שוברת קודיםמה זה ירוק בחוץ, אדום בפנים ובעד פלסטין?
שוברת קודים
מה זה ירוק בחוץ, אדום בפנים ובעד פלסטין?
משולש לתמיכה בחמאס, עיגול לדו־קיום. האימוג'יס שהתחילו כסימנים קלילים ומטופשים נהפכו ברשתות לסימן המשקף השתייכות פוליטית וכלי נוסף לרידוד השיח
בפוסט ב־X (לשעבר טוויטר), שפרסם משתמש פופולרי על המלחמה בעזה, יש כבר מאות תגובות. איך לבחור אילו לקרוא? מי שראשון וויראלי - מנצח. אבל מה עם השאר? כדי להתמצא בזריזות היכן להתעכב, בשבועות האחרונים המשתמשים עצמם ייצרו מנגנוני סינון ויזואליים יעילים. ליד השם, העין כבר מחפשת מעצמה סרט צהוב או כדור סגול בשביל תגובות שלבטח לא יעצבנו מיד; משולש אדום שקודקודו מטה הוא סימן מבשר רעות, משם תבוא תיאוריית קונספירציה או ביטוי אלים במיוחד; אבטיח הוא אייקון שההכרעה לגביו אינה מיידית, אך אם לצדו משולש הפוך או מגפון, מומלץ להתרחק. אם הוא עומד לבדו, מי יודע.
כל אלו הם רק קומץ מהסימנים שהחלו לשטוף את הרשתות החברתיות ליד שמות המשתמשים. מטרתם היא לשמש סימון ברור ואיתות למיליוני משתמשים אחרים על עמדתם הפוליטית של אלו הנושאים אותם. כך סכסוך בן עשרות שנים, מלא בנרטיבים מתחרים ומנוגדים, עולם שלם של ניואנסים - הופך לפשטות גרפית ולאמירה המוסרית הקיצונית ביותר שהעולם הדיגיטלי יכול להציע. ורד אדום? שימו לב, אני סוציאליסט; כדור סגול, מאמין בדו־קיום; אבטיח? תומך בפלסטינים; משולש אדום? תמיכה בפעילות חמאס נגד צה"ל (שעל ידי משתמשים אלו תמיד יכונה IOF או Israel Offence Forces); סרט צהוב, השיבו את החטופים. לב שבור, מצוקה גדולה; לב חבוש, אולי יש עתיד. כאמור, יש גם שילובים: סרט צהוב וכדור סגול, משולש אדום עם אבטיח, ורד עם כדור סגול, אבל גם ורד עם אבטיח. משולש אדום עם אבטיח, לפעמים גם עם ורד. האפשרויות הן אינסופיות.
1. הכל התחיל בוי הכחול
ישנם דברים בקיום היומיומי ובתרבות האינטרנט הדומיננטית, שנראים שוליים בהחלט. כך, לכאורה, גם להתעכב על המעשה הפוליטי של להוסיף אימוג'י אבטיח ליד שם המשתמש שלך בטיקטוק או ב־X. אך האמת היא שמרבית הציבור בעולם מבלה שעות רבות באינטרנט כל יום, שהרשתות החברתיות הן המקור החדשותי העיקרי של מרבית המשתמשים, ושאותן רשתות הן פלטפורמות שבהן אותו ציבור רחב מתקשר באופן רציף והמוני עם משתמשים אחרים, שאין לו כל קשר איתם או ידע מוקדם עליהם. האימוג'י, שנראים מטופשים בבסיסם, הפכו בתוך כך לסימן מורכב של דיבור וגם השתייכות פוליטית. במקרים מסוימים מדובר על ממש איתות סגולה (או virtue signaling) - סימון שמטרתו להציב אדם אחד כחלק מקהילה אחרת, שאולי פזורה ברחבי העולם אך יכולה לחלוק איתו סט ערכים ברור.
במשך שנים האימוג'י הללו היו הרבה פחות פוליטיים, יותר חברתיים או כוללים בדיחות פנימיות. לרוב מדובר בסימון פשטני לתאר משהו לא מאוד מהותי. למשל, דובדבן יעיד על משהו "סקסי", חציל או טאקו כדי לתאר איברי מין, או כוס קפה כאיתות לחיבה עמוקה למשקה. הרעיון לעטות סימן משלים לזהות התחיל ככל הנראה עם התבססותו של הוי הכחול בטוויטר. אז נוצר הסימון על ידי החברה עצמה ונועד לסמן למשתמשים שאותו משתמש הוא אדם אמיתי ומהימן, מישהו בעל "עניין ציבורי". הוי הכחול שימש מעין סמל סטטוס של משתמשים מהמעמד הגבוה.
הדחיפה הפוליטית הגדולה התחילה בצירוף של שני אירועים. קודם אלון מאסק, שרכש את טוויטר, הסיר את כל הסימונים שקיבלו משתמשים מאומתים והתחיל לחלק את הוי הכחול תמורת תשלום. באותו זמן לערך פלשה רוסיה לאוקראינה, וברגע אחד חרכה מחדש את גבולות המלחמה הקרה והחלוקה בין מערב למזרח. בתגובה, משתמשים ממדינות רבות בעולם ביקשו לאותת על תמיכתם באוקראינה ובהקשר רחב יותר על מערכת משותפת של ערכים ואמונות מערביות, והוסיפו את דגל אוקראינה לשם המשתמש שלהם, לעתים לצד דגל המדינה שלהם.
2. יש מחיר לפשטנות הגרפית
בתחילת שנות השמונים עלון המחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת קרנגי מלון היה רווי משחקי מילים. אך את הסרקזם וההומור קראו פעמים רבות לא נכון, ועלתה לראשונה ההצעה להוסיף לצד הבדיחות רצף תווים: :-). כדי לסמן דברים שאינם בדיחות השתמשו ב־:-(. בזמן שבצפון אמריקה התפתחו סימונים אנכיים, ביפן מסיבות טכניות התפתחו סימנים בצורה אופקית (•‿ ‿•). מורכבות זו דרשה יותר תווים כדי לבטא את הסימונים והאיצה את פיתוח האימוג'י ביפן. שילובם על ידי חברות התקשורת המקומיות בתחילת שנות התשעים היה חלק מהתחרות ביניהן.
הצורך להבהיר דיבור הפך במהרה כלי לפישוט של דיבור, והסמלים השונים התנקזו לתפקיד של סימון רעיונות מורכבים. לכולם היה רעיון דומה ומסימון של מורכבות או אינדיבידואליות בשמו של המשתמש, הם הפכו כעת יחדיו לאירוע של אחידות מפעימה. משתמשים הפכו חיילים בצבא האבטיחים, נושאים כולם את סמלי היחידה. התיאורטיקנית לורה מרקס תיארה כיצד האופן שבו טכנולוגיה דיגיטלית מייצרת אחדות מאכזבת כ"אינסוף עלוב" (lame infinity). מדענית המחשב קייט קרופורד כינתה זאת "נורמקור של רגש", מעין מערכת שבה מרגישים רגשות מתוך תפריט, ושואבים משמעות וחופש מלהיות "שום דבר מיוחד", עיגול סגול כמו כולם. לדחוס רגש, דעה או עמדה לצורה הסכמטית ביותר האפשרית כדי להשיג אפקט סמלי כלשהו. כמה תווים כדי לשקף את החוויה האנושית. דגל פלסטין כמייצג סט של ערכים או אימוג'י כ"חומר סיכה חברתי שמחליק את הקווצות הגסים של חיינו הדיגיטליים", כפי שכתבה קרופורד.
למרבה הצער, יש השלכות לפשטנות הגרפית, וכדי לקרוא את האימוג'י נכון נדרש הקשר חברתי. הצורך הזה, לצד היותם מטושטשים מעצם הגדרתם, הביאו לכך שלא רק קיימת פרשנות לאימוג'י, אלא גם פרשנות יתר: גורם מן האו"ם פרסם פוסט רשמי בנוגע למצב בעזה והשתמש במשולשים אדומים לא הפוכים? מיד הרשת קובעת כי הכוונה לסמן בחשאי תמיכה בחמאס. גם סימון של אבטיח, שהתחיל כתמיכה בפלסטינים, זוכה לפרשנות יתר, כאילו רק השימוש בו הוא הדרך לעקוף צנזורה לכאורה. בטיקטוק, למשל, נוהגים לצרף תגובות תמיכה לאבטיח: "אני בעד אבטיחים", "כמה שאנחנו אוהבים אבטיחים", "אבטיחים זה הצד עם האמת", זאת אף על פי שאין בכך צורך קונקרטי, שהרי האשטגים קונקרטיים למדי באותם סרטונים עצמם קוראים "FreePalestine" ואימוג'י של דגל פלסטין משגשג בלי הפרעה.
ניכר כי אימוג'י עוזרים למשתמשים לתחזק קשרים חברתיים בתוך פלטפורמות דיגיטליות, סביבה שבה אין להם שליטה משמעותית והיא מבוססת על היררכיה בין משתמשים. בתוך כך אימוג'י משמשים מעין כלי משחרר, אף שבפועל הם עושים זאת תחת סימנים עם מגבלות תעשייתיות ומסחריות. הבעיה אף מורכבת יותר: האימוג'י מגויסים לדיבור פוליטי אחיד ואלים, ומהווים תחפושת דיגיטלית זולה וקליטה להמוני משתמשים וכלי נוסף לרידוד כל רעיון מורכב.
