הקברניטהכוכב האפריקאי: הטייס הגרמני שצחק להיטלר בפנים
הקברניט
הכוכב האפריקאי: הטייס הגרמני שצחק להיטלר בפנים
הנס יואכים מרסיי שנא את הנאציזם והעליב את הצורר אישית - ואף ניסה להבין מה קרה לחבריו היהודים, בעודו צובר מעשי גבורה בשמי צפון אפריקה. "הקברניט" מספר על טייס נדיר ואדם מיוחד, שהצליח לשמור על אנושיות בתוך התופת
שלום, כאן הקברניט; השנה היתה 1941 וקצין צעיר נכנס לבניין מפואר בברלין, עטור עמודי שיש יוקרתי שנושקים לשטיח כניסה אדום. דגלים נאציים התבדרו ברוח - והעיפו חול דק מהמדים של הבחור. לצידו צעדו כרובוטים חיילים מגוהצים למשעי, ומדי פעם פלטו "הייל היטלר" והצדיעו כמצוות אדונם. אך הקצין נראה כמו ההיפך: לבש מדי ב' שחוקים שאכלו כל כך הרבה אבק שצבעם מוטל בספק, ובניגוד לאחרים הלך עם מין קפצוץ שמח בצעדיו - כאילו במקום רקיעות מגפיים, האזין למוזיקה.
קצין בכיר קלט אותו, רץ לעברו וקרא: "אלוהים אדירים, הנס! באת עם מדי ב'?! אף אחד לא פוגש את הפיהרר כשהוא נראה ככה! לפחות תסרק את השיער שלך, ותזכור: כשאתה נכנס תצדיע כמו שצריך". הקצין משך בכתפיו; "אני לא חבר במפלגה הנאצית. למה שאצדיע כמו נאצי?". והבכיר נחר ואמר לו "פעם אחת, אדון מרסיי הצעיר, פעם אחת עשה מה שאומרים לך. ובשם אלוהים - אל תוציא מילה מהפה".
האזהרה היתה במקום: הנס יואכים מרסיי היה חבית של חומר נפץ. טייס לופטוואפה מצטיין וכמעט יחיד במינו, שהשתולל גם באוויר וגם על הקרקע, בצורה שהפחידה חברים ואויבים כאחד. מאחרון החיילים ועד ללשכת הפיהרר ידעו שזה בן אדם שאין לדעת מה הוא הולך לעשות, ואם זה יבוא בתור דאחקה או ממצולות הטירוף. ולמרות שגדל בגרמניה תחת הרייך השלישי, הנס מרסיי שנא נאצים.
זאת בכלל הסיבה שנהיה טייס: בשכונת ילדותו בברלין, כל חבריו היו יהודים ומשנה לשנה התקשה להבין איך הפכה ארצו האהובה לכזאת מין מדמנת שנאה. והנס לא הצליח לעמוד מנגד: בליל הבדולח, כשנשרפו ונבזזו עסקים של יהודים ורבים נפגעו, הבחור התנפל על שוטר שהתעלם משריפת בית כנסת. אחר כך ניסה להימלט באמצעות אופנוע שגנב מחייל גרמני.
כשנתפס, הובהר לו שהאפשרויות הן צבא או כלא - ואביו, טייס מפורסם ממלחמת העולם הראשונה, הסביר לו שלחייל עדיף לשבת בתוך קוקפיט ולהטיל פצצות מאשר לשבת בבונקר כשהפצצות נופלות. לאחר קורס הטיס הוצב בטייסת מסרשמיט 109, מטוס קרב זריז ועילאי, ובעצמו מכונה מופרעת ובלתי צפויה.
מרסיי השתתף בקרב על בריטניה, אבל בתנאים שלו: כמעט בכל משימה נעלם לחברי המבנה איתם המריא, והלך לצוד אויבים לבדו. המפקדים לא ידען מה לעשות; מצד אחד היה בלתי ניתן לשליטה, אך מצד שני - גם טייס מוכשר ביותר, שכבר בתחילת דרכו הצליח להפיל חמישה ספיטפיירים ביום.
בימים היה מתעלם מהפקודות (וגם מקריאות לעזרה של טייסים), בורח מהסיור ומחפש מטוסים בריטיים, ובלילות היה בורח מהבסיס בו הוצב ומחפש נשים בפאבים.
אחרי שפיתה בת של בכיר גסטאפו שלא מאמין ביריות אזהרה וגם שתה לו את כל הברנדי בבית, הוחלט להעיף אותו לזירת צפון אפריקה. שם לא היו פאבים, רק הרבה חול, הרבה ספיטפיירים, והרבה הזדמנויות למות.
הזירה הזאת עבדה אחרת מאשר איזורי קרבות אחרים בין הנאצים ובעלות הברית: לאף צד לא היה חיבור רגשי לקרקע.
אף אחד שם לא הרגיש שהוא נלחם על הבית, ולכן היתה לאפריקה אופי הרבה יותר "מקצועי"; כמעט שלא ראיתם שם תופעות כמו טייסים שיורים על צנחנים, או גילויי שנאה בולטים בתרבות וסמלי יחידות. זאת היתה הרבה יותר מלחמה של חיילים, מאשר מלחמה של אויבים. ושם התגלה הנס יואכים מרסיי בגדולתו.
כל טייס קרב נדרש לפתח מודעות סביבתית מעולה - היכולת להבין היכן נמצאים מטוסי אויב סמוכים ומטוסים ידידותיים גם תוך כדי מרדף אחר מטרה.אבל אצל מרסיי זה היה קיים ברמה על אנושית, כאילו ראה כל קרב גם דרך החלון, גם מבעד לכוונת, וגם ממבט על: הוא ידע לאן התקדמו גם הקרבות סביבו, ואחרי שחיסל יריב ידע בדיוק לאן לפנות כדי לפגוש את הקורבן הבא.
התוצאה? פעם הפיל חמישה ספיטפיירים בשש דקות. וזה לא היה נדיר אצלו: רוב ההפלות שלו היו כמה בשרשרת: גם אלופים מנוסים וגם טירונים שנכנסו לו לכוונת לא זכו לנחות בשלום.
הכישרון הזה לווה בעבודה קשה: מרסיי לא הלך עם משקפי שמש כדי להתרגל לסנוור השמש, והתעמל ללא הרף כדי לשפר את עמידותו בכוחות G.
בקרב, התמקד בציר האנכי; הוא נהג לצלול לעבר מטוסי האויב בשיא המהירות, גם כשהם מחפים זה על זה - ולהכות בדייקנות כמו טיל.
אם גילה מטוסי אויב וקרא בקשר "זוזו, הם שלי!", ידעו שאר הטייסים שעדיף לתת לו להסתער ורק אז להצטרף. הוא יצלול, ידליק שני בריטים ומאוד יפחיד את השאר, שיתפזרו כשיראו את מטוסו, מסרשמיט "צהוב 14".
בין קרב לקרב התאמן בצלילות כאלה, ובלשים מטוסים בכוונת גם כשהוא מטפס. השיטות היו הפוכות ממה שלימדו בלופטוואפה, אך המפקדים הבינו שיש להם גאון בידיים, ונתנו לו להתפרע כמה שרצה.
מהר מאוד, למדו בטייסת של הנס ליהנות מאישיותו הססגונית גם על הקרקע; כל שעה בחברתו כללה צחוקים, מתיחות והומור פסיכי - לא דברים שעולים בראש כשחושבים על חיל האוויר הגרמני-נאצי.
מגיחה לגיחה צבר מרסיי עוד ועוד הפלות, בקצב מסחרר; כמעט שלא קרה שהפיל פחות משני מטוסים בכל קרב. הנאצים המרוצים דיווחו על הצלחותיו והפכו אותו לסטאר - "הכוכב של אפריקה", קראו לו. מעשיו פורסמו היטב בעיתונים, ובכל חודש נשלח אליו בערך מאה ק"ג של מכתבי הערצה.
הנאצים מאוד התקשו לחיות בשלום עם העובדה שמרסיי היה מעטנש; לא פעם קרה שהפיל מטוס בריטי בשטח בשליטה גרמנית - ואז נחת לצידו או נסע לראות אם קורבנו שרד את ההתרסקות. ולא פעם קרה שמצא טייס חי ופצוע - ועזר בחילוץ.
במקרה מפורסם אחד, חילץ כך את פטריק ביירס - טייס הארקיין אוסטרלי, שנפגע מכוויות חמורות. שלושה ימים היה צמוד אל ביירס, והתיידד עמו. כשמת, טס מרסיי לבסיס וזרק מכתב בו הביע תנחומים וצער על מות יריבו. המעשה הגיע עד לצמרת השלטון הנאצי; הרמן גרינג, האדם השני הכי חזק בגרמניה, דרש בעצמו שמרסיי לא יעז לעשות שוב דבר כזה. בטח לא תופתעו לשמוע שהוא העז - ואף התמיד בכך.
אגב, שלא תטעו: הוא נשאר מופרע על כל הראש - במיוחד כשהנאצים עשו שרירים. במקרה אחד נמאס למפקד הטייסת שלו, ואחרי משימה בה בפעם המאה ברח לו מרסיי לעשות משהו אחר במקום אחר, הודיע למפקד הבסיס שאיתו הוא לא טס יותר. מפקד הבסיס הרגיע את הנ"ל ואמר שיהיה בסדר - אך הזועם המשיך לזעום, ניגש למרסיי ואמר לו שהחליטו לתקוע לו את הקידום.
מרסיי אמר אה, כן? נכנס למסרשמיט והמריא, עשה סיבוב בשמי הבסיס ואז צלל על האוהל של מפקד הטייסת וחורר אותו במקלעים. כן, הוא היה בפנים, ולא ברור איך לא נפגע. הנאצים ויתרו למרסיי על ניסיון הרצח הזה מסיבה אחת: באותו היום התברר שהוא הטייס הראשון שלהם שמשיג מאה הפלות באפריקה.
מה שמחזיר אותנו אל הביקור של מרסיי בברלין, ולטקס המדליות. הנאצים התלחששו סביבו; כולם ידעו שמרסיי הוא הכבשה הכי שחורה, אפילו לא חבר במפלגה הנאצית. ניקולס פון בלו, יועצו האווירי של היטלר, ניגש ושאל למה אינו מצטרף. מרסיי גיחך ואמר שאם היה רואה מפלגה ששווה בכלל להצטרף אליה, מן הראוי שיהיו בה הרבה נשים יפות. פון בלו נדהם מהתשובה המוזרה, וכך גם היטלר שישב קרוב אליהם.
הנס מרסיי תמיד ראה בעצמו גרמני נאמן, בנאדם שיקריב את חייו בהגנה על המולדת - אבל לא על מפלגת השלטון. וכשעמד מול המנהיג ושמע אותו מדבר, התקשה להסתיר את הזעזוע. נסו רגע להיכנס לראש שלו: מילדותו דחפו לו לראש שהיטלר הוא גואל ומגן העם הגרמני, בלעדיו לך תדע אם תזרח השמש. כל חייו לימדו אותו להעריץ כוח ולגנות חולשה - והנה בא מולו הפיהרר הגדול, ומסתבר שהוא די מטורלל.
לאחר הטקס, נשלח מרסיי לסיבוב הופעות: הוא הגיע לערים וכפרים, לבסיסים ולמחנות טירונים, ובכל מקום התקבל בהתלהבות. למרות המעמד והעובדה שבחנו אותו בשבע עיניים, לא הסתיר את הסלידה שלו מהרעיון הנאצי.
ולא רק: הנס מרסיי היה פסנתרן מחונן, ומשרד התעמולה החליט לארגן לו רסיטל - הופעה על במה מיוחדת, מול כל מנהיגי המפלגה, צמרת השלטון הנאצי - וסביבם אישי תרבות וקצינים בכירים. כנדרש, מתח אצבעותיו והפליא לנגן את מיטב יצירות בטהובן, באך וקצת מוצרט לגיוון במשך יותר משעה.
ואז עצר, קרץ לעבר הקהל, והתחיל לנגן את קטעי הראגטיים אמריקאיים הכי שמחים בקטלוג האמריקאי. אתם מכירים אותם; הם אלה שנותנים קצב ואופי לסרטוני לוני טונס. אנחנו מדברים על קטעים של סקוט ג'ופלין, יצירות שגרמני שמחזיק תקליט שלו יושלך לכלא. ומרסיי ניגן אותן בשיא ההתלהבות מול גרינג, גבלס, הימלר, בורמן והיטלר בעצמו. הם היו יותר המומים רק אם הבחור היה מחופש לדוד סם. מספרים שהיטלר פשוט התפלץ, קם ועזב את החדר.
כמה מהצופים דווקא התלהבו; הם לא שמעו מוזיקה כיפית כזו אף פעם. והגברת מגדה גבלס השתוללה מצחוק; אשת המפלצת חשבה שזו יופי של הטרלה. הנאצים לא ידעו מה לעשות איתו; הוא לא היה סתם סלב, או סתם טייס סורר: הוא היה סופר-אייס, אלוף הפלות שמשפיע על זירה שלמה. אם מחר מוציאים אותו מהקוקפיט ושמים, נניח, בתוך קבר מאוד רדוד - הבריטים יחגגו בשמי אפריקה, והמלחמה תתארך ותתייקר.
באירוע אחד, שמע מרסיי במקרה את בכירי האס-אס קרל וולף ואודילו גלובוצ'ניק מדברים על מבצע ריינהארד - פיילוט מחנות ההשמדה. הם שוחחו על המשלוחים, על בניית מחנות סוביבור וטרבלינקה, על יעד של "5,000 יהודים ביום" והזכירו שימוש לא ברור בגז. בבת אחת הבין הטייס שמשהו אפל קורה מאחורי הקלעים, וחיבר את הנקודות: הוא לא הצליח לתפוס אף אחד מחבריו היהודים בברלין, וכל מי ששאל אמר לו שהמשפחות שלהם עזבו - לא ברור לאן.
כשחזר לשדה התעופה באפריקה, החל להסתובב בטייסת ולשאול את כולם אם במקרה ידוע להם מה קרה ליהודים מהשכונות והכפרים שלהם. הטייסים סביבו לא ידעו, מה שיצר מתח ביחידה; לחלק מאנשיה היו חברים יהודים.
מרסיי שאל גם קצינים בכירים, ובעוד חלקם התעלמו או הגיבו בזעם - אחרים הביעו בעצמם דאגה. אפילו אדולף גלאנד, ראש מערך הקרב של הלופטוואפה שהגיע לבקר בבסיס, נשאל על היהודים; לדבריו, שמע שמועות על מחנות סודיים, אבל לא ידע יותר מכך.
זמן קצר אחר כך החלה רוחו לשקוע; שניים מחבריו הכי טובים של מרסיי נהרגו בקרבות אוויר עם הבריטים, והוא החל לסבול מסיוטים ואפילו להלך בשנתו. בשלב זה הכיר את מתיו לטוקו, חייל דרום אפריקאי שנפל בשבי בטוברוק והובא לבסיס הגרמני.
מרסיי התחבר עמו, הוציא אותו מכלאו וקבע שמעכשיו, לטוקו יהיה צמוד אליו כמו עובד רס"ר. החברות ביניהם התעצמה במהירות, ומרסיי אף הוציא ממפקד היחידה הבטחה שגם אם ימות בקרב, לטוקו יישאר בטייסת ויימצא לו איזה ג'וב - והוא לא יישלח למחנות השבויים האיומים של אירופה.
היה לו ברור שמשהו איום ונורא קורה לכל מה שהנאצים יצאו נגדו אידיאולוגית, ולטוקו שחור העור יהיה בסכנה. כל עוד הוא בידיים גרמניות, לחברו של מרסיי אין מקום בטוח יותר מטייסת הקרב.
ב-2 בספטמבר 1942 הפיל מרסיי 17 מטוסי אויב בשלוש גיחות - שיא עולמי בשעתו; בטח לא תופתעו לשמוע שגם כאן שהצליח לפגוע באויבים ברביעיות ובחמישייה, תוך דקות בודדות מהפלה להפלה.
ההישג סחרר את ראשי השלטון הנאצי, שהחליטו לתת לו עוד מדליה יוקרתית - ואף לקדם אותו, ולהוציא אותו מסביבת חבריו. מרסיי התנגד לקידום ולמדליה, והנאצים שוב אבדו עצות.
אפילו ארווין רומל, מפקד גייסות אפריקה של גרמניה, ניסה לדבר איתו ולשכנע, אך מרסיי לא נעתר. בלב כבד, המשיך להילחם בחזית, ולתהות מה קרה לחבריו היהודים.
את האמת לא זכה לגלות; ב-30 בספטמבר המריא ללוות כוח מפציצי צלילה, כשמנוע המסרשמיט שלו החל להשתעל, ופתאום נדלק; עשן מילא את הקוקפיט ומרסיי עבד לפי הנוהל - פתח את החופה, הפך את המטוס וקפץ ממנו. אבל בדרך חטף מכת מחץ מזנב המסרשמיט, איבד את ההכרה ונפל אל מותו.
גדולתו של הנס יואכים מרסיי לא היתה בכישורי הטיסה הנדירים שלו, ב-158 ההפלות שצבר או בשיאים שקבע. הגדולה שלו היתה בלשמור נאמנות לערכי מוסר אוניברסליים, ולהחזיק צלם אנוש גם תחת אש האויב ואימת המלחמה. ואולי אף יותר מכך - ביכולת לזהות את הרשע ולהיות מספיק אמיץ כדי להצביע עליו, אפילו כשהוא מחלק מדליות. טיסה נעימה!
