מדוע אף אחד לא שמע על החשכת ספריית הצללים Z-Library
מדוע אף אחד לא שמע על החשכת ספריית הצללים Z-Library
הרגולטורים נמנמו בזמן שבורסת הקריפטו התרמיתית של סם בנקמן־פריד התנפחה לממדים מפלצתיים, אבל הם מצאו לנכון להחשיך לעד ספרייה שאיפשרה גישה חופשית למאמרים אקדמיים. כך, רשויות האכיפה שכחו את אינטרס טובת הציבור
בפרק זמן של שבועיים קצרים שני פרויקטים עצומי ממדים קרסו. האחד בדממה מוחלטת, והשני בחבטה מהדהדת. הראשון היה ספריית הצללים Z-Library, אתר אינטרנט שהיה מהמאגרים הפיראטיים הגדולים ביותר של ספרים ומאמרים אקדמיים, שנתפס והוחשך לעד על ידי ה־FBI. השני היה אימפריית הקריפטו של סם בנקמן־פריד, שבמו ידיו בנה והפיל את מה שהולך ומתבהר כאחת מהונאות הקריפטו הגדולות ששוק זה ידע. שני מקרים אלו מלמדים כמה לקחים חשובים, לא על האנשים שהובילו אותם, אלא על האנשים שפיקחו עליהם, ועל השאלה על איזה חופש מקדישים מאמץ אינטנסיבי יותר להגן – חופש למידע או חופש לרווחים, ועל איזו טובה פועלים להגן – טובת הכלל או טובת התאגיד.
Z-Library היה פרויקט ספריית צללים שהציע גישה חופשית לקבצים של מאמרי כתב עת אקדמיים, טקסטים אקדמיים וספרים מקצועיים. האתר איפשר גישה לתוכן בתשלום (שמוסגרה כתרומה), אך סך הכל כל התכנים היו נגישים וחופשיים לחלוטין, כ־11 מיליון ספרים ו־80 מיליון מאמרים. זו לא היתה ספריית הצללים היחידה, הראשונה או אפילו הגדולה מכולם, אך היא כן הייתה אחת מהפופולריות והידועות. היא, כמו אחרות, קמה כדי להתגבר על המונופול שנוצר על ידע אקדמי ומקצועי בידי חברות הוצאה לאור ענקיות, שיצרו חומות תשלום דרקוניות לעבודתם המקצועית של אנשי אקדמיה וחוקרים במוסדות אחרים.
אף שספריות אלו קיימות כבר למעלה מעשור, חברות הוצאה לאור החלו להגביר את מאמצן לעצירת תופעת המאגרים האלקטרוניים בעיקר בשנים האחרונות. את החבורה מובילות השתיים הגדולות מכולן, אלווסייר ושפרינגר. מאבקן אינו לחינם. תעשיית הפרסומים המדעיים מגלגלת סכום מכובד של 10 מיליארד דולר בשנה תוך גריפת שולי רווח שמנים של 37% - יותר ממגזרים מדושנים כמו ענפי הפיננסים, הטכנולוגיה או האנרגיה. המספרים האלו מרשימים עוד יותר כשזוכרים שמדובר בתעשייה עם קהל יעד יחסית מצומצם וקבוע. עניין שולי הרווח חשוב לסיפור זה. לחברות ההוצאה לאור מודל עסקי יוצא דופן, והוא כולל מעט מאוד עלויות: הכתיבה והעריכה של החומרים נעשות בידי החוקרים עצמם, המחקר ממומן על ידי מוסדות אקדמיים (שממומנים לרוב בכספים ציבוריים או תרומות, וכמעט תמיד ללא מטרות רווח), והעבודה נמסרת בחינם להוצאות. אחרי שכתב העת מכריע אילו פרסומים ייכנסו, מתי ואיך, באופן שקובע גם את סדר היום המדעי וגם את עתידם של החוקרים - הוא מוכר את התוכן חזרה למוסדות האקדמיים שייצרו אותו כשהוא עטוף באריזה של יוקרה. את המכירה עצמה הוא מבצע לשוק שבוי במחיר מופרז, שלפי הערכות עשוי להגיע עד ל־10 מיליון דולר בשנה לאוניברסיטאות גדולות.
המאמץ לדכא מאגרים אלקטרוניים שהציעו גישה חופשית למידע הוא רב ערוצים. בין היתר תבעו את המאגרים השונים על הפרת זכויות יוצרים, פעלו לעצור את מאמצם לבצע דיגיטציה של ספרים מודפסים, וכמו חברות הפקות הסרטים והטלוויזיה, פנו באמצעות גופי השיטור והפיקוח השונים כדי שיגנו על זכויות הקניין שלהם ויחשיכו עבורם את האתרים שלהם.
אבל גישה למאגרי מידע אקדמיים אינה דומה בשום אופן לגישה לסדרות טלוויזיה. ראשית משום שהכסף שכתבי עת מדעיים גובים כדי לקרוא מאמר מגיע כולו למוציא לאור, הסופרים והחוקרים לא מקבלים על כך שום תגמול. שנית, נתונים מצביעים שהשימוש בספריות הצללים נעשה בעיקר במדינות שלאוניברסיטאות בהן אין את המשאבים לשלם עבור דמי מנוי שיכולים לעתים לעלות כמיליון דולר. חומת התשלום הדרקונית, שנועדה למקסם רווח על פני טובת החברה, חוסמת את הגישה לידע לאנשים שמנסים לעשות מחקר במדינות ברחבי העולם – לא חוסמת את הגישה לפרק האחרון של בית הדרקון.
אף שזה לקח זמן והון, הצליחו ב־FBI לשרת את חברות ההוצאה לאור ואת זכותן הבלתי מתפשרת לזכויות יוצרים לשים בשמם מנעולים על מקור מידע אקדמי איכותי. כל זאת בעת שהציבור הרחב מחפש בנרות מקורות מידע מהימנים ואיכותיים. בינתיים, מן העבר השני של המסדרון, רדום הרגולטור והאוכף האמריקאי לנוכח אימפריית הקריפטו (שכבר איננה אימפריה) של המיליארדר (שכבר איננו מיליארדר) סם בנקמן־פריד.
נמנומו אשר יהיה, הזמן לא עשה חסד ובסוף השבוע האחרון התמוטטה (שלא בעזרת האחראים על החוק והסדר) אימפריית הקריפטו, ומייסדה הגיש בקשה לפשיטת רגל. הדרמה הגדולה שהתחוללה סביב בנקמן־פריד נחשפה במהירות לא צפויה, ובתוך כשבוע אחד בלבד התברר כי נער הפוסטר של השוק העביר באמצעות "דלת אחורית" כספי לקוחות של בורסת הקריפטו שהקים אל קרן ההשקעות שלו. סך הכל כ־10 מיליארד דולר עברו מהבורסה לקרן, מה שלכאורה הוא שימוש לרעה בכספי לקוחות (אולי פשע). עומק התרמית היה כה גדול שהאימפריה העצומה שהקים מי שזכה לתואר "וורן באפט הבא" לא הצליחה לשרוד אפילו לא שבוע אחד של ספק וגילויים, וביום שישי הגישה החברה ו־134 הזרועות המסונפות לה בקשה לפשיטת רגל. לפי ההגשה לבית המשפט, עומדים לה מעל ל־100 אלף נושים (זאת אומרת לקוחות קטנים שהשקיעו את חסכונות חייהם הצנועים בבורסה) להם היא חייבת מעל ל־10 מיליארד דולר.
הבורסה של בנקמן פריד קיימת מ־2019, אך מאז ועד היום לא נעשו מאמצים משמעותיים או נושאי פרי לאכוף ולפקח על פעילותה או פעילותן של דומות לה. אף שהמודל העסקי שהן מציעות אינו חדש וזהה לכל פלטפורמת מסחר אחרת, אלו מצליחות לפעול בין טיפות הרגולטורים שאומרים שצריך לפקח אך לא מפקחים, שאומרים שצריך לקבוע כללים, אך לא קובעים, שאמורים להגן על הציבור הרחב, אך לא מגנים. כמובן שלא הפריע למבנה התמריצים הלא קיים כאן שבנקמן־פריד הזרים עשרות מיליוני דולרים כתרומה למפלגת השלטון, והקפיד לקיים דין ודברים עם רגולטורים שונים כדי לקדם חקיקה בתחום, ממצב את עצמו כשחקן האחראי בתחום מופקר.
כך נותרנו עם שני סיפורים דומים, אך שונים. מצד אחד שומרי סף של ידע, שלא מייצרים, משקיעים או מטפחים את הידע, אלא רק ביססו את המנגנונים להפיק ממנו במיומנות רווחים, שהצליחו להפעיל את מערכות הרגולציה והאכיפה שנועדו להגן על החברה - כדי להגן על הרווחים שלהם. מן הצד השני מיליארדר צעיר שהצליח להרדים את מערכות הרגולציה והאכיפה כדי שלא יגנו על החברה, ושהוא יוכל להמשיך לייצר רווח על חשבון הציבור הרחב.
גם אם מערכות האכיפה הרלוונטיות לכל מקרה אינן זהות, צריך לזכור שרגולציה ושיטור הם משחק סכום אפס. עוגת התקציב וכוח האדם מוגבלים. כך שחלוקת הזמן, הקשב והמשאבים הכלכליים שהם מקדישים במקום אחד (תפיסת ספריות צללים) אומרת בהכרח פחות כסף, כוח אדם וזמן להקדיש למקום אחר (בורסות קריפטו תרמיתיות). חלוקת הקשב במקרים אלו מלמדים אותנו על עוד מאותו הדבר – האינטרסים של השחקנים הגדולים, העשירים ובעלי ההשפעה, מנצחים את טובת הכלל. והחופש למידע נחות מהחופש לעשות עסקים.
