הקברניטאנטומיה של איום: כך עובד טיל בליסטי איראני
הקברניט
אנטומיה של איום: כך עובד טיל בליסטי איראני
איך פועלים טילים בליסטיים וכיצד הם פוגעים במטרה מאלפי קילומטרים? איך משפיע סוג הדלק שלהם על הסיכוי שלנו לגלות אותם בזמן? מה יודעים לעשות הטילים של איראן - ומהן המגבלות שלהם? "הקברניט" מנתח את האיום הנפיץ ביותר
שלום, כאן הקברניט; טילים בליסטיים הם הנשק האוטונומי שטס הכי גבוה, הכי מהר והכי רחוק בעולם, ולא פלא שהפך לדבר כל כך מפחיד. מאז נולד בשנות הארבעים בגרמניה הנאצית, תואר כאמצעי לחימה בלתי ניתן לעצירה - והדרך הכי אפקטיבית לשנע פצצות אטום בין מעצמות ומטרות.
מדינת ישראל מתמודדת כבר חודשים ארוכים עם טילים שכאלה - אמנם בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, אך עדיין כזה שיכול לזרוע הרס רב. מה משפיע על היכולת שלו להצליח? לחמוק מגילוי ומיירוט? היום נבין איך עובד טיל בליסטי איראני, כיצד מפעיל אותו האויב, ואילו מגבלות יש לו.
ישנן מספר קטגוריות של טילים בליסטיים, שנבדלות לפי טווח. הטילים הרלוונטיים שפיתחה והפיצה איראן במזה"ת הם מקטגוריית הטווח הבינוני - 1,000 עד 3,000-3,500 ק"מ. הטיל הוא בעצם צילינדר שמכיל בעיקר דלק שיכול להיות נוזלי או מוצק.
הנוזלי מחולק לשני מיכלים, דלק בעירה וחומר מחמצן - וזו התצורה הנפוצה ביותר בשכונה שלנו. טילים כאלה צריך לתדלק לפני שהוא עולה למשגר ויוצא לנקודת הירי, אופרציה שמעכבת את הירי וגם מייצרת רעש מודיעיני.
ישנם טילים שמונעים בדלק מוצק שכבר מכיל רכיב מחמצן, ואותם אפשר לירות מהמותן - במחיר של עלויות ייצור ופגיעה בביצועים. לאיראנים יש סיבה טובה להעדיף דלק נוזלי, ונכיר אותה פה בהמשך.
איך פוגעים במטרה? בחזית הטיל יושבת מערכת הנחיה אינרציאלית: לפני השיגור מוזן לה מסלול אופטימלי, שמשקלל את ההתנהגות הנדרשת - תאוצה, מהירות, גובה וכיוון - בכל נקודה בדרך.
לאחר השיגור תתחיל מדידה רציפה של נתונים אלה, והמערכת תשווה אותם לאופטימום ותחשב את התיקונים הנדרשים; אלה יועברו לתושבת שמזיזה את נחיר הפליטה של המנוע ומאפשרת תמרון, אל נחירי דחף קטנים סביבו, אל דלתות שמטות את זרם הפליטה לכיוון הנדרש או אל סנפירי היגוי רגילים.
איראן משתמשת גם בניווט לווייני כדי לאמת את מיקום הטילים שלה ולשפר את הדיוק שלהם, אך זה חושף אותם לשיבושים והטעיות.
בחזית יושב ראש הנפץ והמרעום שלו; המטען יכול להיות פצצה בודדת, או כמה ראשים מתפצלים, שכל אחד מגיע למטרה אחרת. עוד אפשרות היא שימוש בהם להונאה; טילי היירוט ירדפו אחד ראשים מלאי חול, בעוד הראש האמיתי ינסה לחמוק ביניהם.
אוקיי, שיגרנו; מה קורה עכשיו? לטיסה של כל טיל בליסטי סטנדרטי יש שלושה חלקים: הראשון הוא התאוצה, בו מנועי הטיל רושפים אש ופועלים במלוא עוצמתם כדי להביא את הטיל למהירות הנדרשת. יש טילים בעלי מנוע יחיד, ואחרים בעלי כמה - שפועלים בתורות; מנוע שנגמר לו הדלק יתפרק, ואז יידלק הבא שמעליו.
החלק השני במסלול הטיל הוא טיסה חופשית בחלל, במהירות של מאך 7 ויותר; אין התנגדות אוויר וקל לשמר את המהירות, כך שהחלק הזה אינו ממונע. ישנם טילים שמסוגלים לבצע תיקונים גם בשלב טיסה זה, באמצעות נחירי דחף למשל - אך ברוב הדגמים הטיסה חופשית לחלוטין, נטו בחסדי הבליסטיקה.
לאחר שיגיע הטיל לשיא הקשת הבליסטית, יתחיל בנפילה, ויגיע לחלק השלישי בטיסתו: החדירה, החזרה לאטמוספרה. כאן יאבד את רוב מהירותו במהלך המעבר מסביבה חסרת חמצן לסביבה עם התנגדות אוויר, אם כי עדיין יטוס במהירות אלפי קילומטרים בשעה.
ברוב הדגמים, החלק שיחדור יהיה ראש הנפץ - שהתפרק במהלך נפילתו מגוף הטיל; כך מתקבלת מטרה קטנה יותר עבור מערכות גילוי וטילים מיירטים. הראש גם מסוגל לתקן את מסלולו בחלק מהטילים של איראן, באמצעות סנפירים בחלקו האחורי.
דיוק הפגיעה של האמל"ח הפרסי מאוד מרשים: בעוד לטילים ותיקים כמו הסקאד הסובייטי יש שיעור החטאה של חצי ק"מ, טיל העימאד האיראני יכול לפגוע ברדיוס של 50 מ' ממטרתו. הראש מגיע למטרה ומתפוצץ במגע; פיצוץ בגובה מעל לקרקע אולי ייצר גל הלם גדול יותר, אך הטיל מגיע לאדמה עם אנרגיה קינטית גדולה שיכולה לעזור בפריצת מיגון.
לאיראן יש ארבע משפחות של טילים בליסטיים שיכולים לטוס עד אלינו; את הקטלוג המלא נכיר בטור מקיף משלו, אך בינתיים אספר לכם על כמה דגמים מעניינים: למשל החייבר ממשפחת חורמשאר, שהוא טיל כבד ושמן שיכול לשאת כמה ראשי נפץ מתפצלים.
הוא תוכנן לבצע תיקוני מסלול גם בשלב הטיסה החופשית, מה שמקשה על חישוב נקודת יירוט - אבל טס במסלול מאוד גבוה, כך שלא קשה לגלות אותו מוקדם יותר ולתכנן פגיעה. הטילים שלנו מסוגלים להפיל אותו בחלל, עוד לפני שיספיק לפזר ראשים.
את טילי העימאד והקאדר 110 ממשפחת השיהאב אנו מכירים היטב: הם נורו אלינו בעבר גם מאיראן וגם מתימן. אלו טילים מדויקים שמבוססים על הסקאד הוותיק, שהספקנו ללמוד ולזהות את התנהגותם באוויר.
טיל מעניין נוסף הוא החייבר שקאן ממשפחת זולפקאר, שמבוסס על דלק מוצק שמאפשר שיגור מהיר. יש לו מסלול נמוך יחסית, 135 ק"מ, שהוא גם שטוח - ומקשה על סנסורים. כמו כן, ראש הנפץ שלו מתמרן בשלב הנפילה הסופי - אך הוא רגיש לחסימות והפרעות לוויין, ואינו זריז יותר מטיל חץ.
והאיראנים יודעים את זה: למרות שיפורים גדולים והצהרות גדולות, הטילים הנוכחיים שלהם לא יכולים לברוח או לחמוק מהטילים שלנו. ולכן, מנסה האויב לשלב בין הפתעה - ירי שיקשה עלינו להיערך ולהציב סוללות היכן שצריך, ובין הרוויה - שיגור מטחים שיהיו, בשאיפה, יותר גדולים משנוכל להפיל בכל גזרת ירי.
זה נשמע כמו שילוב מנצח: אם יצליחו לגרום לנו להסתכל ימינה כשהם יורים שמאלה ואז להציף את השמיים בטילים, עקרונית יש להם סיכוי לחדור את שכבות ההגנה שלנו. אבל השילוב הזה מאוד טריקי, ומאלץ את האיראנים להחזיק מלאי מאוד גדול של טילים - מה שמעלה כמה מגבלות במידות גודזיליות, מגבלות שטורפות לפרסים את התוכנית.
בואו נתחיל: טיל בליסטי הוא מערכת נשק מסובכת ויקרה - גם הדלקים והציוד סביבם, גם מערכת ההנחיה וגם ההנעה והרכיבים - יקרעו בקלות כל כיס. איראן חייבת להעדיף כמות על פני איכות כדי לייצר אותם בזול, גם בשביל עצמה וגם כדי שתוכל לחלק במתנה למחבלים בתימן ולשאר הפרוקסיז שלה בלי לפשוט רגל.
אז המהנדסים חייבים להתפשר על משהו. למשל, על מערכות לוחמה אלקטרונית ואמצעי הטעיה, שיכול טיל בליסטי לשחרר כדי לאתגר טילי יירוט.
ונראה שהתפשרו אפילו על משהו יותר בסיסי, יותר מורגש: בקרת איכות. כן, מתקפת אפריל נתפסה בעיני המערב בתור כישלון מהדהד, שלימד אותנו שהטילים של איראן לא אמינים; יותר מחצי מאלה ששוגרו התפרקו בדרך.
לי יש ראש חשדניסטי, אז ישר תהיתי: מה אם התפרקו בכוונה, כדי לגרום לישראל לחשוב שהם יותר חלשים ממה שהם, ולנסוך בנו תחושת ביטחון מזויפת לקראת המתקפה הבאה?
15 צפייה בגלריה
חתיכות של טילים איראניים נופלות בשטח ישראל, לאחר יירוטים מוצלחים במתקפת אפריל
(צילום: AP)
לא סביר: המתקפה ההיא היתה תצוגת תכלית לעוצמה האיראנית - גם כלפי פנים, גם כלפי צבאות הפרוקסי שהתחילו להרגיש שהם לבד על הבמה, וגם מול לקוחות פוטנציאליים כמו רוסיה. המלחמה באוקראינה מהווה הזדמנות נדירה עבור איראן להכניס כסף זר מרכישה מהירה ומרוכזת של אמצעי לחימה רבים - בראשם כטב"מים וטילים מדויקים.
אז בעצם אין ערך בלפשל ככה, בלי לדעת אם תהיה הזדמנות נוספת להפגין יכולות ועוצמה; הפרסים חכמים מאוד, אולי גם יותר מאיתנו - אבל בחניה של חמינאי אין דלוריאן שנוסעת בזמן.
בעיה גדולה אחרת היא הלוגיסטיקה של מערך הטילים האיראני: טילים מבוססי דלק נוזלי מחזיקים במחסן הרבה יותר זמן מטילי דלק מוצק, וזו אחת הסיבות שהפרסים אוהבים אותם. המחיר הוא אופרציה עצומה של הובלה, תחזוקה, טיפולים ובעיקר מיכליות - מה שגם מעכב את התהליך וגם מייצר רעש מודיעיני שאי אפשר להסתיר; השיטה הפרסית מקלקלת את ההפתעה.
בעיה מעניינת אחרת קיימת ברמה המבצעית: לאיראן יש בערך 3,000 טילים בליסטיים, מהם חצי יכולים להגיע אלינו והיתר נועדו בעיקר להפחיד את הסעודים. תצורת הירי המועדפת היא גדודי ירי ניידים, שכן בסיס טילים נייח יכול להיפגע אפילו אם כולו מתחת לאדמה; הצצה אחת בלוויין בעת שיגור, ואפשר לגלות את פתחי הירי ולקבור אותם.
אבל לאיראנים אין 3,000 משגרים ניידים, אפילו לא קרוב - והמאות שברשותה נמצאים בסכנה: אחרי המתקפה של אפריל, נטען שחיל האוויר תקף בתגובה מטרות 500 ק"מ בתוך איראן - אפילו בלי להיכנס לשטחה. אם נכונות הטענות, מדובר במסר די מחריד עבור האויב: אנחנו יכולים לפגוע בך גם כשאתה דרוך ועירני, גם במטרות מוגנות, ואין לך מה לעשות בעניין.
זה אומר שהפרסים ייאלצו להזיז את המשגרים שלהם רחוק מהגבול המערבי, עמוק לתוך המדינה כדי לשפר את שרידותם. מה קיבלנו? עוד קרנבל מיכליות, משגרים ומערכות שיכול לספק רעש מודיעיני שחושף כוונות - וגם פגיעה בטווח הטילים.
בשורה התחתונה, מערך הטילים הבליסטיים של איראן בהחלט מסוכן ורב יכולת, אך אינו חף ממגבלות גדולות: מכלולי הירי והיחידות מנוטרות היטב בידי אויבותיה של הרפובליקה האיסלאמית, ומערכות ההגנה של צה"ל מסוגלות לבלום מטחים בכמה שכבות, אפילו אם יהיו גדולים מאלה שנורו באפריל. אבל זיכרו שלמרות היתרונות הטכנולוגיים, עדיין מדובר באיום שאסור להקל בו ראש - וקריטי להיכנס למרחבים מוגנים בעת הצורך, ולא לצאת לצלם חתיכות של עימאדים נופלות מהשמיים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
