הקברניטשוורץ המעופף: היהודי הנשכח שהמציא את הצפלין
הקברניט
שוורץ המעופף: היהודי הנשכח שהמציא את הצפלין
הגרמני פרדידננד פון צפלין הפך שם נרדף לספינות אוויר קשיחות - כלי הטיס הכי גדולים שבנתה האנושות אי פעם. אך בפועל, היה זה פיתוח של יהודי מבריק בשם דוד שוורץ, שנגנב ממנו במעשה נוכלות אנטישמי
שלום, כאן הקברניט; ספינות אוויר קשיחות מכונות "צפלין" בצדק - הרוזן הגרמני פרדיננד פון צפלין הוא שהפך אותן לכלי תחבורה מסחרי ב-1910, ובהמשך גם לנשק קטלני שהמטיר פצצות על ערי בריטניה במלחמת העולם הראשונה. אבל האם ידעתם שבמקור הומצא הצפלין בזכות יהודי חכם ונחמד, אחד דוד שוורץ?
הוא לא היה מהנדס גדול או חדשן תעופה, אלא סוחר עץ הונגרי שחי בקרואטיה, בן של נגר. אבל היה לו מין ניצוץ מהפכני בעיניים, והוא קלט דברים שאף מומחה לא ראה. זה לא סיפור עם סוף טוב: כל האופטימיות והיצירתיות שבו מתנפצות על חומה של אנטישמיות. אבל יש סיבה שצפלין הפך שם נרדף לספינות אוויר ולא שוורץ, וגם שיעור חשוב עבור כל סטארט-אפיסט.
דוד שוורץ נולד בעיר שבמערב הונגריה, שנושקת לנהר הבלטון הפסטורלי. לא היה לו פנאי ליהנות מהאווירה: הוא גדל כבנו השביעי של נגר עני, והתמחה במלאכת כפיים. חייו השתנו ב-1880, עם נישואיו למלאניה, בתו של סוחר עצים מקרואטיה. מקץ עשר שנים קיבל לידיו את העסק המשפחתי, ושם נדלק בו הניצוץ ההנדסי.
פה ושם ראה מכונות חיתוך עץ ומנופי גרירה שאינם עובדים ביעילות, והציע איך לשפר אותם - ובכל פעם השתלם להקשיב לו. אבל אחרי שקרא באחד הספרים ששלחה לו אשתו על כדורים פורחים וספינות אוויר, החל לתלות עיניו בשמיים כשראשו מלא רעיונות; הניצוץ של שוורץ עמד לשנות את העולם.
לפני שנמשיך, בואו נגדיר רגע ספינת אוויר. זהו כדור פורח ממונע, אותו אפשר לתמרן ולנווט. המהנדסים הבינו שצריך לעצב את הבלון בצורה אווירודינמית ושהעילוי צריך להגיע מגז קל מהאוויר כמו מימן, אבל כל היתר היה חידה הנדסית טיטאנית; ספינות האוויר הראשונות המריאו כשעל סיפונן משוטים.
ב-1852 המריאה ספינת אוויר עם מנוע קיטור וב-1872 עלה דגם עם מנוע בנזין, אך גם העיצובים הכי מתקדמים של התקופה היו בוסריים וחלשים. וגם לא באמת נשלטים; ההיגוי לא היה יעיל, והרוח כיוונה את הספינה הרבה יותר מאשר הטייסים שלה.
הפיתרון היה די ברור: ספינת האוויר פשוט חייבת לגדול. היא צריכה מנועים גדולים וחזקים, הגאים גדולים, ושלד קשיח שיישא את כל הציוד. והעסק חייב להיות גם מאוד קל כדי להתרומם באוויר, וגם מאוד חזק כדי שלא יישבר ברוחות. האתגר הוכפל: באותן שנים ידעו מהנדסים לבנות או דברים גדולים, או דברים קלים.
איזה מזל ששוורץ לא היה מהנדס: הניצוץ עשה את שלו, וגיבורנו הבין ברגע אחד שחומר חדש יחסית, אלומיניום שמו, הוא הפיתרון. אם כל ספינת האוויר תהיה עשויה אלומיניום דקיק שמונח על שלדת אלומיניום יעילה - שדריות מסורגות קטנות - אפשר יהיה למלא את העסק במימן ולטוס. זה נשמע מוזר; איך יתכן שמיכל מתכת ענקי בכלל יתרומם באוויר? כל מומחה וחוקר ששמע על הרעיון של שוורץ צחק עליו ואמר "בלון ממתכת? באמת? רואים שלא למדת הנדסה".
אבל חישוב גודל המיכל, שיעור העילוי של המימן בתוכו והמשקל של כל העסק הראה שזה יטוס: ספינת האוויר של שוורץ היתה מסוגלת להתרומם ולשאת עוד כ-130 ק"ג. עיצובה נראה כעיפרון קצוץ באורך 38 מ', שקוטרו 12 מ' ובקרביו פועם מנוע בנזין.
התמרון יבוצע בהסטת אחד משלושה מדחפים, בעוד הנמכה - בפליטת מימן. הגונדולה שמתחת לגוף תכיל מדחף נוסף שהותקן אנכית ויעזור להמראה. ובניגוד לבלונים עשויים בד צבוע, אלומיניום הוא אטום לחלוטין, והוערך שגם יישחק פחות ולכן יהיה בטוח ונוח לתיקון.
לצד האלומיניום והעיצוב, שלף שוורץ עוד שני חידושים חשובים: הראשון הוא שימוש בשדריות אלומיניום דקיקות ומסורגות לשלד כדי לחסוך במשקל ועלויות ייצור, והשני היה אופן ההרכבה.
במקום לבנות את ספינת האוויר כמו אוניה - שדרית ארוכה וכבדה, אליה יחברו עוד ועוד טבעות, הבין שחכם יותר להכין את הטבעות בנפרד ולחבר אותן אחת לשנייה, וכך לבנות בצורה בטיחותית ופשוטה יותר. הנגר מקרואטיה פתר את כל הבעיות אחרי שכל המהנדסים נכשלו. ובגלל שלא היה פראייר, גם הגיש פטנט. שוורץ הצליח לגייס עוזרים, טייס בלונים ואשתו טיפלה בעסקי העץ המשפחתיים - וכך יצא לדרך הסטארט-אפ הכי מעניין של סוף המאה ה-19.
24 צפייה בגלריה
בניית אוניה סביב שדרית מרכזית. בספינות אוויר זה פחות מתאים
(צילום: oregonhistoryproject)
אך עם כמה שהצטיין בהנדסה, גיבורנו לא היה מאסטר בפיתוח עסקי ומאוד התקשה למצוא משקיעים ולקוח מתאים. אחרי גישושים ממושכים ושימוש בקשרים אישיים בווינה, הצליח שוורץ להגיע לנציגי משרד הביטחון של אוסטרו-הונגריה. הוא היה אופטימי: באותם הימים צמח תקציבו של הצבא המקומי.
אך התקציב עדיין היה נמוך מהותית משל מדינות מקבילות באירופה, ומשרד הביטחון חיפש אוכפים זולים לסוסיו, לא מכשירים מעופפים. אבל הנספח הצבאי הרוסי במדינה שמע על הפיתוח, התלהב - וב-1892 עבר הפרויקט לסנט פטרסבורג.
24 צפייה בגלריה
"מכונות מעופפות? אולי, אחרי שנתקצב כובעים חדשים!" פרשי אוסטריה בסוף המאה
(צילום: Wikimedia)
הרוסים לא השקיעו יותר מדי בשוורץ, שנאלץ להוציא יותר מ-77 אלף רובל מכספו בהקמת תשתיות פיתוח. הפרויקט התקדם לאט, והיזם לא הצליח לפתור בעיות בסיסיות שקשורות באיכות ובקרת המימן.
זאת, בעוד מלאניה נאנחת; כל כספי העץ הלכו על חלומות התעופה של דוד. לא ברור מה הבריח את שוורץ וצוותו מרוסיה אחרי שנתיים של עבודה, אך הוא ללא ספק נמלט משם; נוצר סכסוך גדול עם השלטון הרוסי, שאף הוציא צווי מעצר וחיסל את הפיתוח המקומי.
חבורת שוורץ הגיעה לברלין, ושם החל מזלם להשתנות: סוף סוף גויס משקיע - התעשיין קרל ברג, שגם סיפק לפרויקט אלומיניום איכותי. קשרים מקומיים חיברו את שוורץ למשרד הביטחון הגרמני, שהציע לשוורץ את הצעת חייו.
24 צפייה בגלריה
ברלין של סוף המאה. מזהים? לפניכם כיכר הרפובליקה והרייכסטאג, ומימין - שער ברנדנבורג
(צילום: Wikimedia)
בואו נבין רגע את רוח הזמנים: אחרי שנים רבות של התקיימות כאוסף ממלכות מתחרות, התאחדה גרמניה ב-1871 - ונולד הרייך השני. מדובר בכוח כלכלי ופוליטי עצום שצמח בלב אירופה, מתחרה למעצמות ותיקות מאוד כצרפת ובריטניה.
הקאנצלר הראשון אוטו פון ביסמארק הבין שעליונות תושג רק באמצעות קידמה - ולכן הוקצו משאבים עצומים לחידושים טכנולוגיים, בצורת מענקי מחקר וחוזים מפנקים ליזמים. זו היתה תקופה מאוד טובה להיות בה סטארט-אפיסט.
24 צפייה בגלריה
ביסמרק במרכז, במדים לבנים, מול כס הקיסר וילהלם הראשון. יצירתו של אנטון ורנר
(צילום: Wikimedia)
ולא רק בגרמניה: השלטון שמח לקבל המצאות וחידושים מכל רחבי אירופה. כשהציג שוורץ את התוכניות שלו, שיטות הבנייה שהגה, החומרים והפרויקט - נפלו הגרמנים לרגליו. וכדי שאף אחד אחר לא יחטוף את הגאון ההונגרי הזה, הצבא הגרמני הציע לו חוזה ייצור של שלושים שנה. שוורץ, אשתו ושותפיהם לא ידעו נפשם משמחה.
העניין הזה הרתיח לגמרי את הר פרדיננד אדולף היינריך אוגוסט גראף פון צפלין. כמו לאצילים גרמנים אחרים, גם לו היו תחושת חשיבות עצמית יתרה ושם ארוך מאוד, אך בניגוד אליהם - היה בעל אהבה בלתי מתפשרת לתעופה.
מאז טס בכדור פורח בארה"ב במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, החליט שזהו העתיד של כל הצבאות כולם. ומאז 1880 לא הפסיק לנסות לשכנע את השלטון לתת לו תקציבים לפיתוח ספינות אוויר. אבל בן האצולה לא הציג פיתרון הנדסי לבעיות של ספינת האוויר, או תוכנית מסודרת - רק חזון מאוד אופטימי. בטבעיות, התעלם הצבא מפניותיו.
והנה בא איזה פישר אחד, אפילו לא גרמני, ומגשים את החלום שלו. בייאושו, פנה הרוזן צפלין לשוורץ וניסה להשתחל אל תוך הפרויקט. גיבורנו סירב בנימוס; לא היה לצפלין שום דבר שהוא רצה או הצטרך.
קבוצת שוורץ עמלה על בניית אב הטיפוס, סיימה לאחר שנה, וטיסת הבכורה נקבעה ל-8 באוקטובר 1896. היא התחילה נהדר: הטייס הנס גרוס הפעיל את המנוע שעבד כשורה, בדק את ההגאים, וכששוחררו הכבלים החלה הספינה לרחף.
היא פשוט לא התרוממה יותר ממטר-שניים; שוורץ בדק ומצא שהמימן בו מילאו את המיכל לא היה עשיר דיו, ולכן לא סיפק את העילוי הנדרש. אבל זה לא היה כישלון - רחוק מכך: ספינת האוויר המעשית הראשונה, בעולם בו כל האחרות ? הצבא הגרמני התלהב, ונקבעה טיסה המשך ל-15 בינואר 1897.
אלו היו ימים נהדרים במשפחת שוורץ. ישנם מספר תיעודים של טלגרמות ששלח לאשתו בדרכו מזגרב לברלין בשבוע שלפני הטיסה. בכולן כתב על המהפכה המתקרבת, על ההצלחה שמעבר לפינה.
בעיניו, הצבא היה רק לקוח אחד; ספינות האוויר יוכלו לאפשר תחבורה יעילה ומהירה מאי פעם, חציית אוקיינוסים תוך שעות במקום תוך ימים, עולם חדש.
שלושה ימים לפני ההמראה, עצר בווינה ושלח טלגרמה לצוות שלו, בה הורה להתחיל במילוי המימן בספינה.
שמח וטוב לב, ישב לסעוד עם חברים במסעדה של מלון צור לינדה. במהלך הארוחה, עצר ואמר לאחד מרעיו שהוא מרגיש סחרחורת וחולשה פתאומית; אולי זו ההתרגשות, אולי הקוניאק. בעצת החבר, קם שוורץ ויצא לנשום קצת אוויר וינאי.
בלובי נעתקה נשימתו והוא צנח ארצה; החדשן הגדול עבר התקף לב, ממנו לא קם. לפי הערכות, סבל ממחלת נשימה שפיתח במסעותיו, בה לא טיפל כהלכה.
קשה לדמיין את התדהמה: אגודת ההנדסה האוסטרית מימנה לו לוויה מפוארת, אחוזת קבר מכובדת, ועיתוני קרואטיה סיפרו על הממציא שאבד. ולא רק: אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת וינה העניקו לו תואר מהנדס של כבוד.
ממשלת גרמניה נדהמה לא פחות: היא נתקעה בחוזה של שלושים שנה עם גאון מת, ואין לדעת מה יעלה בגורל המיזם.
פה תפסה את ההגאים מלאניה שוורץ, והחלה לקבוע פגישות עם שותפי המנוח. הם ציפו לאלמנה אבלה וחפויית-ראש, וקיבלו בלבוסטה שבאה ואמרה חברים, החלום של דוד יתגשם; אנחנו נבנה אימפריה של תחבורה אווירית.
במקביל, זיהה צפלין את ההזדמנות והחל לפעול: למיזם של שוורץ היה ידע, היו ספונסרים והיה לקוח - אבל זה לא היה פרויקט גרמני. צפלין הצית מדורה לאומנית וליבה אותה כמיטב יכולתו; הוא הדגיש את העניין בפני הצבא, והזכיר לבכירים את הפוטנציאל; כיבוש האוויר יוכל להפוך את המדינה לסמל של עוצמה עולמית.
ואין, אין סיכוי שיתנו ליהודי הונגרי לשלוט בעוצמה הזאת. מה יקרה אם מחר יבגוד בגרמנים? אם יחבור אל איזה אויב? האנטישמיות עשתה את שלה, והצבא הפנה עורף לקבוצת שוורץ: באירופה קיבלו ברצון רק נגר יהודי אחד, ולא קראו לו דוד.
קבוצת שוורץ העדיפה לתת לתוצאות לדבר, ולא התעסקה בפוליטיקה. ב-3 בנובמבר המריאה ספינת האוויר לטיסתה השנייה; הפעם טיפסה ללא קושי לגובה של כ-1,500 רגל והגיעה למהירות הצפויה של 25 קמ"ש. כל הצופים בניסוי השתוללו מהתלהבות: מול עיניהם עלה פלא הנדסי אמיתי, פריצת דרך היסטורית.
לפתע נותקה רצועת ההנעה של אחד המדחפים, והספינה נתקעה בזווית בעייתית. היא החלה להנמיך במהירות, עד שנהרסה בנחיתת אונס.
גם הפעם לא היה זה כישלון, והצבא הגרמני הסכים בהישג מדהים: ספינת אוויר שעשויה מהחומרים הכי מתקדמים, טסה כמו ששום דבר אחר לא טס לפניה, ורק רצועה שהשתחררה עשתה שם בלאגן. אך הצבא גם התאמץ להקשות על הניסוי, כדי להדגיש בפני קבוצת שוורץ שהסיפור הזה לא יגמר טוב מבחינתם.
השותפים של מלאניה החלו לרעוד; הם לקחו הימור גדול, שעכשיו הפך לעצום. בקלות נטשו והיא נשארה עם חובות, פחדים, וחברת עץ שעדיין צריך לנהל. לצפלין כבר לא היה קשה לשכנע אותה למכור בזול את הפטנטים והתוכניות של בעלה.
הדבר היחיד עליו התעקשה היה המותג: היא רצתה ששמו של בעלה המנוח ייקשר לנצח במהפכת התעופה. צפלין הסכים; אם זה עף, זה עובד וזה שלו, מה אכפת לו איך קוראים לזה?
אבל כסף, כוח וכבוד לא תמיד הולכים עם מוסר; ב-1898 הוקמה חברת ספינות האוויר של צפלין, וכשהמריאה הראשונה ביולי 1900 לא הופיע השם שוורץ על שום דבר שקשור אליה - מהשלד ועד לחבלים.
מלאניה ניסתה להילחם, לתבוע ולגייס תעשיינים לצידה, אך לכולם כבר היו פרויקטים חדשים. קרל ברג גם פנה לצפלין ומימן 10% מהחברה שלו.
וכך מומש החזון של שוורץ בידי מישהו אחר, שבערמומיותו קטף את התהילה ותפנוקיה. למרות כל עוצמתה האישית, מלאניה שוורץ לא היתה יכולה לנצח את התעשייה הגרמנית; לחברת התעופה לא היה בסיס רחב דיו, ולכן נפלה.
צפלין הטמיע בספינות האוויר שלו את רעיונות ההרכבה והשלדות שקיבל משוורץ, אבל נתן להן מעטפת בד ולא אלומיניום; כך הצליח להוריד את המשקל ולהקל על תיקונים.
בהמשך גם התכחש לחלוטין להסכמים ושותפות עם יורשי שוורץ. החוזה, שנמצא כיום חתום ושמור היטב בארכיון הספרייה הלאומית, מוכיח אחרת.
חברת צפלין תכננה ספינות אוויר עצומות, מאלו שהפציצו את לונדון במלחמת העולם הראשונה, ועד להינדנבורג האדירה של שנות השלושים - אחת שאורכה 245 מ' ומשקל ההמראה שלה הוא יותר מ-230 טון. כשצללה בלהבות ב-1937 לקחה עמה את כל קטגוריית ספינות האוויר, אבל זה כבר סיפור אחר.
מה מלמד אותנו סיפורו של שוורץ המעופף? קודם כל, שהרוזן צפלין היה חלאן בעל אתיקה צפעונית, עוד אחד שהשתמש באנטישמיות כדי להתעשר. אבל גם ששוורץ לא הבין שיש לצפלין משהו שהוא ועוד איך צריך; משהו שבלעדיו מהפכות לא זזות.
חדשנות היא מלחמה; שדה קרב תמידי בו הממציא נתפס כפולש. תמיד יהיה מי שירצה לנתב את החידוש לצרכיו, מי שיתנגד לעצם החידוש ומי שירצה לנכס את התהילה.וככל שהחידוש גדול יותר, ותלוי פחות בהמצאות קיימות - כך ימשוך יותר מתנגדים ואינטרסנטים. ולכן, בכל צוות חייב להיות נווט - איש פיתוח עסקי שקורא נכון את השטח ויודע אל מי עדיף לחבור כדי לסלק מוקשים שהוטמנו בדרכו של החידוש.
לא מן הנמנע שאם שוורץ היה מגייס את צפלין לתפקיד הזה, היה בונה הגרמני בסיס עסקי מתאים לשותפות ארוכה ובריאה. ובהתחשב בכך שהיה הפנים הגרמניות של הפרויקט, כנראה שהיה נפטר מהמוקשים במקום להניח אותם. ומי יודע - אולי היינו חיים בעולם בו במקום לד זפלין, ללהקה הכי אדירה בהיסטוריה קוראים לד שוורץ. טיסה נעימה!
