת או אמצעי אכיפה "אובייקטיביים" יעשו זאת בשבילה.
עוד לפני ש"בינה מלאכותית" היתה "דבר", ו"מדינת מעקב" היתה קונספט מרתיע, ידע פרנץ קפקא לזהות את השלכותיה. באחד מהרומנים המפורסמים שלו "המשפט" אדם נעצר אך לא ברור לו או לקורא מדוע או מה צפוי לו. זו מערכת משפט מסתורית עם מטרות שלא ניתן לברר אותן, ושמשתמשת במידע על אנשים כדי לקבל החלטות עליהם, בה בעת שמונעת מאותם אנשים את היכולת להשתתף באופן שבו משתמשים במידע הזה. כך ממש הוא המעקב שפורסת המשטרה במדינת ישראל. אף שאולי אין למשטרה כוונות רעות בפריסת המערכת החדשה, וכל רצונה הוא להפחית את תאונות הדרכים באמצעות הרתעה, היא מערימה באופן שיטתי על המרחב הציבורי עוד ועוד אמצעי פיקוח ומעקב, ואוספת לידיה עוד ועוד מקורות מידע מפורטים לעילא.
מהלכים אלו נעשים כל זמן שלא התקיים דיון ציבורי ודמוקרטי על גבולות המעקב או מה שהמשטרה יכולה לעשות בסופו של דבר עם כל המידע שהיא אוספת. ולמרות אדישות הציבור לכל אלו, הם ישנו לאורך הזמן את יחסי הכוחות בין האזרחים למוסדות המדינה משום שהם משנים באופן מהותי את היחס של האזרחים עם המוסדות שמקבלים החלטות לגביהם.
