הקברניטהפתעה גדולה, כישלון אדיר: מתקפת חיל האוויר המצרי במלחמת יום כיפור
הקברניט
הפתעה גדולה, כישלון אדיר: מתקפת חיל האוויר המצרי במלחמת יום כיפור
מפציצים כבדים, טילים סודיים, מטוסי תקיפה מוצלחים ותוכנית מבריקה - כל אלו היו אמורים להבטיח ניצחון על צה"ל בסיני. הכל עבד נהדר, עד לטעות היסטורית אחת שהפכה לתחילת ההפסד הגדול של מצרים
שלום, כאן הקברניט; היום נסתכל על מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של האויב, ושל הרגע הראשון בו הרגיש שיש לו סיכוי לשתול את צה"ל באדמה ולהצליח היכן שנכשלו כל האחרים מאז 1948. אחרי הפסדים מלוא הטנא, בנתה מצרים תוכנית מושלמת להדיפת ישראל וכיבוש סיני - ולשינוי המציאות במזרח התיכון: היא החלה במכת המחץ האווירית שפתחה את המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, והצליחה מעבר לכל דימיון - אך עדיין הסתיימה בטעות מהדהדת אחת, כנראה הצעד הראשון בדרך להפסד.
כדי להבין את המתקפה האווירית, בואו נתחיל בלהבין רגע את המלחמה מהצד המצרי. בניגוד לאתוס המקובל, המטרה של מצרים לא היתה "לזרוק אותנו לים"; אלא להשיג משהו הרבה יותר שפוי - לקבל בחזרה את סיני, את השליטה המלאה בתעלת סואץ, ולהרתיע את ישראל מפני כיבושים נוספים; מלחמת ששת הימים הוכיחה שאם תרצה, תכבוש מה שיתחשק לה.
25 צפייה בגלריה
נשיא מצרים אנואר סאדאת, מבקר בתרגיל וסוקר סוללות נ"מ נייד KUB, מה שמוכר בתור SA6
(צילום: magnumphotos)
לשם כך, המצרים רצו לתפוס רצועה של סביב 10 ק"מ לאורך התעלה, למלא אותה בכוחות ומערכות הגנה אווירית ולהסב נזק עצום לצה"ל בסיני.
מהלך כזה ייצור מצב בו לישראל לא בהכרח ישתלם לנסות להילחם ולהזרים כוחות - ועבור מצרים תהיה זו נקודת פתיחה נהדרת למו"מ בתיווך בינלאומי, בסופו תקבל את כל חצי האי. בכל זאת, הוא היה שלהם קודם.
איך תופסים שטח נרחב בסיני, כשלצה"ל יש גם חיל אוויר רב עוצמה ומתקדם שיושב ממש מטר מהחזית בבסיסים שלו, וגם כוחות שריון גדולים וחזקים במיוחד? קודם כל, תוציא מצרים מתקפה אווירית מפתיעה שתנטרל את בסיסי חיל האוויר בסיני, את סוללות טילי הנ"מ מדגם הוק, ואת כל המכ"מים ומערכי הבקרה.
הרי גם הפאנטום הכי מתקדם צריך בסיס להמריא ממנו, ובקרה קרקעית שתכווין אותו לעבר מטרות ואיומים. אחרי שכל אלה יחטפו, ינחיתו המצרים בסיני יותר מאלף לוחמי קומנדו בצוותים קטנים, באמצעות עשרות מסוקי MI8. הכוחות האלה ייפרשו בצירים עם טילי סאגר ורשתות הסוואה, יארבו, יעכבו ויתקעו את התגבורות שתשלח ישראל לחזית.
25 צפייה בגלריה
לוחמי קומנדו, אחרי הנחתה ממסוק MI8. כל אחד יכול לשאת 24 מהם
(צילום: Government of India)
כך יווצר מצב בו יוכלו המצרים לצלוח את תעלת סואץ, להשתלט על המוצבים בקו בר-לב, ולייצב את הרצועה שתכננו. וצה"ל מאוד יתקשה להוציא מתקפת נגד כשחיל האוויר המצרי מחזיק בעליונות אווירית יחסית, ויכול בעצמו לתקוף כל מה שנע בצירי סיני. מה יעשו כוחותינו נגד כל הקומנדו הזה, יפציצו כל צללית חשודה בחול?
רק תנאי אחד היה לתוכנית הזאת: המכה האווירית חייבת להתבצע במאה אחוז. ישראל אולי תופתע מהיוזמה המצרית, אבל תתעשת במהירות ותחזור למשחק במלוא עוצמתה, ולכן קריטי לנטרל את כל המפקדות והבסיסים. אוקיי, אז הבנו מה רצו המצרים להשיג. בואו נכיר את הכלים והציוד שלהם, ואת תוכנית העבודה.
25 צפייה בגלריה
מתקן המודיעין, הלוחמה האלקטרונית והפיקוד הצה"לי באום חשיבה, מטרת איכות מצרית
(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
הראשון היה הסוחוי 7B - מטוס התקיפה הסילוני הייעודי הראשון שתכננה בריה"מ. טייסי מצרים אהבו אותו משום שהיה נוח להטסה, יציב למדי וגם מהיר. אבל הראות ממנו כלפי מטה היתה די גרועה, והכלי היה יחסית מסורבל, במיוחד במהירויות איטיות וגובה נמוך.
זה אומר שכל החטאה ביעף ראשון תשאיר ליריב יותר זמן לכוון ולתקוע לו צרור באגזוז בעודו מסתובב ומתחיל יעף שני. במקרים רבים לא היה סיכוי ליעף כזה מסיבה אחרת: לסוחוי היה טווח פעולה קצר, במיוחד עם מטען פצצות מלא. ועדיין, זו היתה פלטפורמת התקיפה המצרית הכי מוצלחת.
המטוס השני היה המיג 17, שכלל לא נועד לתקיפה; הוא נולד כמטוס יירוט ב-1950, ובתחילה לא היתה לו כוונת הפצצה מסודרת. כיוון הפצצות נעשה בקומבינה - הצבת החלק התחתון של כוונת התותחים מול בליטה על האף סימנה קו הטלה כללי לפצצות.
אבל צבא מצרים התאמן רבות בהפצצה עם מיג 17, גם נגד שדות תעופה ומטרות שיורות חזרה. השיטה היתה להתקרב בגובה 500 רגל כדי להקשות על גילוי, בקרבת המטרה לטפס לאלפיים רגל ולזהות אותה, לשחרר פצצות ידנית בגובה 700 רגל וממרחק של ק"מ; זו הטלה תלולה ומסוכנת - אבל המיג מאוד זריז וטייס מיומן גם יפגע בול וגם ייחלץ בזמן מהצלילה.
זריזותו של המטוס היתה גם מכפיל כוח מול הנ"מ הישראלי, ואף מול מטוסי יירוט. בניגוד לסוחוי הגמלוני, מיג כזה היה יכול לברוח למיירטים בקלות, או למשוך אותם למארב אוויר-אוויר; במלחמת וייטנאם הם הפילו ככה פאנטומים.
כאן נכנס לתמונה המטוס השלישי: המיג 21, מטוס יירוט זריז ומהיר שהיה חוד החנית המצרית. מלבד הגנה על הכוחות התוקפים ויירוט כל פאנטום שיתקרב, נשלחו הכלים גם למשימת הפצצה אחת. כמו המיג 17, גם ה-21 לא נועד לכך, אבל מצרים התאמנה איתו עד שהרגישה ביטחון לקרוא לו "מטוס רב משימתי".
המטוס הרביעי הוא המנה העיקרית: אנחנו מדברים על הטופולב 16, מפציץ כבד ארוך טווח, שאם לא יפריעו לו יוכל לטוס מקהיר למטולה וחזרה. מפציץ כזה נושא עד תשע טונות של פצצות, או זוג טילי שיוט משני דגמים - הראשון הוא ה-KSR2 שטס למטרתו עם מערכת אינרציאלית, מתקרב ואז פותח מכ"מ ומסוגל להשמיד מבנים.
והשני היה האס בשרוול המצרי: ה-KSR11 שמסוגל לזהות שידורי מכ"מ בתדר S, להתביית עליהם ולחסל את התחנה המשדרת גם מ-200 ק"מ - נשק מושלם לחיסול עמדות הבקרה האווירית של ישראל. צה"ל לא ידע על קיומו בגזרה, ולא הועברו הנחיות מיוחדות למפעילי המכ"מים.
את הרשימה סוגרים מטוסי הוקר האנטר של עיראק, שהוצבו במצרים מבעוד מועד. ההאנטר זריז כמו המיג 17 ומתפקד מעולה בגובה נמוך. צוותי עיראק הם מהטייסים הטובים ביותר במזה"ת, מיומנים במשימות תקיפה, ויודעים לקלוע בול עם רקטות אוויר-קרקע גם במטרות קטנות כמו משגר טילי הוק.
תוכנית התקיפה תישען על 220 מטוסי קרב בשני גלים עיקריים, האחד לחיסול המטרות והשני - להשלמת תקיפות היכן שהגל הראשון נכשל או הופל. איך יפתיעו הכוחות את צה"ל? בזכות הטיימינג: מטוסי מצרים ימריאו מבסיסים שונים ויטוסו בגובה נמוך ביותר ובדממת אלחוט מוחלטת, וההמראות יתוזמנו כך שכל הכלים יחצו את התעלה בו-זמנית. למה ביחד? כדי לזרוע פאניקה בצה"ל: עוד מעט תראו איך ולמה.
אחרי אימונים מפרכים היה הכוח מוכן למבצע, ורק חיכה לפקודת היציאה; כל גנרל מצרי שבא לבקר ביחידות ראה רק שפמים מחייכים. אבל בפועל, הצוותים מתו מפחד - הם ידעו שמולם ניצבים הטייסים הכי טובים במזרח התיכון, בתוך המטוסים הכי מתקדמים בעולם.
שוב ושוב עברו על המפות והנהלים, שוב ושוב תרגלו כל יעף וכל ציר - אך למרות המאמץ, במטה המצרי העריכו שיעור אבדות עצום: כ-30% ממטוסי הגל הראשון יושמדו, וכ-40% ממטוסי הגל השני.
החשאיות היתה קריטית: המודיעין המצרי האזין לכל פיפס ברשתות של צה"ל וחיפש סימנים לחשיפת התוכנית. כל כך תחמנים, הישראלים האלה; מה הסיכוי שעלו על הטריק, ומכינים מלכודת?
אבל בשעות הבוקר ניתן אור ירוק, ובצהרים החלו להסתדר מטוסי קרב ומפציצים על מסלולי מצרים. השמיים התמלאו בשאון המנועים, אך בקשר לא נפלטה אפילו מילה אחת. הטיסה הנמוכה עשתה את העבודה, ובאזור 13:50 כבר ראו הטייסים את השמש מנצנצת במימי התעלה.
החיילים במוצבי קו בר לב, רצועת האבטחה הרעועה של צה"ל, הציפו בבת אחת את הרשתות בסיני בדיווחים: מטוסים מצריים! המונים! עוברים לנו 20 מ' מעל לראש, ממש עכשיו!
במפקדות לא ידעו מה לעשות; כמה מטוסים מתקדמים לשטחנו? לאיזה כיוון? אילו מטוסים? הטיסה הנמוכה לא איפשרה למכ"מ לעקוב אחריהם ברגעים הראשונים - מה שהוסיף לבהלה ולבלאגן המערכתי.
תוך דקות בודדות ירד גשם של פצצות על כל מתקני חיל האוויר בסיני. בסיס רפידים הגדול הותקף בידי שתי שמיניות סוחוי 7, ששתלו פצצות במסלול הראשי והשביתו אותו, פגעו במגדל הפיקוח ובתשתיות שדה - ואף תוקף לא נפגע למרות אש נ"מ אינטנסיבית.
בבסיס אופיר הדרומי פגשו הפולשים את ההתנגדות הישראלית: שני פאנטומים של טייסת 107 המריאו ליירט כוח בן 28 מיגים שעט על המסלולים וסוללת הנ"מ של המחנה.
שבעה מטוסים הופלו בקרב המפתיע הזה (עליו דיברנו פעם. זוכרים?), והיתר נהדפו - אך עדיין הושמדו רכיבי סוללה, והמסלול נפגע קשה.
המתקפה כיסתה את כל חצי האי: יעפי צליפה חוררו אנטנות תקשורת ארוכת טווח בשארם א-שייח, מחנות ומפקדות בכל סיני נפגעו, תשתיות גילוי והגנה נשחקו, וכוחותינו הופתעו לחלוטין. בחלק מהמקרים, לא הספיקו אפילו לנסות לירות חזרה.
הביצוע המצרי לא היה מושלם, כן? למשל, כל טילי השיוט החטיאו; ההאנטרים של עיראק תקפו סוללות דמה במקום סוללות הוק אמיתיות (שאחר כך גם הפילו למצרים מיגים שחלפו בסמוך); ולא מעט יעפי הפצצה לא הניבו פגיעות קריטיות.
מחקר מעמיק ונהדר שערך החוקר יוסף ברגר גילה שחלק מהמבנים המצריים הגיעו לאזורי מטרה ריקים, במחשבה שצה"ל יפרוס לשם כלי הגנה וגילוי. בסיס ביר תמדה שנתקף בידי שתי שמיניות? כלל לא היה מאויש; ודווקא מחנה אום חשיבה, מתקן סופר-חשוב של מודיעין ולוחמה אלקטרונית, הותקף בידי מטוסי מיג 21 שאינם מתאימים למשימה כזו - ולא פלא שכל הפצצות פספסו.
היו טעויות שתוקנו: המצרים קלטו שטילי השיוט מתקשים עם שיגור מגובה נמוך, ומאבדים נעילה בגלל החזרי אותות מהקרקע, ולכן הוחלט לעבור לירי מגובה רב. כך הותקפה יחידת בקרה 528 בהר צפרא, וחטפה פגיעה קטלנית שקרעה רשתות קשר בכל דרום סיני.
אבל הטעות הכי גדולה של מכת הפתיחה האווירית קרתה כשטייסי מצרים חזרו לבסיסים, וירדו מהמטוסים עם שיר בלב: למרות כל התחזיות, כמעט כולם שבו בשלום, ואף הצליחו לפגוע ברוב המטרות בדייקנות נדירה: הצוותים דיווחו על השמדה של 90% מהמטרות.
גם ממסדרונות המטה המצרי יכולתם לשמוע צהלולים: במקום 30% אבדות, הסתיים גל ההפצצה עם בערך 5%; הצלחנו, צעקו הקצינים. תפסנו את הציונים בגרון.
ביחד עם השמחה הזו, הגיע עוד דיווח שהרים את ההתלהבות לשמיים: הכוחות שצלחו את תעלת סואץ מסרו שהצליחו להפתיע את הישראלים ברמה כזאת, שהם בקושי נלחמים בחזרה. הגנרלים במצרים היו פשוט מסטולים מאושר.
מה עשו הבכירים? ניגבו את דמעות האושר מזווית העין, וביטלו את גל ההתקפה השני שהיה אמור להמריא ב-16:30. למה? כי חבל על הזמן; עדיף לחבר את המטוסים והטייסים למשימות אחרות, בקצב הזה עד סוף השבוע יחזרו הביתה למצעדי ניצחון.
וזו היתה, כנראה, הטעות הגדולה הראשונה של מצרים במלחמה הזאת. גל התקפה שני היה מגלה בקלי קלות ששיעור המטרות שהושמדו היה נמוך בהרבה שהוערך, ומקבל הזדמנות פז לחסל עוד מפקדות ומערכות גילוי, בסיסים ומערכי הגנה.
אם היו יוצאים לשטח, היו מגלים ששכחו מישהו מאוד חשוב: את צוותי הקרקע המדהימים והדרג הלוגיסטי של צה"ל, שהצליחו להשמיש את המסלול המשני של בסיס רפידים תוך חצי שעה, והשדה שיגר מטוסים כרגיל.
גם בבסיס אופיר תוקן המסלול - וחיל האוויר היה מוכן לקראת הגלים הבאים. צה"ל עדיין היה המום והמצב היה כאוטי, אבל חיילינו היו מוכנים להמשך הלחימה.
את המחיר של הטעות שלהם הרגישו המצרים כבר באותו הערב: 46 מסוקי MI8 המריאו לפי התוכנית, וחצו את התעלה בשעה חמש וחצי כשעליהם לוחמי הקומנדו הכי טובים של סאדאת; סאגרים במארזי גב, רשתות הסוואה, וקלשניקובים שלופים.
ואת מי הם פגשו, עוד לפני שהגיעו לנקודות הנחיתה? את תותחי הוולקן של מטוסי הפאנטום, ותותחי הדפה של מטוסי הנשר: פטרולים של חיל האוויר שאמנם מאוד התקשו בלהפיל את המסוקים - אך הצליחו לחסל עשרים מהם.
שישה מסוקים נוספים הופלו באש מהקרקע; כל מסוק נשא 24 לוחמים, ומתקפת הקומנדו איבדה תוך דקות 56% מעוצמתה. האחרים הצליחו להנחית כוחות ואלו אכן יצרו כאבי ראש גדולים לצה"ל ועיכבו תנועה - אבל משימת הקומנדו נכשלה.
הרעיון לא היה לייצר עיכוב ענק, כזה שיקנה לכוחות מצרים מספיק זמן להתבסס בשטח, להעביר לתוך סיני סוללות נ"מ ניידות ובעצם לתקוע דגל. כשיגיעו התגבורות של ישראל, ימצאו רצועת הגנה צפופה ועוצמתית, שלא בטוח ששווה להילחם בה כשהיא כה קרובה לנתיבי אספקה, ואנחנו תלויים בשיירות מפנים הארץ.
ואתם יודעים מה? התוכנית המצרית באמת היתה מעולה, והיה לה סיכוי טוב להצליח - בטח כשצה"ל מנסה בו זמנית להבין איך לעצור את סוריה שנראה כאילו אוטוטו תפתח מנגלים על החוף בטבריה. כל מה שהיו צריכים הגנרלים המצרים לעשות זה לעבוד לפי הסדר, ולא להתמסטל מדיווחים אופטימיים.
התוצאה היתה סדרת קרבות בלימה קשים ומרים, בהם איבדו שני הצדדים המוני לוחמים. בהמשך התגלגלה הלחימה לעברה השני של התעלה, מחקה תשתיות וכלים, ואף איימה לשאוב פנימה את ארצות הברית וברית המועצות. בקץ הקרבות, נותרה מצרים פצועה וחלשה; את סיני ותעלת סואץ היא קיבלה בחזרה, אבל רק לאחר הפסד עצום.
מלחמת יום הכיפורים שינתה סדרי עולם; בעקבותיה הוחרף משבר נפט בינלאומי, שונו תפיסות אסטרטגיות ותורות לחימה, וחשוב מכל - גם ישראל וגם יריבותיה קיבלו שיעור בצניעות.
בסופו של דבר, מלחמה היא מפלצת בה אף אחד לא באמת שולט, וגם ניצחון מובטח יכול להפוך להפסד מפתיע. לכן קריטי להקפיד תמיד על וידוא ביצוע, להיזהר מתפיסות של "יהיה בסדר" ולזכור שאף פעם לא חכם להתחיל לחגוג לפני שמחזיקים את הגביע בידיים. טיסה נעימה!
